מלה של איראנים

הסכם מסגרת שנחתם בין איראן לשש המעצמות (ארצות-הברית, סין, רוסיה, גרמניה, בריטניה וצרפת), שנועד להגביל את תוכנית הגרעין של הרפובליקה האסלאמית ולפקח עליה, ממשיך גם הבוקר לפרנס את כותרותיהם הראשיות של ארבעת עיתוני הזרם המרכזי בישראל. בדומה לאופן שבו סוקר המשא-ומתן הישיר והעקיף בין הצדדים בחודשים האחרונים, גם היום עוסק חלק ניכר מהסיקור בטענות הסותרות בנוגע לאופיו השלילי או החיובי של ההסכם.

כפי שבמערכת הבחירות האחרונה נחלקו העיתונים לאלו שעודדו את החלפת ראש הממשלה בנימין נתניהו ("ידיעות אחרונות", "הארץ", "מעריב") לזה שנלחם בהצלחה לחסימת היוזמה ("ישראל היום"), גם היום מבקשים שלושת העיתונים הוותיקים לסתור את מסריו של נתניהו, ואילו העיתון הצעיר והחינמי מגויס כולו להפצתם.

"ישראל היום", שופרה של לשכת נתניהו, הגיש לקוראיו סיקור שטחי ולעתים גם פגום לכל אורך השיחות בלוזאן. גם כעת, לאחר שהשיחות הסתיימו, ממשיכים בעיתון זה לדבוק באותו הקו. ביום שישי, לאחר שפורסמו פרטי ההסכם, הקדישו בחינמון עמודים רבים לדיון בתוכנו, אך הצניעו כמה מהסעיפים שהיו עלולים לשכנע את הקוראים כי בכל זאת יש בו מן התועלת: הסכמתה של איראן למסור כ-97% מהאורניום המועשר שברשותה והחלת פיקוח מקיף על מתקניה, וכן הסכמתה לתכנן מחדש את המתקן באראק כך שלא יהיה ניתן לייצר בו פלוטוניום.

הפרטים הללו, שהושמטו מטבלה שסיכמה את פרטי ההסכם ותוארו בלשון עקיפה ומסויגת בטור מאת עורך חדשות החוץ בועז ביסמוט, אינם מוגשים לקוראים כעובדות גם היום, לאחר שהופצו באופן מסודר לעיתונאים שסיקרו את הפסגה בלוזאן וזכו לסיקור אינטנסיבי בכלי תקשורת בארץ ובעולם. אף שלנוכח התנהלותה של איראן בעבר אכן ראוי לפקפק בכוונתה להתיישר לפי הדרישות הבינלאומיות, עצם קיומם של ניירות רשמיים המסכמים את ההבנות עימה אינו מוטל בספק.

קוראים שירצו לקבל מושג מקיף בנוגע לתוכנו של ההסכם ייאלצו גם היום לקחת לידיהם עיתון שאינו "ישראל היום". הכותרת הראשית של החינמון מוקדשת, שוב, לציטוט של המסר היומי מפי בנימין נתניהו ("לחייב את איראן להכיר בקיומנו"). לצד סיקור הצהרתו של המנהיג מפרסמים עורכי "ישראל היום" ידיעות על חגיגות ברחובות איראן ("ניצחון אמיתי") ועל ביקורת שהטיחו באובמה חברי קונגרס ("צ'מברליין הוציא מהיטלר עסקה טובה יותר"), בעלי טור נבחרים מאמריקה ("הנשיא כשל במטרות שהוא עצמו הציב"), "גורמים בצרפת" ("קרי הוריד את רף הדרישות במו"מ"), ארגון איפא"ק ("יוזמי ההסכם ייאלצו לענות על הרבה שאלות"), חיזבאללה ("ניצחון חשוב של איראן") ועוד. ארבעה טורי דעה חוזרים על המסר ולועסים אותו עבור הקוראים המתקשים בהבנת הנקרא.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מוסר הצהרה בדבר הסכם הביניים בין איראן לשש המעצמות. ירושלים, 3.4.15 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

