חובבי אקטואליה רבים, בעיקר הדייקנים שבהם, מתוסכלים מכך שכאשר הם פותחים את הטלוויזיה שלהם בשעה שמונה בערב בדיוק כדי לצפות בחדשות, הם מחמיצים שוב ושוב את תחילת המהדורה. ובאמת, מהדורות החדשות בישראל אינן מתחילות בשעה 20:00 אלא מקדימות בשתיים־שלוש דקות, ונפתחות על פי רוב ב־19:57 או 19:58. הסיבה לכך היא לא אחרת מאשר "דילמת האסיר", ללא ספק המשחק המפורסם ביותר בתורת המשחקים. נהוג לתאר את הדילמה בסיפור הזה:

היה היו שני פושעים שניסו לשדוד בנק – ונתפסו. למזלם, לתובע הכללי לא היו די ראיות כדי להרשיע אותם באשמה החמורה של שוד בנק, אלא אם כן אחד מהם או שניהם יודו באשמה ויעידו על כך בבית המשפט. עם זאת, היו די ראיות כדי להרשיעם באשמת החזקת נשק ללא רישיון, גם ללא הודאתם. לנוכח עברם הפלילי של השניים, גם העונש על החזקת נשק ללא רישיון היה לא נעים – שלוש שנים בכלא. לכן הציע התובע הכללי לכל אחד מהם בנפרד עסקה מפתה: 'אם תסכים להודות בשדידת הבנק ולהפליל את חברך, תקבל עונש מינימלי של שנה אחת בכלא, ואילו חברך יקבל מאסר עולם של 25 שנה. אם תתעקש לא להודות, סביר להניח שחברך יתפתה להסכים לעסקה, ואז תמצא את עצמך בכלא ל־25 שנה, בעוד חברך יוצא לחופשי כעבור שנה אחת. ואם שניכם תסכימו להודות, תקבלו שניכם עונש מופחת של 15 שנים בכלא, שהוא שילוב של הכרת תודה על הודאתכם והעובדה שהערך של כל אחד מכם בנפרד ירד פלאים ברגע שגם השני הסכים להודות'. שני הפושעים, שנכלאו בתאי מעצר נפרדים ללא כל יכולת ליצור קשר זה עם זה, שקלו את ההצעה במשך שעות אחדות – ולבסוף החליטו, כל אחד בנפרד, להודות. את 15 השנים הבאות הם בילו בכלא, מנסים להבין מדוע לא שתקו שניהם, דבר שהיה מביא לשחרורם אחרי שלוש שנים בלבד".

למרות חשיבותה העצומה בתורת המשחקים ובתחומי מדע אחרים, בפני עצמה דילמת האסיר היא משחק פשוט. הפתרון הרציונלי מבחינת כל אחד משני הפושעים הוא באמת לבגוד זה בזה ולהודות בפני החוקרים. כל אחד מהם מבין שאם השני יהיה טיפש וישתוק, הרי שלו עצמו כדאי למהר ולהודות – וכך לצאת אל החופשי לאחר שנה אחת בלבד. ואם חברו יודה, ודאי וודאי שגם לו עצמו כדאי להודות ולמזער את הנזק מ־25 שנים בכלא ל־15 שנים "בלבד".

אפשר לתאר את הסיטואציה של דילמת האסיר באמצעות טבלת המשחק הזאת:

כמשחק בתורת המשחקים דילמת האסיר היא פשוטה משום שלשני השחקנים בה יש אסטרטגיה דומיננטית: לשני האסירים כדאי לבגוד זה בזה ולהודות (שורה תחתונה לפושע א', טור שמאלי לפושע ב'). כלומר, שיווי המשקל, שהוא גם תוצאת המשחק, נמצא במשבצת השמאלית התחתונה: הודאה הדדית של שני הפושעים ועונש של 15 שנים לשניהם.

העוקץ של דילמת האסיר טמון בעובדה ששיווי המשקל שלה אינו אופטימלי, וקיימת תוצאה אחרת, שהיא כן אופטימלית, אך השחקנים אינם מצליחים להגיע אליה. זוהי כמובן המשבצת הימנית העליונה, שבה שני הפושעים שותקים ומשתחררים לאחר שלוש שנים. לו רק התאפשר לכל אחד מהפושעים לדעת בוודאות שחברו לא יבגוד בו וימשיך לשתוק, היה כל אחד מהם לבטח מסכים להתחייב שגם הוא יעשה כך. אך מאחר שלשניים אין שום דרך להעביר ביניהם מסרים ולכרות ברית הדדית לאי־בגידה, הם נאלצים "ללכת על בטוח" ולהודות בפני החוקרים. לאמיתו של דבר, גם אילו התאפשרה תקשורת כלשהי בין שני הפושעים, הם לא היו יכולים להפוך את הברית למחייבת ולסמוך זה על זה. הפיתוי לבגוד ולהוריד את העונש משלוש שנים לשנה אחת הוא גדול כל כך, עד שללא פיקוח וכפייה יעילים ביותר סביר להניח שהפושעים היו בוגדים זה בזה גם לו הגיעו להסכם כלשהו. במילים אחרות, גם אם שני האסירים יצליחו איכשהו להעביר ביניהם פתקים שבהם יסכמו על שתיקה הדדית, יחתמו על חוזה ויישבעו בחיי נשותיהם וילדיהם – גם אז יהיה כדאי לכל אחד מהם (בהנחה שהוא רציונלי) להתעשת ברגע האחרון שלפני החקירה הגורלית, להודות בפני השוטרים ולשלוח את האסיר השני ל־25 שנים ארוכות בכלא, שאותן יוכל הלה להקדיש ללימוד ולשינון תורת המשחקים.

רוברט אקסלרוד, חוקר תורת המשחקים המפורסם, הגדיר כך את דילמת האסיר: "כדי שמשחק יהיה דילמת אסיר, התשואות חייבות להיות מדורגות בדרך מסוימת. באופן כללי, דילמת אסיר לובשת את הצורה הבאה: יש תשׂואת פרס תמורת שיתוף פעולה הדדי, ששני השחקנים מעוניינים בו יותר מאשר בתשואת העונש, ששניהם מקבלים בעבור אי־שיתוף פעולה. אבל שניהם שואפים לקבל את תשואת הפיתוי, שהיא התוצאה הנחשקת ביותר של בגידת האחד מהם, והם רוצים לזכות בתשואה זו יותר משהם רוצים לזכות בתשואת הפרס. כל אחד מהשניים חושש להיות זה שאינו בוגד ולהישאר תקוע עם תשואת הפתי. כאשר התשואות מבוטאות ביחידות מספריות, כגון דולרים, נדרש שתשואת הפיתוי תהיה גבוהה מתשואות הפרס והפתי. דילמת האסיר במלוא אונה דורשת שלמען טובת הכלל, שיתוף הפעולה צריך להיות הדדי – מכאן החריג המשונה ששחקנים שנוהגים ב'היגיון' בוגדים, ובכך כורתים את הענף שעליו הם יושבים".

ההבדל בין דילמת האסיר לבין משחק ציד הצבי הוא שבציד הצבי שני השחקנים מעדיפים לשתף פעולה כעדיפות ראשונה. הם מעדיפים שיתוף פעולה גם על פני בגידה הדדית וגם על פני בגידה חד־צדדית שלהם. הסיבה היחידה שבגללה הם בכל זאת בוגדים לפעמים היא רק פחד וחוסר אמון. לעומת זאת, בדילמת האסיר העדיפות הראשונה מבחינת כל שחקן היא בגידה חד־צדדית, ושיתוף הפעולה ההדדי הוא רק בעדיפות השנייה, וזה מה שעושה את דילמת האסיר למשחק אכזרי ופסימי הרבה יותר.

השימוש במושג "בגידה" אינו מקרי. בספרות המקצועית מתוארות בדרך כלל שתי האסטרטגיות האפשריות בדילמת האסיר בשמות הכלליים "שיתוף פעולה" ו"בגידה". שמות אלה מתאימים להשלכות הרחבות כל כך של הבעיה המתוארת בדילמת האסיר. אם להשתמש במונחים של אקסלרוד, הנפוצים מאוד בקרב חוקרי תורת המשחקים, כך נראית טבלת המשחק של דילמת האסיר:

אין כמעט גבול למספר המצבים החברתיים שבהם שני אנשים, שני ארגונים או שתי מדינות, נמצאים בקונפליקט אינטרסים מהסוג שבו הם מתפתים "לבגוד" זה בזה וכך להביא את עצמם למצב לא אופטימלי, אף שהיו מעדיפים לשתף פעולה.

