הכיסוי התקשורתי הנרחב והאוהד שמקבלת השביתה של העובדים הסוציאליים במגזר הציבורי הוא בו בזמן הישג ערכי מרשים וכישלון מקצועי של העיתונות. ההישג הערכי הוא לא רק בהתגייסות למען מטרה צודקת, אלא גם ובעיקר הכיסוי הנרחב של נזקי השביתה, כאשר בניגוד לשביתה במערכת החינוך או בנמל התעופה, עבור רוב האוכלוסייה דיווחי התקשורת הם הדרך היחידה להתוודע לנזקים האלה. כך העניקה התקשורת פה למי שאין לו קול.
עובדים סוציאליים מפגינים מול משרד האוצר בירושלים. 8.3.11 (צילום: ליאור מזרחי)
אבל עם כל חשיבותו של פן זה של הסיקור, הוא אינו יכול לשמש תחליף לעיסוק קצת יותר אפור: עיסוק בנתונים. בימים האחרונים נחשף צרכן התקשורת הממוצע לעשרות סיפורים אישיים של עובדים סוציאליים (בדרך כלל עובדות סוציאליות) ושל אלה הנזקקים להם. אבל גם אחרי חיפוש ארוך לא הצלחתי לברר מהו השכר של עובדים סוציאליים במגזר הציבורי. הממשלה פירסמה נתונים משלה, נציגי העובדים הסוציאליים טענו למספרים אחרים לחלוטין, והעיתונות, במקרה הטוב, העבירה את דיווחי שני הצדדים בניטרליות אדישה.
אין לקבל את הניטרליות הזו. הפערים בין הנתונים שפירסמה הממשלה לנתונים שבפי נציגי העובדים אינם עניין של מה בכך. אחד הצדדים מוליך את הציבור שולל, על-ידי מניפולציה גסה של הנתונים או באמצעות שקרים של ממש. זה מצב בלתי נסבל כשמאמר המערכת של "הארץ" טוען כי "פרט למקרים יוצאי דופן", שכרם החודשי של עובדים סוציאליים נע בין 4,183 שקל ברוטו לעובד מתחיל ובין 6,265 שקל ברוטו לעובד ותיק בעל תואר שני, ולעומת זאת בפרסומים רשמיים ובטענות בתקשורת מציגים נציגי הממשלה מספרים אחרים לחלוטין – שכר ברוטו חציוני, כלומר שאינו מושפע מערכים גבוהים קיצוניים (עד כמה שכאלה קיימים בכלל במגזר הציבורי), של 9,363 שקל לעובד סוציאלי בשירות המדינה, וכמעט כפול מזה לעובד סוציאלי במשרד הביטחון.
גם הממוצעים שנמסרו – עם כל הבעייתיות בהסתמכות על ממוצעים, בהנחה שאין עובדים סוציאליים שמשתכרים הרבה מעל 30 אלף שקל – פשוט אינם מתיישבים עם כותרת כמו "איך זה שרוב העובדים הסוציאליים מרוויחים רק כ-5,000 שקל בחודש". או שנתונים רשמיים שמסרה הממשלה למרכז המחקר של הכנסת הם שקריים, או שרוב העובדים הסוציאליים במגזר הציבורי מרוויחים שכר ברוטו של למעלה מ-9,000 שקל לחודש, ולא כ-5,000.
מעט הנסיונות שנעשו (למשל על-ידי שי ניב ב"גלובס") להסביר את הפערים בין טענות הצדדים ראויים לשבח, אבל רובם ככולם לא הצליחו להסביר את הפער העצום בין הגרסאות. אי-אפשר לתלות אותו בכך שממוצע השכר עלול ליצור תמונה מעוותת, מאחר שנתונים נוספים, כמו השכר החציוני, מעידים שהעיוות אינו גדול. גם הכללת תשלומים המתקבלים פעם בשנה, מחולקים ב-12, בחישוב חודשי, אינה "טריק" היוצר עיוותים.
הסיבה העיקרית לאי-הבהירות, ולכך ששני הצדדים יכולים לטעון בפנים רציניות טענות עובדתיות כל-כך שונות, היא מבנה השכר במגזר הציבורי. מכמה סיבות טובות, ומכמה פחות טובות, השכר במגזר הציבורי מורכב לעתים מעשרות רכיבים, וטבלת השכר (שככל הנראה שימשה את "הארץ" לצורך מאמר המערכת הנ"ל) אינה מספקת תמונה מלאה של גובה ההכנסה.
מאידך, גם כלפי הנתונים שפירסמה הממשלה צריך לגלות חשדנות, כאשר על-פי מסמכים רשמיים השכר כולל "שעות נוספות, פרמיות, החזר הוצאות, תוספת כוננות, תשלומים שנתיים" ועוד. כמה מתוך החזרי ההוצאות הם החזרי הוצאות אמיתיים שאין לראות בהם שכר, וכמה מהם הם כיסוי מפוקפק לתוספת שכר לכל דבר? כמה מן העובדים הסוציאליים מקבלים שכר נמוך מפני שהם עובדים במשרה חלקית בלבד – כאשר לפי נתוני מרכז המחקר של הכנסת עובד סוציאלי ממוצע בשירות המדינה או ברשויות המקומיות עובד כ-80% משרה?
למרות, ואולי דווקא בגלל, חוסר הבהירות הזה, התקשורת היתה חייבת להיכנס לעובי הקורה. אמנם בירור מלא של תמונת המצב אינו קל, אבל טור דעה כללי המסביר את ההבדל בין ממוצע לחציון לשכיח הוא לכל היותר נקודת פתיחה לדיון שצריך להיות מלווה בתחקיר מקיף.
כל הנתונים אמורים להיות נגישים לתקשורת, ואם לא – היא צריכה לעשות מאמץ למצוא מדליפים במערכות הכלכליות של השלטון לא פחות מאשר במערכות הבטחוניות. אי-אפשר להשלים עם מצב שבו דיון ציבורי כל-כך סוער, עם השלכות כל-כך חשובות, יתנהל על בסיס עובדתי כל-כך רעוע.
בכל תחום אחר, כאשר שני צדדים לדיון טוענים טענות עובדתיות סותרות, אנחנו מצפים מהתקשורת שתעשה מאמץ לברר מי דובר אמת ומי מוליך אותנו שולל. כך צריך להיות גם בסיקור המאבק של העובדים הסוציאליים.