הבימה הנרחבת שמקדישים עורכי "ישראל היום" להדהוד הצהרות המשרתות את גישתו של נתניהו ומפקפקות בהישגו האפשרי של אובמה – שתיים וחצי כפולות בפתח העיתון – היא תמונת מראה לשטח המוקדש לדיון בתוכנו של ההסכם: ידיעה קצרה בתחתית הכפולה הפותחת, המבקשת לשכנע את הקוראים כי העובדות בנוגע לתוכנו של ההסכם אינן נכונות. "ארה"ב ואיראן מציגות גרסאות שונות להסכם המסגרת", מודיעה כותרתה של הידיעה, שבה מפורטות דוגמאות אחדות ל"פערים בולטים ומהותיים בנקודות מרכזיות".

"שר החוץ האיראני זריף מיהר לבשר לבני עמו כי ההגבלות על איראן צפויות להיות הרבה פחות משמעותיות מכפי שסיפר לעולם אובמה, המשקר לקונגרס", מוסיף בועז ביסמוט בטור פרשנות פרי עטו. דן לביא, בידיעה החדשותית, מוסר לקוראים כי הפער בין האיראנים לאמריקאים מסביר את "ההיגיון שמאחורי כותרת המאמר שפורסם בבטאון משמרות-המהפכה, שלפיו 'הנוסח האיראני טוב, הנוסח האמריקני רע'". השימוש השטחי והבלתי מפורט במושגים "רע" ו"טוב" חוזר על עצמו גם בידיעה הפותחת, המוקדשת לציטוט דבריו של נתניהו (שלמה צזנה).

הידיעה של לביא, המבוססת כפי הנראה על בדיקה או שתיים שתוצאותיהן פורסמו בסוף-השבוע באתר "וול-סטריט ג'ורנל", אינה נקראת כפיסה פגומה של עיתונות (ב"מעריב" האינדיקציות על פערי הגרסאות תופסות הבוקר את הכותרת הראשית, וזוכות להתייחסות גם במאמר מאת בן כספית). אכן, השוואה בין הגרסאות מעלה כי האיראנים והאמריקאים מסרו לקהל היעד שלהם מידע סותר. אף שניתן לנסות לנחש אילו מניפולציות ותמרונים רטוריים הפעיל כל צד כדי שיוכל להציג את ההסכם בצורה שתיטיב עם מטרותיו – אין ממש צורך בכך. מדובר, אחרי הכל, בהבנות ביניים שהנוסח הסופי והמחייב שלהן עתיד להיחתם בכלל בעוד כמה חודשים.

כפי שקורה לא פעם ב"ישראל היום", גם היום המאמצים להפיץ בקרב הציבור הרחב את תפיסות העולם של ראש הממשלה אינם מסתכמים בהדהוד אוהד של מסריו. לצד השימוש בעיתון כבשופר, עורכי "ישראל היום" מקפידים לחסוך מציבור קוראיהם מידע העשוי להקשות על השרשת המסרים הממשלתיים או אפילו להציג אותם באור נפסד.

ללא ההסבר שלפיו ההסכם המסתמן יכלול פיקוח כלשהו על מתקני הגרעין האיראניים, למשל, קל הרבה יותר לטעון כי מצבה של תוכנית הגרעין דווקא ישתפר ומצבה של ישראל יורע. באותו האופן, כשנמנעים מלציין כי מדינת ישראל מתכוונת לגרש מבקשי מקלט אפריקאים לרואנדה ואוגנדה – כפי שעשו ב"ישראל היום" בשבוע שעבר – קל הרבה יותר להעתיק ולהדביק את המסר הממשלתי שלפיו הזרים יגורשו ל"מדינה שלישית בטוחה".