חשוב לציין שדילמת האסיר יכולה להתקיים גם במצבים שבהם השחקנים אינם רציונליים לחלוטין, ואפילו כשהם אינם מודעים לגמרי למעשיהם. כאשר שני נהגים חוסמים זה את זה במעבר צר בתוך מגרש חניה, הם עושים זאת גם ללא שהקדישו לכך מחשבה, ובוודאי בלי שהחליטו על כך באופן אסטרטגי, אלא פשוט משום שהסיטואציה הובילה אותם לכך. בעצם, אפשר להשתמש במודל דילמת האסיר אפילו עבור יצורים לא תבוניים כמו חיידקים, ואכן לא פעם נעשה שימוש במודל זה בחקר הביולוגיה.

הדוגמה המפורסמת ביותר לדילמת האסיר בתחום היחסים הבינלאומיים היא מרוץ חימוש. למשל, בין שתי מדינות אויבות המתלבטות אם להשקיע מיליארדי דולרים בפיתוח נשק גרעיני (כמו הודו ופקיסטן בזמנן). שתי המדינות היו שמחות לוותר על ההוצאה התקציבית האדירה, אך בפני כל אחת מהן ניצב פיתוי עז לבגוד ולפתח בחשאי נשק גרעיני, וכך להגיע ליתרון צבאי־אסטרטגי מכריע על רעותה. המדינות יכלו לנסות להתגבר על הפיתוי לו ידעו בוודאות שהמדינה שמנגד תתאפק ולא תפתח נשק גרעיני – אך הן אינן בוטחות זו בזו ולכן התוצאה היא ששתי המדינות כן מפתחות נשק גרעיני, ובכך המצב של שתיהן סובל הרעה הן מבחינה צבאית הן מבחינה כלכלית.

דילמת אסיר יכולה להתקיים גם בין יותר משני שחקנים. לפעמים משחקים בה עשרות, אלפים ואפילו מיליוני שחקנים. דוגמה ידועה לדילמת אסיר בהשתתפות כל אזרחיה של מדינה היא הדילמה אם לשלם מס הכנסה או לנסות להעלים הכנסות, או בגרסה אחרת אבל דומה: הדילמה אם לשרת במילואים או לנסות להשתמט מהם. בשני המקרים סדר העדיפויות של כל אזרח מתאים להגדרה של דילמת האסיר, ונראה כך:

א.       הפיתוי: כולם ישרתו במילואים וישלמו מסים, ורק אני לא. כך כולם (כולל אותי) ייהנו מביטחון ומשירותים ציבוריים, אבל בניגוד לכולם – אני לא אצטרך לשלם עבורם.

ב.       הפרס: כולם ישרתו במילואים וישלמו מסים, וכך אעשה גם אני. אני אמנם אצטרך לשלם ולתרום, אבל לפחות איהנה מהביטחון ומהשירותים הציבוריים.

ג.       העונש: אף אחד לא ישרת במילואים ולא ישלם מסים, כולל אותי. אמנם כולנו (כולל אני) נחיה באנרכיה, ללא ביטחון וללא שירותים ציבוריים – אבל לפחות לא אהיה הפראייר היחיד.

ד.       הפתי: כולם ישתמטו ויעלימו הכנסות, ורק אני אשלם מסים ואלך למילואים. התוצאה: גם אצא פראייר, וגם לא איהנה מביטחון ומשירותים ציבוריים (כי הרי דרוש יותר מאדם אחד כדי למלא את הקופה הציבורית ולספק ביטחון).

המלכוד שיוצרת הסיטואציה של דילמת האסיר למשתתפים בה הוא כה קשה, עד שחוקרים רבים העריכו במשך השנים כי הוא לא ניתן לפתרון. גם מריל פלאד, החוקר האמריקני שניסח את הדילמה בשנת 1952, התייאש לבסוף. עם זאת, בשישים השנה שעברו מאז "גילויה" של דילמת האסיר, הוצעו לה פתרונות מסוגים שונים, שאת שני הטובים שבהם נראה בהמשך.

אז למה החדשות לא מתחילות בשמונה?

נחזור עכשיו לשאלה שבה פתחנו את הפרק: מדוע מתחילות בשנים האחרונות מהדורות החדשות בטלוויזיה מעט לפני השעה שמונה? באופן עקרוני, מנהלי הערוצים השונים היו מעדיפים להתחיל את המהדורות בשעה עגולה, שאותה קל יותר לצופים לזכור. אולם מתישהו החליט מישהו בערוץ 10 להתחכם ולהרוויח כמה שברירי נקודות רייטינג באמצעות הקדמה של המהדורה בשתי דקות, מתוך הנחה שלפחות חלק מהאנשים כבר נמצאים מול הטלוויזיה וממתינים לתחילת החדשות. בסיטואציה כזו, הניח מי שהניח, התחלה של המהדורה שתי דקות לפני המתחרים יכולה "לגרד" עוד כמה צופים למהדורה שתיפתח ראשונה. אלא שגם אם הנחה זו נכונה (דבר שאינו בטוח כלל ועיקר) היא היתה קצרת רואי, שהרי עד מהרה הערוץ המתחרה (כלומר ערוץ 2) הקדים גם הוא את שעת העלייה ל־19:58, כדי לא להישאר מאחור. התוצאה: אף לא ערוץ אחד משני הערוצים הרוויח מהמהלך, המהדורות התארכו בשתי דקות (דבר שאינו משמח את עורך החדשות הממוצע), ורוב הצופים שפותחים את הטלוויזיה בדיוק בשמונה מפספסים את כותרות המהדורות.

זהו מקרה קלאסי של דילמת אסיר, שאפשר לתאר אותו בטבלה הזאת:

מדוע המהלך המתואר לעיל הוא דילמת אסיר? משום שמבט קצר על הטבלה מראה ששיווי המשקל שנוצר ונשמר בפועל (התוצאה השמאלית התחתונה) הוא תוצאה רעה לשני הערוצים: הם אינם מרוויחים דבר והיו שמחים לעבור לתוצאה הימנית העליונה של התחלה הדדית ב־20:00. אבל מאחר שכל צד חרד מפני הסיכוי שיפגר בשתי דקות אחרי המתחרה, הם נאלצים להישאר בתוצאה הלא־אופטימלית.

עורכי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" נדרשו לקבל החלטה על סדר העדיפויות בעמודים הראשונים שלהם: האם הכותרת הראשית תעסוק בהצבעה המכריעה על ההתנתקות, שהיתה ללא ספק האירוע החשוב יותר, או דווקא במשחק הכדורסל, שנחשב מעניין ומושך יותר עבור הקוראים

אגב, אף כי מטעמי פשטות תיארנו את המשחק ככזה שמשתתפים בו רק שני שחקנים (ערוץ 2 וערוץ 10), בפועל משתתפים בו שלושה – גם לערוץ 1 יש מהדורת חדשות: "מבט". האמת היא שבשלהי שנת 2012 החליט ערוץ 1 להקדים את מהדורת החדשות שלו מהשעה 21:00 לשעה המוזרה 19:52 כדי להקדים עוד יותר את שני מתחריו הגדולים. ומה שמביך במיוחד מבחינת ערוץ 1 הוא שהצעד עבר ללא כל תגובה מצד הערוצים האחרים, שפשוט לא מתייחסים ל"מבט" כאל שחקן הראוי להתייחסות. עוד נחזור בהמשך לדילמות אסיר שיש בהן יותר משני שחקנים.

אחד הסוגים החשובים של דילמות אסיר נוגע לקביעת סדר היום התקשורתי. דוגמה טובה לכך היתה דילמה שהתרחשה באחד במאי 2004, יום שבו שני אירועים גדולים ושונים מאוד זה מזה התחרו על הכותרת הראשית של העיתונים. ערב קודם לכן זכתה מכבי תל אביב בכדורסל בטורניר היורוליג בניצחון גדול על קבוצת סקיפר בולוניה, עם ההפרש הגדול ביותר בתולדות הגמרים האירופיים (118:74). במקביל, באותו היום התקיימה הצבעה גורלית של מאות אלפי מתפקדי מפלגת הליכוד על תוכנית ההתנתקות שהציג ראש הממשלה דאז אריאל שרון. ההצבעה נחשבה אירוע בעל חשיבות היסטורית שבו תנועת הליכוד נדרשת להיפרד ממורשת ארץ ישראל השלמה ולהכריע על פינוי יישובים מרצועת עזה ומיהודה ושומרון. עורכי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", אשר כפי שכבר ציינתי היו באותה תקופה מתחרים מרים, נדרשו לקבל החלטה על סדר העדיפויות בעמודים הראשונים שלהם: האם הכותרת הראשית תעסוק בהצבעה המכריעה על ההתנתקות, שהיתה ללא ספק האירוע החשוב יותר, או דווקא במשחק הכדורסל, שנחשב מעניין ומושך יותר עבור הקוראים. את שתי האלטרנטיבות אפשר לראות בשרטוט הזה:

בפני העורכים של שני העיתונים עמדה דילמה לא קלה. על אף שהשיקול העיתונאי הטהור חייב בחירה במשאל ההתנתקות ההיסטורי על חשבון משחק הכדורסל, עדיין היה ברור שרוב הקוראים מתעניינים יותר בניצחון של מכבי. על רקע זה, כל אחד משני העיתונים חשש להצטייר ככלי תקשורת שמרן, מיושן ומנותק מרחשי הלב של הציבור, ובמיוחד אם מתחרהו יבחר חלילה באופציה הנועזת והקלילה יותר. את המשחק שנוצר אפשר לתאר באמצעות הטבלה הזאת:

כמו במקרים הקודמים, "ידיעות" ו"מעריב" נקלעו למשחק דילמת אסיר שבו אסטרטגיות דומיננטיות הובילו אותם לבחור בגמר היורוליג ככותרת הראשית, ולהוריד את משאל ההתנתקות לחצי התחתון של העמוד.