לפעמים, כמו במקרה של הסכם הגרעין עם טהרן, להעדפת הנארטיב האיראני בנוגע ל"ניצחון" על האמריקאים יש השפעה פרדוקסלית. בעוד שראש הממשלה נתניהו מקפיד להצהיר כי איראן משקרת וכי אין לסמוך עליה לרגע, בעיתון שעורכיו מעריצים את ראש הממשלה ומוציאים לפועל את מדיניותו התדמיתית מעדיפים היום דווקא להאמין לגרסה האיראנית בדבר תוכנו והשלכותיו של ההסכם. למה, למי עדיף להאמין? לאובמה?

שיחה קשה

ב"ידיעות אחרונות", שמאז הבחירות נעשה פחות בוטה בנסיונותיו לקעקע את אמינותו של נתניהו, הכותרת הראשית מוקדשת לפער גרסאות אחר. "נתניהו: איום קיומי. אובמה: הישג חשוב", נכתב שם. "שיחה קשה בין נתניהו לאובמה בעקבות הסכם הגרעין", מרחיבה כותרת הגג. הנשיא האמריקאי, כותבים ציפי שמילוביץ ובנימין טוביאס בכפולה הפותחת של העיתון, יצא ל"מתקפת הסברה".

בעוד שב"ישראל היום" קברו את הצהרותיו הפומביות של הנשיא האמריקאי בעמ' 5, במעמקיה של ידיעה על דבריהם של חברי הקונגרס הזועמים עליו, ב"ידיעות אחרונות" הדיווח על דבריו של אובמה עומד במרכזה של הידיעה הראשית בכפולה הפותחת (המידע על שיחה "קשה" שכביכול התקיימה בין נתניהו ואובמה, שנכלל בדיווח מאת איתמר אייכנר, נעדר מהדיווח ב"ישראל היום". ב"ישראל היום" מוזכר רק צד אחד בשיחה: נתניהו).

שמעון שיפר, בטור תקיף שנארז בכותרת מעודנת ("הלקח הישראלי"), קובע כי "צריך להודות שהגישה הלעומתית של נתניהו וההתגרות הבלתי פוסקת בממשל אובמה נחלו כישלון מהדהד – כזה שבכל מדינה אחרת היה ודאי מחייב את הרשות המחוקקת לבצע בדיקה מקיפה. אחרי הכל, בתחילת כהונתו של ראש הממשלה החזיקה איראן במאות צנטריפוגות; כעת יש בידיה 19 אלף". בהמשך חולק שיפר עם קוראיו מסקנה שלפיה "כל הנאומים על השואה שהשמיע נתניהו בהקשר האיראני פשוט לא עושים עוד רושם על אף אחד בעולם".

עוד ב"ידיעות אחרונות": אלון פנקס כותב כי "מנקודת מבטה האסטרטגית של ישראל זהו הסכם טוב לבטחונה הלאומי, טוב למעמדה האזורי"; פרופ' עוזי אבן, מנגד, מצביע על חור אפשרי בהסכם ("אראק, 'דימונה' של איראן"), אך מבקש להרגיע את הקוראים בדבר "הפאניקה סביב מספר הצנטריפוגות". אורלי אזולאי, בטור המוקדש לאובמה, משבחת את הנשיא האמריקאי, כותבת שבמעשיו הצדיק את פרס הנובל שניתן לו ומציינת כי עלה בידו להפוך את העולם למקום טוב יותר.

בעמוד האחרון של סיקור ההסכם עם איראן משבצים עורכי "ידיעות אחרונות" מאמר פרשנות ודיווח חדשותי מאת סמדר פרי. הטור של פרי, שמוקדש להשלכות הצפויות של ההסכם על העולם הערבי, טובל את הסיקור המרגיעני בבריכה של פסימיות. "הסעודים, אחרי שחטפו סטירה מאובמה, מאיימים לצאת למסע קניות לתוכניות גרעין משלהם. גם מקהיר ומעמאן יוצאות זמירות על מירוץ התחמשות גרעיני. הקשר החשאי שנרקם עם ישראל מתחיל להתנדנד. כשסעודיה מחשבת מסלול מחדש נגד אובמה ואיראן, אנחנו יכולים לעזור רק בקושי".