וכך אכן היה (שימו לב עד כמה הוביל המשחק את שני הצדדים להחלטות כמעט זהות):

סוג מעניין נוסף של דילמות אסיר בין כלי תקשורת הוא זה הנוגע לקבלת החלטות עריכה שיש להן היבט אתי. את שתי האלטרנטיבות העיקריות שעומדות בפני מקבלי ההחלטות בדילמות מסוג זה אפשר לכנות בשמות האסטרטגיה "האתית" והאסטרטגיה "הצהובה". לרוע המזל, רוב צרכני התקשורת חשים שישנו יחס ישר בין "צהוב" לבין "מעניין", כך שכל עורך מנוסה המקבל לידיו סיפור עיתונאי יכול להגדיר בקלות אילו שינויים פוטנציאליים בסיפור ישפרו אותו. משפטים מסוג "אם רק יתברר שהנהג הדורס הוא במקרה גם אביה של הנדרסת..." או "הלוואי שהזוכה בלוטו יהיה מובטל שפוטר השבוע מהמפעל" נשמעים לעתים תדירות במערכות כלי התקשורת באותם רגעים שפרטי הסיפור עדיין אינם ידועים עד תומם.

לאדם מבחוץ עשויות התבטאויות כאלה להישמע ציניות ובלתי רגישות, אך כפי שכבר נאמר, למי שעוסק באופן שוטף בעיתונות הן חלק משגרת העבודה (או כפי שכינתה זאת חנה זמר, העורכת המיתולוגית של העיתון "דבר": "דפורמציה מקצועית"). בכל מקרה, השאלה המעניינת אותנו בהקשר זה היא מה עושים העורכים כאשר פרטי הסיפור מגיעים לבסוף למערכת, ומתברר כי הם אינם תואמים בדיוק את הציפיות: הנהג הדורס הוא לא אביה של הנדרסת אלא רק מכר רחוק שלה, והזוכה בלוטו פוטר לפני יותר מ־15 שנה ומאז מצא עבודה חדשה, שגם אותה כבר הספיק להחליף פעמיים. זהו הרגע שבו דילמת האסיר האתית מתחדדת, משום שהעורכים נאלצים לקבל את ההחלטה: האם להגזים, לעגל פינות ולהרוויח סיפור מצוין, או לדייק, להיצמד לעובדות ובכך להחליש את הסיפור? (ממש כמו שראינו בדוגמת האלטלנה שבתחילת הספר.)

דבר דומה קרה גם בסיפור הדרכונים הספרדיים שפרץ לחיינו בפברואר 2014, כאשר בפרלמנט הספרדי עברה בקריאה ראשונה יוזמת חוק להענקת אזרחות ספרדית לצאצאי היהודים שגורשו מספרד בשנת 1492. כלי התקשורת הישראליים זינקו על הסיפור בהתלהבות, אף שהיה מדובר רק בהצבעה לא מחייבת בקריאה ראשונה, ללא שום הבטחה שהיא תבשיל לחוק של ממש. יותר מכך, אתרי האינטרנט וחלק מהעיתונים אף פירסמו את רשימת שמות המשפחה הזכאים לכאורה לאזרחות הספרדית מבלי לטרוח לבדוק מי עומד מאחורי הרשימה. עד מהרה התברר (אחרי הפרסום כמובן) כי מדובר ברשימה לא מוסמכת שאינה קשורה לממשלת ספרד אלא חוברה על ידי פעיל בפדרציה של יהדות ספרד, שליקט שמות משפחה מכמה אתרי אינטרנט של הקהילה.

שימו לב שעל אף שמקבל ההחלטות יכול לבחור באופן עקרוני בין אינסוף אלטרנטיבות אפשריות, בסופו של דבר אפשר לצמצם אותן למען הפשטות לשתי האפשרויות שהזכרנו ("האתית" ו"הצהובה") בלי לפגוע מהותית בניתוח שלנו. מדוע? קחו למשל תאונת דרכים שנהרג בה צעיר אשר משפחתו מבקשת שלא לפרסם את שמו. מטבע הדברים, כלי התקשורת רוצים לפרסם את שם ההרוג, את תמונתו ואת סיפור חייו כדי לתת לאייטם פנים, להפוך אותו למוחשי יותר וליצור הזדהות בקרב הקוראים והצופים. במקרה כזה, נוכל לומר שהאסטרטגיה האתית העומדת בפני מקבלי ההחלטות היא כמובן לא לפרסם את שמו של ההרוג, ואילו האסטרטגיה "הצהובה" היא כן לפרסם את שמו. בין שני הקטבים האלה ישנן כמה וכמה דרכי ביניים, כמו למשל לא לפרסם את שמו אבל לפרסם את מקום מגוריו, תמונה של ביתו, או פרטים ביוגרפיים אחרים שעשויים להסגיר את זהותו בסבירות מסוימת. בעצם נוצר לנו פה ציר שנע בין הקוטב האתי לקוטב הצהוב, כאשר כל שחקן יכול לבחור באסטרטגיה שתציב אותו במקום אחר על הציר. אבל מה שקובע מבחינת תורת המשחקים הוא לא הערך המוחלט של האסטרטגיה שבוחרים השחקנים, אלא רק המיקום שלהם זה ביחס לזה.

לכן, בכל הנוגע לתורת המשחקים אנחנו יכולים לצמצם את האסטרטגיות האפשריות של השחקנים לשתיים, על פי המיקום שלהן על הציר אתי־צהוב. כך למשל, במקרה שאחד מכלי התקשורת לא פירסם שום פרט על אודות ההרוג, ואילו כלי התקשורת השני נקט את דרך הביניים (פירסם כמה פרטים, אך לא את השם המלא) – הרי שמבחינת הניתוח שלנו אין הבדל בין מצב זה לבין מצב שבו כלי התקשורת השני היה בוחר בדרך הפעולה הצהובה הקיצונית. בשני המקרים נוכל להתייחס לאסטרטגיה של כלי התקשורת הראשון כ"אתית" ושל השני כ"צהובה". זוכרים את דוגמת הצ'קים בחתונות? המצב שם זהה לחלוטין: במשחק הצ'קים אין שום חשיבות לסכום המוחלט שהבאתם. מה שחשוב הוא רק כמה הבאתם ביחס ליתר האורחים בחתונה. אם כולם הביאו יותר מכם – תיחשבו קמצנים, גם אם באופן אבסולוטי נתתם סכום גבוה ומכובד.

משחקי דילמת אסיר רבים נוגעים לרמת בדיקת העובדות לפני הפרסום. כאשר כלי תקשורת מתכנן לפרסם תחקיר או סיפור בלעדי הוא יכול לבדוק את העובדות בנחת, אולם כפי שראינו בפרק המבוא, כאשר למשחק נכנס שחקן נוסף והבלעדיות כבר אינה מובטחת, נוצרת מיד דילמת אסיר שדוחפת את הצדדים לפרסום מהיר, לעתים מהיר מדי, של הסיפור.