חתרנים או טיפשים

"החילונים היו צריכים לחגוג אתמול, כמו בטהרן. הדתיים היו צריכים לברך הגומל, הברכה של מי שהיו בסכנה וניצלו ממנה. יש סיכוי טוב שישראל ניצלה בבת אחת משתי סכנות: סכנת ההפצצה וסכנת הפצצה; הראשונה אולי היתה מסוכנת מהשנייה", כותב ב"הארץ" גדעון לוי. "ההסכם עם איראן, ככל הסכם, הוא הסכם פשרה שתלוי במידת יישומו", הוא מוסיף בהמשך. "ההסכם הזה מבטיח סיכוי. תחליפיו – העדר הסכם או מלחמה – היו גרועים יותר. ישראל היתה צריכה להצטרף לעולם כולו (כולל יריבותיה של איראן, סעודיה ומצרים), ולברך על השגתו. אבל לא. הסכם? בלי הפצצה? שישראל תברך? אתם ודאי מתבדחים".

עורך "הארץ" אלוף בן קובע, בטור הנדפס בעמ' 3, כי "הסכם המסגרת בין המעצמות לאיראן הוא הפיגום שעליו צריכה לקום ממשלת האחדות של בנימין נתניהו ויצחק הרצוג". לדברי בן, על נתניהו למנות את הרצוג לתפקיד שר החוץ, כדי שזה ישקם את יחסיה של ישראל עם ארצות-הברית של אובמה. "ההתמודדות בבחירות הותירה משקעים אישיים בין נתניהו והרצוג, ושיתוף הפעולה ביניהם אינו מובן מאליו", מעיר בן. "אבל לנתניהו אין יותר אמון או הערכה כלפי 'שותפיו הטבעיים' מהימין או בכירי מפלגתו. הוא רואה בכולם חתרנים או טיפשים".

עמוס הראל, בטור פרשנות נרחב, סבור גם הוא כי מדובר בהתפתחות חיובית. "מפרספקטיבה ישראלית", הוא כותב, "הבשורה הטובה יחסית היא, בתמצית: תוכנית הגרעין תישאר בפיקוח לאורך עשור לפחות. במשך פרק הזמן הזה נראה כרגע כי פוחתים משמעותית הסיכויים שאיראן תייצר נשק גרעיני. גם אם טהרן תחליט להפר את ההסכם ולהשיג נשק כזה, תוך הסתכנות בחידוש העימות עם הקהילה הבינלאומית, הרי שהחזרתן לאחור של חלק מיכולות הייצור שלה, לצד מנגנוני הפיקוח שיובטחו בהסכם, אמורים להאריך את 'זמן הפריצה' האיראני לפצצה משלושה חודשים לערך, בלא הסכם כעת, עד קרוב לשנה אחרי חתימת ההסכם.

"הבשורות הרעות, בתמצית: לא רק שהכלכלה האיראנית, שספגה מהלומה קשה ביותר מהנזק הכפול שהסב לה השילוב בין הסנקציות לירידה התלולה במחירי הנפט, צפויה להתאושש במהירות, אלא שאיראן הרוויחה הכרה של המעצמות בשני היבטים חיוניים עבורה. המעצמות מכירות בה, באופן עקיף, כמדינת סף גרעינית, ולא פחות חשוב, הן משלימות עם מעמדה ככוח שיש להתחשב בו, בכל רחבי המזרח התיכון", מוסיף הראל.

"מכונות הספין, שעבדו שעות נוספות כבר בימים המכריעים של המגעים, פועלות כעת בקצב של צנטריפוגות מתקדמות. ממשל אובמה מלעיט את התקשורת האמריקאית בתיאורי צבע על מפגשים אישיים אל תוך הלילה ובהערכות נדיבות בדבר גודל הישגו של הנשיא, הצמא להצלחות באזור שבו נחלה מדיניות החוץ שלו כשלונות חרוצים פעם אחר פעם בשש השנים האחרונות. ואילו התקשורת האיראנית הרשמית מפיצה שלל ידיעות על תוכן ההסכם, השונות מהפרשנות האמריקאית. לשני הצדדים יש כעת עניין רב לשכנע את דעת הקהל, ואת המתנגדים הפוליטיים מבית, כי ההסכם שהושג משרת את מטרותיהם המקוריות".

הערה על טענה של בועז ביסמוט

"קידום העיקרון של אי-הפצת נשק גרעיני הוא מאבני היסוד של מדיניות החוץ של הצרפתים", טוען בועז ביסמוט במאמרו ב"ישראל היום". עורך חדשות החוץ הוותיק, שחי בצרפת שנים רבות, ודאי שכח את מעורבותה של ממשלת צרפת בהקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה, שבה, על-פי פרסומים זרים (ובכללם מסמכים רשמיים של ממשלת ארצות-הברית), מפתחת ישראל גם כלי נשק גרעיניים.

הסברה

כתבת השער של "המגזין", המוסף היומי של "מעריב", מוקדשת לתוכנית שנועדה להכשיר "סוכני הסברה חשאיים": ישראלים שעברו הכשרה מיוחדת שבתומה הם נשתלים בתוך "קבוצות תיירים בישראל, הרצאות ומפגשים של קבוצות אנטי-ישראליות", ובמסווה של "סטודנטים תמימים" גורמים לסובבים אותם להבין טוב יותר את הצד הישראלי.

מנהל התוכנית, איש ההסברה דוידי הרמלין, משוחח עם כתבת "מעריב" עינת אוליבייר ומספר לה על התהליך שעוברים הסוכנים לפני שהם נשלחים למשימתם, המתבצע ב"מכון להכשרת סוכני הסברה חשאיים" מיסודו של גוף בשם "המרכז לדיפלומטיה ציבורית". לפי "מעריב", עד כה סיימו את המסלול קרוב ל-100 סוכנים וסוכנות, המסתייעים בגוף שהכשירם לשם איתור "משלחות המאורגנות על-ידי גופים זרים, כולל אנטי-ישראליים מובהקים".

"באופן פרדוקסלי, הממשלה לא שותפה ולא מממנת את הפרויקט, אף על פי שלדברי הרמלין, 'הם תמיד נענים לבוא ולשמש כדוברים'", מציינת אוליבייר. "לטענתו, חיבור עם הממשלה יכול להועיל, אבל גם להזיק: 'ברמה האסטרטגית, אני כן מאמין שיוזמות כאלה צריכות להיות ממומנות על-ידי המדינה. לתת גב לאלמנטים הסברתיים שיכולים להיות גם פרובוקטיביים, אבל לא רשמית כפועל יוצא של המדינה".

"כאיש ליכוד לשעבר, איפה עובר הגבול בין הסברה לתעמולה?", שואלת המראיינת בהמשך הכתבה. "אנחנו לא מסתירים את זה שאנחנו פרו-ישראלים, אבל אנחנו לא עושים פרופגנדה", משיב הרמלין. "ההכשרה של סוכן במכון לדיפלומטיה ציבורית היא לא כדי להשתיל בו דעה, אלא כדי שיידע מה להשיב, כדי שיכיר את החוק הבינלאומי או איך להתמודד עם קהלים עוינים. [...] בדיפלומטיה ציבורית יש חופש לומר מה שאתה חושב, אבל העובדות הן הכלי החשוב ביותר".

מה הוא אמר

סאיב עריקאת (צילום: מרים אלסטר)

לפי "ישראל היום", הדיפלומט הפלסטיני הבכיר סאיב עריקאת התראיין בסוף-השבוע לכלי תקשורת פלסטיני והשווה את ראש הממשלה הישראלי למנהיג המדינה-האסלאמית, אבו-בכר אל-בגדדי. לטענת כתבי העיתון דניאל סיריוטי ומתי טוכפלד, "עריקאת התראיין לערוץ 'פלשתין טי.וי' והתייחס למותו של הנער הפלשתיני מוחמד אבו-חדיר: 'נתניהו הוא פושע ששרף נער בן 16 עם בנזין, ואילו אל-בגדדי הוא פושע שעורף את ראשיהם של עיתונאים זרים בסוריה ועיראק', אמר".