לעיתונאי העובד בכלי תקשורת רב־תפוצה אין דבר חשוב יותר מאשר להרגיש שניצח את מתחריו. מעטים הם התחומים העסקיים שבהם התחרות חריפה ואמוציונלית כל כך, שבהם התגמול או העונש על החלטה מוצלחת או שגויה מתקבלים מהר כל כך, ושהם מהירים ומחזוריים כל כך עד שניצחון או הפסד ביום נתון כלשהו כאילו לא התקיימו כלל בקרב של היום הבא

כך קרה למשל במקרה של שערוריית "PRISM" שפרצה בחודש יוני 2013 ובה נחשף כי סוכנות הביון האמריקנית (ה־NSA) עקבה אחרי תכתובות מיילים, מסרים וסרטונים ברחבי העולם באמצעות השגת גישה לשרתים של חברות ענק כמו גוגל, אפל, פייסבוק ומיקרוסופט. המקור שעמד מאחורי החשיפה המהדהדת, עובד של ה־NSA בשם אדוארד סנודן, הצליח לגנוב ממקום עבודתו מצגת פאואר־פוינט שתיארה את שיטת העבודה של המערכת הסודית. סנודן חשש שהמידע שהוא מדליף יצונזר ולכן העביר בכוונה תחילה את המצגת לשני עיתונים בה בעת: ה"גרדיאן" הבריטי וה"וושינגטון פוסט" האמריקני. במילים אחרות, הוא יצר בכוונה דילמת אסיר בין שני כלי התקשורת. ואכן, כתב ה"פוסט" ברטון גלמן התחיל לעבוד על הסיפור ביסודיות ועשה זאת במשך כשלושה שבועות, עד שיום אחד גילה שלא רק הוא קיבל את המצגת. "התחלתי לשמוע צעדים, אז הייתי חייב להתחיל לזוז למרות שהייתי שמח לעבוד על זה עוד יום־יומיים", הוא סיפר מאוחר יותר. גלמן ועורכיו נלחצו ומיהרו להעלות את הסיפור לאתר האינטרנט שלהם ביום שבו נודע להם שאין להם בלעדיות ולפני שהספיקו לבדוק את כל פרטי המצגת ולהבין את משמעותם לגמרי. הם אמנם הצליחו להקדים את ה"גרדיאן" הבריטי ב־20 דקות, אך התוצאה היתה עמוסת טעויות מביכות (שתוקנו בסופו של דבר די מהר).

נשאלת השאלה, מהן התועלות שעליהן מתחרים כלי התקשורת? בדילמת האסיר המתקיימת באופן יומיומי בין כלי תקשורת מתחרים, התועלות מורכבות מהיבטים אחדים. עיתונאים מונעים ממספר רב של שיקולים ומוטיבציות, וביניהם שיקולים מסחריים, שיקולים מקצועיים־עיתונאיים ושיקולים אתיים ומוסריים. אבל הניסיון שלי מלמד שמעל לכל דבר אחר, עומדת מוטיבציה מרכזית אחת: היוקרה. לעיתונאי העובד בכלי תקשורת רב־תפוצה אין דבר חשוב יותר מאשר להרגיש שניצח את מתחריו. מעטים הם התחומים העסקיים שבהם התחרות חריפה ואמוציונלית כל כך, שבהם התגמול או העונש על החלטה מוצלחת או שגויה מתקבלים מהר כל כך, ושהם מהירים ומחזוריים כל כך עד שניצחון או הפסד ביום נתון כלשהו כאילו לא התקיימו כלל בקרב של היום הבא.

שגרת חייהם של בעלי התפקידים הבכירים במערכות כלי התקשורת המסחריים קבועה ואכזרית: הם מתלבטים סביב הדילמה המרכזית של אותו היום, מקבלים את ההחלטה, מבצעים אותה, ותוך דקות מעטות (אם זה בטלוויזיה, ברדיו או באינטרנט) או למחרת בבוקר (אם מדובר בעיתון) מגלים את תוצאות בחירתם ותוצאות בחירת המתחרים שלהם. אם "יצאו פראיירים" – הרי שלאורך היום כולו יסתובבו בפרצוף חמוץ. אם ניצחו – החיוך לא ימוש מפניהם. ואם המשחק הסתיים בתיקו – ירגישו ש"יצאו בזול". מבחינה זו, ההבדל בין תיקו אופטימלי (אתי־אתי) לבין תיקו נחות (צהוב־צהוב) הוא בעל חשיבות שולית. אם יישאלו על כך, יאמרו העיתונאים כי הם מצטערים על אותם מקרים שבהם נאלצו לבחור בנתיב הצהוב ולא בנתיב האתי. אך באותה נשימה גם יודו שהעיקר הוא לא להפסיד, ואילו האתיקה באה רק במקום השני.

הפיתוי לבגוד

אחת התכונות המרתקות של דילמת האסיר היא העובדה שגם אם לשחקנים יש אפשרות לתקשר ביניהם, לסכם סיכומים מראש ולכרות בריתות והסכמים, הדבר לא משנה בדרך כלל את תוצאת המשחק. כלומר, גם אילו הוחזקו שני האסירים מהסיפור שנתן לדילמה את שמה בתאים סמוכים ויכלו לשוחח ביניהם בצעקות ולסכם כי שניהם ישתקו בחקירה, ואפילו אם עיגנו את ההסכם בשבועה הסודית של הכנופיה שלה הם משתייכים כולל בהקזת דמם, ההיגיון הרציונלי עדיין היה מחייב כל אחד מהם להתעשת בשנייה האחרונה ולבגוד בחברו במהלך החקירה. שהרי, מחשב לו האסיר הראשון, אם חברו נאיבי דיו לקיים את הבטחתו – הוא יוכל להרהר בטיפשותו במהלך 25 השנים שיבלה בכלא, ואם אינו נאיבי – על אחת כמה וכמה מחייב הדבר בגידה למזעור הנזק.

אינספור דוגמאות יש בתקשורת להפרה של בריתות במצבים של דילמת אסיר על ידי שחקן אחד או יותר. זכור לי מקרה בוטה במיוחד שאירע בעיצומם של ימי הפיגועים הקשים של האינתיפאדה השנייה, כאשר מחבל מתאבד התפוצץ בקפה הלל בירושלים והביא למותם של שבעה אזרחים. בין ההרוגים היו גם הד"ר דוד אפלבוים, מנהל חדר המיון בבית החולים שערי צדק בירושלים, ובתו נאוה בת ה־23, שהיתה אמורה להתחתן ביום שלמחרת ונפגשה עם אביה בבית הקפה לשיחה אחרונה לקראת החתונה. הסיפור העיתונאי הגיע לשיאו הדרמטי כאשר הגופות של ד"ר אפלבוים ובתו הובאו לבית החולים, וזוהו על ידי חבריו לצוות הרפואי.

מאחר שהפיגוע אירע בשעת לילה מאוחרת (סמוך לשעה 23:20), נתקלו העיתונים בבעיה, משום שלא כל בני משפחת אפלבוים קיבלו את ההודעה הטרגית עד מועד סגירת הגיליונות. מקרים מסוג זה הם בעייתיים במיוחד, משום שבניגוד לאמצעי התקשורת האלקטרוניים המעדכנים בזמן אמת, העיתון מופץ שעות אחדות לאחר סגירת הגיליון, ולכן קיים סיכוי סביר (אך לא ודאי) שבמהלך הלילה בני המשפחה הנותרים כן יקבלו את ההודעה, ואז ההימנעות מפרסום תהיה מיותרת. כאשר התברר כי המשטרה מבקשת לא לפרסם את שמם של ד"ר אפלבוים ובתו, צילצלה רכזת הכתבים של "מעריב" לעמיתהּ ב"ידיעות אחרונות" ושאלה אותו אם בכוונתו להיענות לבקשת המשטרה. בניגוד לימינו, באותה תקופה מרובת פיגועים והרוגים שיחה כזו לא היתה נדירה, שכן העיתונים סיכמו ביניהם שבתחום הספציפי של פרסום שמות הרוגים הם יוותרו על התחרות ויפתחו ערוץ תקשורת ישיר שבאמצעותו יחליטו כאיש אחד אם לפרסם או לא לפרסם את השמות. אלא שבמקרה של ד"ר אפלבוים ובתו הפיתוי היה כנראה גדול מדי. רכזי הכתבים בשלושת העיתונים המרכזיים של אותם הימים ("ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ") סיכמו לא לפרסם את השמות, אולם בבוקר התברר שב"ידיעות אחרונות" ביצעו תרגיל מתוחכם של היתממות: הם אמנם נהגו על פי הסיכום כלשונו ולא פירסמו את שמם של ד"ר אפלבוים ובתו, אך במקום זאת בחרו בכותרת המספרת את הסיפור כולו מבלי לכתוב במפורש את השמות: "הכלה ואביה נרצחו יום לפני החתונה". מאחר שבשני העיתונים האחרים הסיפור האנושי קורע הלב הזה לא הוזכר במילה, התוצאה נתפסה על ידי כל הצדדים כנוק־אאוט מוחלט לטובת "ידיעות אחרונות". כתוצאה מכך נוהל התיאום הטלפוני בין המערכות לגבי פרסום שמות הרוגים קרס ולא חודש עד היום.

גם באותם המקרים שכלי התקשורת מצליחים לכונן ביניהם הסכמי שיתוף פעולה ולעמוד בהם, הם עשויים להתחרט על כך מאוחר יותר. כך קרה, למשל, במקרה המפורסם של אוניות שרבורג. לאחר מלחמת ששת הימים ב־1967 החליטה ממשלת צרפת להטיל אמברגו על ייצוא נשק לישראל, כולל איסור על הספקת חמש ספינות טילים, אף שמשרד הביטחון כבר העביר את התשלום עבורן ואף שהספינות כבר נבנו והיו מוכנות לצאת לדרך מהמספנות של עיר הנמל הצרפתית שרבורג. חודשים ארוכים עגנו הספינות בנמל הצרפתי ועליהן צוותים ישראליים – אך לא הורשו לצאת מהנמל. בסופו של דבר הוחלט בישראל למלט את הספינות במבצע חשאי של חיל הים והמוסד שתכנונו ארך יותר משנה. שיאו של המבצע היה בליל חג המולד של 1969, הלילה שבין 24 ל־25 בדצמבר, כאשר תושבי שרבורג ועובדי הנמל נמצאו בעיצומן של החגיגות ורובם היו הלומי אלכוהול. הספינות הרימו עוגן והפליגו בשקט אל מחוץ לנמל, ומשם לישראל דרך תעלת למנש ומצרי גיברלטר.

באופן מוזר, גם כאשר הספינות הישראליות־צרפתיות כבר היו באמצע הדרך ארצה, ממשלת צרפת עדיין לא ידעה דבר. זה קרה בעיקר בגלל הסכם בעל פה יוצא דופן בין העורכים של שני העיתונים המקומיים של העיר שרבורג, אשר החליטו יחדיו לא לדווח על האירוע. הנימוק המפוקפק שהציגו השניים לאחר מכן היה הגנה על עובדי המספנות המקומיות, אך רבים סבורים עד היום כי הסיבה האמיתית להסכם ההשתקה בין עורכי העיתונים היתה נאצלת פחות: הרצון שלא להרוס לעצמם את שני ימי החופש ספוגי היין של חג המולד ולהפוך אותם לימי עבודה מאומצים.

מאחר שכל יתר כלי התקשורת הצרפתיים לא החזיקו כתבים בעיר אלא השתמשו באותם שני עיתונים כספקי משנה של מידע, הרי שבמשך החג אף עיתון אחר לא היה יכול לדעת על המבצע ולדווח עליו. עם זאת, ההשתקה לא עבדה לאורך זמן ומיד בסיום החג, 48 שעות לאחר המבצע, הדליף מישהו את המידע למשרד הפריזאי של סוכנות הידיעות AP, אשר תוך דקות דיווחה על הסיפור בעולם כולו. עד היום לא ידוע מי היה האיש, אם אחד משני עורכי המקומונים שהתחייבו לשתוק בגד ברעהו, או שמא היה זה צד שלישי. בכל אופן, כלי התקשורת ההיסטריים ברחבי צרפת התקשרו בדחיפות לנציגיהם בשרבורג (הלא הם אותם העורכים), ולאלו לא היתה ברירה אלא לאשר את העובדות. זה כמובן היה מאוחר מדי, משום שבשלב זה הספינות היו כבר הרחק בדרכן לנמל חיפה, שם עגנו ב־31 בדצמבר, בדיוק בזמן לתחילת השנה החדשה.

דילמת האסיר והיחס לחשודים

לדילמת האסיר בין כלי התקשורת יש לעתים גם קורבנות בשר ודם – מושאי הסיקור. כאשר ההתלבטות היא בין אופן סיקור "צהוב" שפוגע באחד מגיבורי הסיפור לבין אופן סיקור "אתי" שמציג אותו בצורה הוגנת, בלתי פוגעת, אך משעממת יותר, הבחירה תהיה לעתים קרובות באפשרות הראשונה.

אמצעי תקשורת המוניים בכל רחבי העולם מסתייגים ממורכבות ומרב־ערכיות, ומעדיפים דיווח ברור, פשוט וחד־משמעי. כאשר קשה לקבוע מי מהגיבורים הוא "הטוב" ומי "הרע", הדבר פוגם בסיפור העיתונאי, ובמקרים שבהם המציאות אינה מתאימה להעדפה הזו, הפתרון של אמצעי התקשורת הוא בדרך כלל לפשט את המציאות. התוצאה היא, למשל, שבכל אירוע פלילי או משפטי אחד המשתתפים חייב תמיד להיות הגיבור הרע. כלי התקשורת אינם בוחרים בדמות הזאת באופן שרירותי, אלא נגררים בדרך כלל אחרי הנרטיב שמציעות להם המשטרה או הפרקליטות. אך גם אלה עשויות לטעות לפעמים, ואת הנזק הנגרם לשמו הטוב של אדם מן הנחרצוּת והחד־משמעיוּת שבהן הוא מוצג כ"דמות הרעה", לעתים קרובות לא ניתן לתקן לעולם.

אמצעי תקשורת המוניים בכל רחבי העולם מסתייגים ממורכבות ומרב־ערכיות, ומעדיפים דיווח ברור, פשוט וחד־משמעי. כאשר קשה לקבוע מי מהגיבורים הוא "הטוב" ומי "הרע", הדבר פוגם בסיפור העיתונאי הפתרון של אמצעי התקשורת הוא בדרך כלל לפשט את המציאות

וכך, בכל פעם שנתפס חשוד באונס, בפדופיליה או ברצח, כלי התקשורת מכתירים אותו מיד בתארים "אנס", "פדופיל" או "רוצח", עוד לפני שהורשע בבית המשפט, ואפילו לפני שהוגש נגדו כתב אישום. במקרים שמתברר לבסוף כי המעצר היה מוטעה וכי האדם הוא חף מפשע, הדבר יפורסם בידיעה קטנטנה בעמודים האחוריים של העיתון או בידיעה מצולמת בת 20 שניות לקראת סופה של מהדורת החדשות בטלוויזיה או ברדיו. חשוב להדגיש שהדבר אינו נעשה מתוך רוע לב או סאדיזם. לכלי התקשורת פשוט אין ברירה אלא להגיש לקוראים ולצופים את הסיפור כשהוא מבושל היטב וקל ללעיסה: אם כמה ילדות נאנסו, ואם נתפס חשוד במעשה – הרי ברור שהוא האנס. אחרת, הסיפור העיתונאי יהיה מורכב מדי. ובכל מקרה, ההנחה המובלעת של כל אחד מהעיתונאים היא שמתחריו לא יתעכבו כדי להסתייג ולהציג את כל הצדדים המשפטיים של המקרה, ולכן גם לו עצמו לא כדאי לעשות זאת.

דוגמה טובה לכך היא הסיפור על "המהנדס היהודי". האירוע התרחש ב־15.10.2003, כאשר תושב ירושלים ושמו חנן יאדגרוב נעצר בחשד שמכר חומרי נפץ לכל דורש. סוכן משטרתי סמוי הפיל את יאדגרוב בפח ושיכנע אותו למכור לו חומרי נפץ. "האם אפשר לפוצץ עם זה אוטובוס?" שאל הסוכן, וכאשר יאדגרוב השיב בחיוב, הזדרזה המשטרה לסמן אותו כחשוד בחימוש ארגוני טרור. לא היתה שום ראיה מוצקה שקשרה את יאדגרוב למחבלים או רמז כלשהו לזיקה של החשוד לתחום הביטחוני. מה גם שמנוסח השאלה והתשובה עולה כי ייתכן בהחלט שהתייחסו רק לכמות ולעוצמת חומר הנפץ, ולא למטרותיו. סימני השאלה הידהדו למרחוק אך ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"מעריב" לא עמדו בפיתוי והזדרזו לאמץ את הנרטיב המשטרתי. שניהם כינו את יאדגרוב "המהנדס היהודי" (על שם רבי־מחבלים פלסטינים כמו יחיא עייאש ומוחמד דף), כאשר ב"ידיעות" קיבל ה"מהנדס" אזכור בולט בעמוד הראשון ואילו "מעריב", שבו שימשתי אז ראש דסק, הגדיל לעשות והקדיש לנושא את הכותרת הראשית.

למותר לציין שאף לא אחד משני העיתונים נתן ליאדגרוב או לעורך דינו זכות תגובה בעמוד הראשון. "מעריב" "גירד" לכאורה נקודות אתיקה אחדות, כאשר למשפחתו של יאדגרוב ניתנה זכות התגובה ובנוסף צוין בכותרת הגג – זו שמעל לכותרת הראשית – שמדובר בחשד בלבד (ולא בהרשעה או אפילו בכתב אישום). אך בפועל המטרה היתה הפוכה, משום שמשפט התגובה ששובץ בכותרת המשנה היה לקוח מדבריה של חמותו של יאדגרוב (ומי מאיתנו היה רוצה שחמותו תהיה זו שתגיב על האשמות נגדו?), אשר רק ליבתה את האש נגדו כשאמרה: "הוא ידע שהילדים שלו נוסעים באוטובוס והמטענים יכלו להרוג אותם".