האם ייתכן שעריקאת אכן טען שאין הבדל בין נתניהו לאל-בגדדי, וכי ראש ממשלת ישראל שרף במו ידיו את הנער הירושלמי, על אף שהחשודים ברצח נתפסו והועמדו לדין? בדיווח שפירסם אתמול כתב "הארץ" ג'קי חורי עולה האפשרות כי ההשוואה בין נתניהו לארכי-טרוריסט האסלאמי אינה כה ישירה, ונסובה על הדמיון שלדברי עריקאת קיים בין המושגים "מדינה יהודית" ו"מדינה אסלאמית". לפי חורי ב"הארץ", עריקאת טען שראש הממשלה הישראלי אחראי למדיניות שהובילה לרצח הנער הירושלמי, ולא למעשה הרצח עצמו.

הזרים

"רואנדה: הסכמנו לקלוט מבקשי מקלט שיגורשו מישראל", מדווח ב"הארץ" אילן ליאור בהתבסס על דיווח של עיתון הרואה אור בקניה. "ישראל הודיעה שהגיעה להסדרים עם שתי מדינות באפריקה, אך לא חשפה את שמותיהן", מוסבר בכותרת המשנה של הידיעה. המדינה השנייה שאליה יגורשו הזרים, מוזכר בהמשך, היא אוגנדה, ש"מכחישה קיום הסכם עימה בעניין ומותחת ביקורת על גירוש מבקשי מקלט מישראל".

בשבוע שעבר חשף ליאור את כוונתה של ישראל לגרש משטחה מבקשי מקלט, בעקבות הסכמים שכרתה עם אוגנדה ורואנדה. בעקבות החשיפה נאלצה רשות האוכלוסין וההגירה להודות בקיומה של התוכנית, שהוגדרה ככזו שנועדה לעודד "יציאה מרצון של המסתננים". היום מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כתבת המשפט טובה צימוקי כי היועץ המשפטי לממשלה יגביל את האפשרות לגרש את האפריקאים משטח ישראל: הגירוש יוחל רק על זרים שלא הגישו בקשות מקלט ועל כאלה שבקשותיהם נדחו.

צבא

"יותר מ-1,000 תלונות בשנה על הטרדה מינית בצה"ל – ורק עשרות כתבי אישום", מדווחות ב"דה-מרקר" דפנה לוצקי וטלי חרותי-סובר, בהתבסס על נתונים שנחשפו בעזרת התנועה לחופש המידע. "מספר התלונות על הטרדות מיניות בצבא עולה – ככל הנראה בגלל טיפול עומק ועלייה במודעות", נכתב בכותרת המשנה. "לעומת זאת, מספר התלונות במשטרה ובשב"ס קטן מאוד – 'זאת בדיחה'".

"איך את מסבירה את ההבדל בכמות התלונות?", שואלות לוצקי וחרותי-סובר את ח"כ מיכל רוזין ממרצ, שכיהנה בעבר כמנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית. "המנגנון במשטרה ובשב"ס הוא שברגע שיש תלונה על הטרדה מינית, היא לא נבדקת על-ידי הארגון עצמו, אלא מועברת למחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים (מח"ש)", משיבה רוזין.

"על פניו זה נהדר: נותנים לגוף לא תלוי לבחון את התלונה. אלא שבפועל זה מצמצם בצורה דרמטית את מספר התלונות. החוק להטרדה מינית טיפל בדיוק בסוגיה הזאת כשקבע שעל ארגונים למנות ממונה על נושא ההטרדות המיניות. זה מאפשר לנשים להתלונן דווקא ביתר חופשיות, כי לא כל תלונה היא פלילית ולא כל תלונה גוררת פתיחת תיק. לעתים כל מה שאשה מוטרדת רוצה הוא שההטרדה תיגמר, וכשאין מדרג וכל הטיפול הוא ישר בתותחים כבדים – נשים פשוט לא פונות".

ענייני תקשורת

מוזס. ב"ישראל היום" ממשיכים להכות במו"ל "ידיעות אחרונות". כנהוג בחינמון, שעיתונאיו אינם מרבים לחשוף מידע חדש, החבטות מתבצעות באמצעות מתווך: "נוני הפסיד מאות מיליוני ש' בספקולציות על מטבע חוץ", מדווחת כותרת הנדפסת בשער, בהתבסס על דיווח של יואב יצחק שהתפרסם אתמול באתר News1. לפי דיווחו של יצחק, בעקבות ההפסדים נזקק ארנון מוזס ל"הלוואות פרטיות דחופות ולמסגרות אשראי חריגות כדי לעמוד בהתחייבויות".

בדיווח ב"ישראל היום", שאינו חתום, מודגשים גם קשייו התזרימיים של אחד משותפיו של מוזס בקבוצת התקשורת, אליעזר פישמן. כמו במקרה מהחודש שעבר, שבו טען יצחק כי מוזס גונב כסף מעובדיו ומבצע מעשים פליליים נוספים, גם כעת נמנע מו"ל "ידיעות אחרונות", למרבה הפליאה, מלמסור תגובה או לתבוע את יצחק בגין הוצאת דיבה.

ההפניה בשער "ישראל היום", היום

"אדום אדום". ב"ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", מעדכנים את הקוראים בדבר הסכם פשרה שנחתם בעקבות שתי תביעות ייצוגיות שהוגשו לאחר שידור תחקיר "כלבוטק" שחשף מעשי התעללות ועבירות על החוק במשחטה של חברת תנובה. על-פי ההסכם, שטרם אושר על-ידי בית-המשפט, תנובה תתרום 4.2 מיליון שקל – 2.7 מיליון שקל שיועברו ל"עמותות העוסקות בהגנה ושמירה על רווחת בעלי החיים", ומוצרים בסך 1.5 מיליון שקל, שיועברו לעמותה העוסקת בחלוקת מזון לנזקקים.

עכשיו תפחדו. במדור המאמרים של "הארץ" מקדיש רוגל אלפר טור למסעות הפחדה צה"ליים. "אני מפחד מחיזבאללה", הוא כותב. "לפני כמה ימים קראתי ידיעה קטנה בעיתון. נכתב בה כי מפקד פיקוד העורף היוצא, אלוף אייל אייזנברג, אומר שעל אזרחי ישראל להכין את עצמם להתמודדות עם האתגר שתציב בפניהם מתקפה עתידית של חיזבאללה. במסגרתה ינחתו בישראל בין 1,000 ל-1,500 רקטות בממוצע מדי יום.

"בהיותי אזרח, ואב לילדים, אני כמובן מתייחס ברצינות לאומדנים הללו", הוא כותב בהמשך המאמר. "אין לי שום אפשרות לברר אם מדובר בפרסום כוזב, שתכליתו הערמומית היא להשיג לצה"ל תוספת תקציב בסך מיליארדי שקלים, או בניסיון מתוזמר של השלטון וכוחות הביטחון להכין את תודעת הציבור לתקיפה באיראן [...] ולמחיר הכבד בחיי אדם שהיא תגבה ממנו. באמת שאני לא יודע".

"צודק מפקד פיקוד העורף היוצא. אין לנו ברירה. וגם בהלה מתמדת, במקום ברירת המחדל של להמשיך כרגיל, לא תשרת אותנו", מסכם אלפר. "מה נשאר? לצפות לאסון בעיניים פקוחות ובלב שקט. נגזר עלינו שטילי חיזבאללה ייפלו על ראשינו ועל ראשי ילדינו. זה מה שצה"ל מסביר לנו ברצף בלתי פוסק של ידיעות שנשתלות בכלי התקשורת, שמשמשות בין היתר ככסת"ח. שלא נגיד שהוא לא אמר. האם אתם נכונים? האם אתם קולטים ומפנימים את המידע שנמסר לכם? האם תעמדו בזה?".