שנה וחודש אחר כך (בנובמבר 2004) הסתיים משפטו של יאדגרוב בהרשעה, אך רק בחלק מהסעיפים. ידיעה קטנה בנושא פורסמה ב"הארץ", אך לא ב"ידיעות אחרונות" או ב"מעריב". בניגוד לרושם שנוצר לאחר המעצר, התביעה לא הצליחה להוכיח את הסעיף המרכזי בכתב האישום, שעל פיו יאדגרוב התכוון לספק חומרי חבלה לצורכי טרור, ולא הוכח אפילו כי ידע שחומרי הנפץ עלולים להגיע לידי גורמים עוינים. בנוסף התברר שהמטען שיאדגרוב ניסה למכור היה במשקל קטן יחסית של שלושה קילוגרמים, וכי הוא תוכנן להפעלה בשלט רחוק, תכונה המאפיינת בדרך כלל מטענים פליליים (מחבלים מתאבדים אינם זקוקים לשלט רחוק). דבר מכל זה, כאמור, לא פורסם ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב".

מה עושים כשאין חדשות?

כל עורך חדשות יודע שהימים הקשים והמתסכלים ביותר הם דווקא לא אלה שבהם מתרחשים אירועים דרמטיים כמו מהפכות, אסונות טבע או התפתחויות פוליטיות מפתיעות, אלא דווקא הימים ההפוכים – אלה שבהם פשוט לא קורה כלום. בימים כאלה העורך יושב מתוסכל בדסק החדשות, מצלצל בזה אחר זה לכל הכתבים ומתחנן לסיפורים, או לחלופין מרים את עיניו השמיימה בתפילה: "אלוהים, שמשהו כבר יקרה!".

אבל מה עושים אם השמים אינם נענים לתפילה, וכלום לא קורה? או לפחות לא משהו שמצדיק כותרת ראשית שתפתח את מהדורת החדשות או את הגיליון של מחר? בימים כאלה לעורכים אין ברירה אלא פשוט להמציא את החדשות בעצמם. לא חלילה במובן של בדיית אירועים שלא היו ולא נבראו, אלא בבחירת נושא מדרג שני והעלאתו לראש סדר היום, תוך הצגה מופרזת שלו, כך שייראה דרמטי דיו ויצדיק את מיקומו היוקרתי. ובמילה אחת: ניפוח.

אחת הדוגמאות הקלאסיות לאומנות הניפוח היא הסיפור המשעשע על הפצצה שלא היתה בטיסת לופטהנזה לתל אביב. יום שלישי 5 באוקטובר 2004 היה אחד מאותם ימים שבהם לא מתרחש שום אירוע מסעיר, ועורכי העיתונים נאלצים להתאמץ כדי לחפש כותרת ראשית. באותו יום הצורך למצוא כותרת מוצלחת היה אפילו רב מן הרגיל, שכן זה היה ערב חג, יום שבו תפוצת העיתון גדולה יותר מיום רגיל.

מה עושים אם השמים אינם נענים לתפילה, וכלום לא קורה? או לפחות לא משהו שמצדיק כותרת ראשית שתפתח את מהדורת החדשות או את הגיליון של מחר? בימים כאלה לעורכים אין ברירה אלא פשוט להמציא את החדשות בעצמם

האירוע היחיד באותו יום משמים שחרג במעט מהשגרה היה שיחת טלפון אנונימית שהתקבלה במשרדי לופטהנזה בגרמניה ודיווחה על פצצה במטוס מפרנקפורט לתל אביב. בלופטהנזה לא התרגשו במיוחד מהשיחה, משום שבשבועות שקדמו לכך התקבלו ברחבי אירופה הודעות שווא רבות על פצצות, כולל ביום שלפני כן (בטיסה מפרנקפורט ליעד אחר), וההנחה היתה שמדובר במתיחה חוזרת של אלמוני. בחברה הגרמנית הוחלט להמשיך כמתוכנן בטיסה לישראל, אך משרד התחבורה הישראלי ביקש, ליתר ביטחון, להנחית את המטוס בקפריסין ועל פי כללי הזהירות הוא לווה בעת נחיתתו במטוסי F15 של חיל האוויר.

אנו, בדסק החדשות של "מעריב", התלבטנו אם הסיפור ראוי לכותרת ראשית. מצד אחד, מקרים כאלה אינם מתרחשים בכל יום בטיסות לישראל, ועל הנוסעים כן עברו רגעי חרדה. מצד אחר, חשיבותו העיתונאית של הסיפור היתה נמוכה עד אפסית. כאמור, האירוע הסתיים בלא כלום, כפי שהיה ברור מראש, משום שעשרות התרעות דומות דווחו בשבועות שלפני כן ברחבי העולם, ובכולן היה מדובר בהתרעות שווא.

אך אף אחד מהפרמטרים הללו, על אף שעלו לדיון בדסק החדשות של "מעריב", לא היה השאלה המרכזית שנידונה, אלא דווקא שאלה אחרת לגמרי: מה יעשו ב"ידיעות אחרונות"? ויכוח עז ניטש בין אלו שטענו שמאחר שלא קרה באותו יום שום דבר אחר מעניין, המתחרים לא יהססו לנפח את סיפור הפצצה שלא היתה ולהפוך אותו לכותרת ראשית, לבין אלו שהתעקשו כי הסיפור פשוט לא מספיק חשוב לכותרת שכזו, בוודאי לא בגיליון ערב חג.

בסופו של דבר נמצאה פשרה: הכותרת הראשית תחולק בין שני סיפורים. הוחלט ששני שלישים מרוחב העמוד יוקדשו לכותרת פוליטית־צבאית לא מעניינת במיוחד, ואילו סיפור הפצצה־שלא־היתה יקבל שליש מרוחב העמוד – ללא ספק הרבה מעבר לגודל שהיה ראוי לו מבחינה מהותית. בבוקר התברר שהפסימים במערכת "מעריב" שוב צדקו. גם ב"ידיעות אחרונות" החליטו ללכת על סיפור הפצצה־שלא־היתה, אבל עשו זאת בכל הכוח. העיתון הקדיש לסיפור את כל הכותרת הראשית ואת מרבית שטחו של העמוד הראשון. ב"הארץ", אגב, הוזכר הנושא בכותרת קטנה בעמוד הראשון, ללא תמונה.

וכך נראו בסופו של דבר העמודים הראשונים של שלושת העיתונים בבוקר שלמחרת:

גם במקרה הזה אנחנו עדים לדילמת אסיר בין שניים מבין שלושת השחקנים (השחקן השלישי, "הארץ", נמנע בדרך כלל מלהיקלע לקרבות מסחריים מהסוג הזה). החשש של כל אחד משני השחקנים מפני מתחרהו גרם לכך ששניהם קיבלו החלטה לא אופטימלית, כזו שהיתה משתנה אלמלא הביא כל אחד משני השחקנים בחשבון את מה שיעשה מתחרהו – שהרי סיפור הפצצה היה בפועל יותר אנקדוטה מאשר אירוע ביטחוני אמיתי, ורק הסיטואציה התחרותית היא שהובילה את שני העיתונים להבליט אותו במודע ובאופן חסר פרופורציה. במונחים שלנו, שני השחקנים בחרו בפתרון ה"צהוב", אך כמו בדוגמה של הסקר על האלטלנה, גם במקרה זה היה הבדל ברמת ה"'צהוב" בין שני השחקנים, והבדל זה הספיק כדי לגרום בבוקר שלמחרת תחושה קשה במערכת "מעריב". אמנם נשמעו טענות כי "ידיעות אחרונות" גרם לעצמו נזק תדמיתי כעיתון מגזימן ולא רציני, אך מרבית הנוכחים הודו כי טעו בשיקול דעתם, וכי גם אם ב"ידיעות אחרונות" הגזימו במשקל שנתנו לסיפור, הרי שבדוכני העיתונים, במכולות ובסופרמרקטים תפסו גיליונות "ידיעות אחרונות" את עינם של הקונים. באופן לא רשמי הודו שוב ב"מעריב" כי בפעם הבאה ילמדו את הלקח, וינהגו כפי שנהגו המתחרים.

לאופן היצירתי שבו נולדות כותרות ראשיות התוודעתי מיד בפעם הראשונה שנכנסתי לדסק חדשות של עיתון. זה היה בשנת 2002, כאשר עבדתי במדור הכלכלי של "מעריב" ויום אחד נקראתי לחדרו של ראש מערכת החדשות דאז עמוס רגב (היום העורך הראשי של "ישראל היום") למפגש היכרות. כשנכנסתי לחדר היה רגב מצוי בעיצומה של שיחת טלפון עם הכתב הצבאי של העיתון יואב לימור, כשרגליו מונחות על השולחן וסיגר בפיו. "אני רוצה שהכותרת הראשית של מחר תהיה: 'חשש בצה"ל מפיגועים בעקבות נאום בוש', הוא הורה בטלפון. לימור, שאת הצד שלו בשיחה לא שמעתי, התנגד כנראה. "מה זאת אומרת אין דבר כזה?" ענה רגב, "אין אף קצין בכיר שאמר את זה? אתה רוצה להגיד לי שבצה"ל לא חוששים בכלל מפיגועים? איך זה ייתכן? אה, יש חשש כלשהו? אין שאננות מוחלטת? נו, אז זה בדיוק מה שאמרתי," סיכם – והניח את השפופרת. ואכן, למחרת הכותרת הראשית של "מעריב" היתה: "חשש בצה"ל: פיגועים בעקבות נאום בוש". בדיוק כמו שרצה רגב.

האקסיומה הזו, שעיתון חייב תמיד להציג כותרת ראשית בולטת, וכי מגישת המהדורה המרכזית בטלוויזיה לא יכולה להרשות לעצמה לפתוח את המהדורה המרכזית במילים: "שלום לכם וערב טוב. יום שקט ושגרתי שרר היום ברחבי המדינה, לא קרה שום דבר דרמטי", היא, מצד אחד, מובנת מאליה, ומצד שני אבסורדית – שהרי לא בכל יום מתרחש משהו שראוי באמת ליצור כותרת ראשית דרמטית. דוגמה משעשעת לימים אחרים, שפני הדברים היו בהם שונים לגמרי, אפשר לראות בציטוט משנת 1914 מתוך עמודו הראשון של אחד מגיליונות "האור", העיתון היומי הראשון בארץ ישראל שערך איתמר בן־אב"י (בנו של אליעזר בן־יהודה):

פאניקות ציבוריות

אחת התופעות המרתקות ביותר בתחום החדשות היא סיפורי הפאניקה הציבורית – גלי ענק תקשורתיים שנוצרים מפעם לפעם, בעיקר בתקופות של יובש בחדשות אחרות, וסוחפים עימם את כל כלי התקשורת, לעתים על בסיס עובדתי רעוע במיוחד.

מי שיעבור על ארכיון הכתבות של קיץ 1976 בניו יורק, יקבל את הרושם שהעיר חוותה מגפה של אירועי אלימות והתעללות נגד קשישים. במשך שבעה שבועות עסקה התקשורת העירונית מדי יום ביומו בידיעות על אודות מקרי שוד ותקיפה של תושבים מבוגרים בידי עבריינים צעירים. בעקבות חומרת גל הפשיעה והסיקור התקשורתי הנרחב התקיימו פגישות חירום של פעילים וראשי קהילה ברחבי העיר, הועלו הצעות חוק בבית המחוקקים של ניו יורק וראש העיר הקצה כוח אדם ליחידה מיוחדת למלחמה באלימות נגד קשישים ודחק בבתי המשפט להחמיר את הענישה כנגד החשודים שנתפסו. על פני הדברים, התקשורת עשתה שירות חיובי משום שהסיקור האינטנסיבי של גל הפשיעה היתרגם במהירות למדיניות מעשית. רק בעיה קטנה אחת התבררה בדיעבד: מגפת ההתעמרות בקשישים כלל לא היתה בעצם. ליתר דיוק, מקרי הפשיעה אכן התרחשו, אלא שמספרם הכולל לא היה גבוה מבדרך כלל. במטרופולין גדולה כמו ניו יורק מתבצעים בכל יום מאות מקרי פשיעה מכל הסוגים, כולל נגד קשישים. הסוציולוג מארק פישמן, שעקב שיטתית, במקרה באותה תקופה, אחר החדשות בנושא זה במערכת של אחד מערוצי הטלוויזיה המקומית, מספר שבשיאו של גל הפשיעה הגיעו לידי אחד מכתבי הערוץ נתוני הסטטיסטיקה התקופתיים של משטרת ניו יורק, ומהם עלה כי מספר הפשעים נגד קשישים היה דווקא נמוך יותר באותו קיץ ממספרו בשנה שלפני כן. העיתונאי לא העז לצאת נגד המערכה התקשורתית האדירה שלתוכה נגרר הערוץ שבו עבד (כמו יתר הערוצים והעיתונים הניו יורקיים) והחליט לגנוז את הנתונים.

קיצים לוהטים של אלימות יש לא רק בניו יורק. בשנת 2012 עבר על דרום תל אביב קיץ קשה של אלימות מצד עובדים זרים נגד נשים תושבות העיר. זה התחיל בליל 11 במאי, בתא שירותים של החניון שמתחת לקניון גן העיר במרכז תל אביב, באונס של נערה כבת 17 על ידי פלסטיני תושב השטחים בן 21, שאף איים בסכין על בן זוגה בן ה־18 של הנערה ואילץ אותו לצפות באונס. כמה ימים לאחר מכן, ב־15 במאי, נעצרו ארבעה תושבים זרים מסודן ומאריתריאה בחשד לתקיפה ולניסיון אונס של צעירה בת 19 בחניון בדרום תל אביב. הארבעה הכחישו את ההאשמות. יומיים אחר כך, ב־17 במאי, החליטה משטרת ישראל להתיר לפרסום מקרה שלישי (שאירע בעצם כמה שבועות קודם לכן, עוד לפני המקרה הראשון) אשר בו היו חשודים שלושה תושבים זרים מאריתריאה באונס ובתקיפה של צעירה, גם כן מול עיניו של בן זוגה.

אחת התופעות המרתקות ביותר בתחום החדשות היא סיפורי הפאניקה הציבורית – גלי ענק תקשורתיים שנוצרים מפעם לפעם, בעיקר בתקופות של יובש בחדשות אחרות, וסוחפים עימם את כל כלי התקשורת, לעתים על בסיס עובדתי רעוע במיוחד

על רקע תקופת המלפפונים היבשה בחדשות של תחילת הקיץ (רבים ממשרדי הממשלה ומהמגזר העסקי נמצאים בחופשה ולכן אינם מייצרים חדשות), ובגלל הדמיון החלקי בין האירועים (בשניים מהמקרים, החשודים היו עובדים זרים ושניים אחרים כללו איום על בן הזוג של המותקפת), חיברה התקשורת מיד את שלושת המקרים לכדי תופעה אחת. על אף שבמקרה של האונס בגן העיר היה מדובר בפלסטיני ולא בפליט מאפריקה, הוכרז מיד בתקשורת "גל אלימות של עובדים זרים", עם כותרות כמו "מחדל הזרים" ("ידיעות אחרונות"), "עיר על סף פיצוץ" ("מעריב"), "1700 מסתננים בחודש" ("ידיעות אחרונות"), "רה"מ: לעצור את השיטפון" ("ישראל היום"), ואפילו "חשש במשטרה: ארגוני טרור יגייסו לשורותיהם מהגרים בלתי חוקיים" ("מקור ראשון"). כמו בניו יורק ב־1976, הפוליטיקאים לא פיספסו את ההזדמנות לתפוס טרמפ על מקרי האלימות הרבים. השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' הגיע לסיור מתוקשר בדרום העיר, שר הפנים אלי ישי הורה לרשות ההגירה והאוכלוסין לעצור מיד מסתננים חדשים ולכלוא אותם לשלוש שנים, וראש עיריית תל אביב רון חולדאי הודיע על "כוח סיור עירוני" שיפטרל במוקדי העבריינות על רקע "המספר הגדול של בני הקהילה הזרה". גם הציבור לא נשאר אדיש לשצף התקשורתי, ובשכונת התקווה בתל אביב התארגנה הפגנה אלימה בהשתתפות חברת הכנסת מירי רגב ("המסתננים הם סרטן") וחברי כנסת אחרים, שבסיומה הותקפו תושבים זרים והושחת רכושם. ושוב, כמו במקרה של מקרי האלימות נגד קשישים בניו יורק, ממש באותו השבוע שבו אירע "גל האלימות של הזרים" הוגש לוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת דוח שלפיו התושבים הזרים – כולל המסתננים, הפליטים, העובדים הזרים החוקיים ואפילו התושבים מהשטחים – היו מעורבים באותה השנה בפשיעה פחות מאשר אזרחים ישראלים, ואחראים רק לכחצי אחוז (0.55%) מהאירועים הפליליים.

דוגמה שלישית ואחרונה לעת עתה מז'אנר הפאניקות הציבוריות חסרות הבסיס שמעוררת התקשורת היא זו שנודעה בשם "Summer of the Shark", ובעברית "הקיץ של הכרישים" (כן, שוב קיץ). גל ההפחדה, שהתחולל בארצות הברית בחודשים יולי־אוגוסט 2001, התחיל במקרה שבו כריש תקף ילד בן שמונה ליד חופי פלורידה והמשיך בשני מקרי תקיפה נוספים, אחד של תושב ניו יורק שנפש באיי הבהאמה והאחר כשבוע לאחר מכן, שוב בפלורידה. כלי התקשורת האמריקניים הכריזו מיד על מצב חירום וחגגו בסיקור היסטרי, עם תלי־תלים של פרשנויות על הסיבות להתקפות הכרישים הבלתי פוסקות. הפאניקה הציבורית הגיעה לשיא בתחילת ספטמבר עם שני מקרי תקיפה קטלניים ליד חופי וירג'יניה וצפון קרוליינה. בתגובה הזניקו רשתות הטלוויזיה לאוויר מטוסים קלים וצילמו את להקות הכרישים השוחות במימי האוקיינוס באופן שיצר את הרושם שהם נמצאים בדרכם היישר אל חופי ארצות הברית, בעוד שבסך הכול היתה זו הנדידה הטבעית החוזרת על עצמה מדי שנה. רק פיגועי 11 בספטמבר במגדלי התאומים ובפנטגון, שהשתלטו לחלוטין על סדר היום התקשורתי, הביאו לסופו של "הקיץ של הכרישים". על רקע ההלם הציבורי ואלפי ההרוגים בפיגועים לא פלא שאיש לא הקדיש תשומת לב לסיקור הנתונים הרשמיים שפורסמו כמה חודשים לאחר מכן והראו שבאותה שנה אירעו רק 76 מקרים של תקיפות כרישים בחופי ארצות הברית (מהן חמש קטלניות) – לעומת 85 תקיפות בשנה שלפני כן (מהן 12 קטלניות).

אז מה בעצם קרה פה? האם בכל פעם שזרם החדשות דליל יחסית מכנסים העורכים של כלי התקשורת ברחבי העולם ישיבות בהולות, וחושבים ביחד, באופן ציני ובמחשבה תחילה, איך לזרוע בהלה בציבור? אין ספק שאין זה כך. רובם המוחלט של העיתונאים מאמינים שהחדשות שעליהן הם מדווחים הן אמת, ואין סיבה לייחס להם המצאה מכוונת של יש מאין. לכל היותר אפשר להאשים אותם שהם נעדרי מוטיבציה לעצור ולבדוק את העובדות לאשורן, שהרי למה להם לשמוט את הקרקע מתחת לדיווחים שלהם עצמם?

מקרה כמו זה של הכתב הניו יורקי שהזכרתי קודם, זה שלידיו הגיעו בקיץ של 1976 נתונים המראים שרמת האלימות נגד קשישים דווקא יורדת אך בחר להתעלם מהם, הוא סיטואציה של משחק מעניין במיוחד, משום שעיתונאי שמתמודד עם דילמה מסוג זה נמצא בערפל כפול: לא זו בלבד שהוא אינו יודע מה בכוונת השחקנים האחרים לעשות, הוא אף לא יודע כלל אם ישנם שחקנים נוספים שמתמודדים עם הדילמה או שמא הוא היחיד שאליו הגיע המידע המערער את הוודאות סביב קיומה של התופעה שגורמת לפאניקה הציבורית. יותר מכול הדבר דומה לסיפור המפורסם על המלך העירום: לו ידעו תושבי הממלכה בוודאות ששאר התושבים רואים גם הם שהמלך אינו לובש דבר, הדילמה שלהם היתה קשה פחות, והסיכוי שאחד מהם היה אוזר אומץ ואומר בקול רם את מה שרואות עיניו היה גדל מאוד. מה שיוצר את שיווי המשקל של השתיקה במשחק המלך העירום הוא חוסר הוודאות של כל שחקן בנפרד לגבי המידע שנמצא אצל השחקנים האחרים, והחשש של כל שחקן בנפרד שרק הוא טיפש ולכן לא רואה את בגדי המלך החדשים.

בתחום התקשורת קיבלה התופעה הזו את השם "ספירלת השתיקה", תיאוריה שפיתחה החוקרת הגרמנייה אליזבת נואלה־נוימן, ולפיה לבני האדם יש מעין "חוש סטטיסטי" שבעזרתו הם מסוגלים לבצע מעין סקר דעת קהל אינטואיטיבי ולחוש לאן נושבת הרוח סביב נושא מסוים. בהתאם למסקנותיהם מחליטים בני האדם באופן בלתי מודע אם להביע בקול רם את דעתם או לשמור אותה לעצמם. כך נוצר אפקט דומינו שהופך תפיסה של המציאות למציאות עצמה – כפי שבבחירות קורה לפעמים שמועמד מסוים שהתקשורת והסקרים חוזים לו ניצחון אכן מנצח בסופו של דבר, במידה רבה משום שמצביעים רבים חשים צורך לקפוץ על העגלה המנצחת ולהרגיש חלק מהרוב.

מפתה להתייחס לספירלת השתיקה בביקורתיות ולשפוט לחומרה את מי שמעדיפים לשתוק. כל אחד הרי רוצה לחשוב שהוא כאותו ילד אמיץ שהעז לצעוק שהמלך הוא עירום. אך המציאות מלמדת שקשה מאוד להתייצב נגד עדר השועט מולך, גם אם העדר הזה מורכב מפרטים שכל אחד מהם בנפרד מבולבל וחסר ודאות ממש כמוך.

ומה קורה למי שמעז בכל זאת לצאת נגד העדר? האם אכן מזומן תגמול לאמיצים? ובכן, כנראה שלא תמיד. זכור לי היטב יום שבת אחד בשנת 2009, שבה התקשר אלי עורך מהדורת מוצאי השבת של ערוץ 10, כדי להתייעץ לגבי סיפור חוץ שהחל להופיע ברחבי העולם באותו יום ועסק בחשש למגפה עולמית חדשה בשם "שפעת החזירים". העורך אמר שהבעיה היא שגם כתבת הבריאות המנוסה וגם מומחה חיצוני בכיר העריכו כי השפעת החדשה אינה עונה להגדרה של "מגפה" וכי לבטח לא מדובר בחשש לחייהם של מיליוני בני אדם, כפי שנאמר בכמה מהדיווחים ברחבי העולם. אלא שהיה נראה כי העולם חושב אחרת: בזה אחר זה החלו כלי התקשורת הבינלאומיים להכניס את עצמם ואת הצופים להיסטריה. האם אנחנו הקטנים בערוץ 10 נתייצב מול כל התקשורת העולמית בגלל דעתם של כתבת אחת ומומחה בודד, וניקח את הסיכון לפספס את המגפה הקטלנית הגדולה של המאה העשרים ואחת?

בסופו של דבר החלטנו יחד, עורך המהדורה ואני, ללכת על סיפור שפעת החזירים בגדול. למחרת נשמנו לרווחה. לא רק המתחרים בערוץ 2, באינטרנט ובעיתונים הישראליים הציבו את השפעת בראש הכותרות, אלא העולם כולו נכנס לסחרור של כמה שבועות, עם הסגרים בנמלי תעופה, חלוקה המונית של מסכות נייר ומרוץ של החברות המייצרות תרופות לפיתוח מהיר של חיסון שיציל את האנושות. כעבור כשנה, כאשר פורסמו הנתונים המסכמים, התברר כי בין 14 אלף ל־18 אלף איש מתו משפעת החזירים ברחבי העולם. לא מעט, אך מספר קטן מאוד לעומת 250 אלף עד 500 אלף שמתים מדי שנה משפעת עונתית רגילה. שיעור התמותה משפעת החזירים היה 0.03 אחוז מהחולים הרשומים, הרבה פחות מכל מגפת שפעת אחרת בהיסטוריה וכאמור, פחות מהשפעת העונתית (ממנה מתים פי שלושה, כ־0.1 אחוז מהחולים). בקהילה המדעית אפילו הועלו אשמות כלפי חברות התרופות לאמור שהן אירגנו את התקף הפאניקה סביב שפעת החזירים כדי להרוויח מייצור החיסונים, אך הדבר לא הוכח מעולם.

אז האם נהגנו נכון כאשר החלטנו שלא להישמע לדעת המומחה והכתבת? מבחינה מדעית טהורה, ואולי גם מההיבט של הדיווח "האתי" – ייתכן שטעינו, אך מבחינת התחרות התקשורתית עשינו את הדבר הנכון. או כמו שאמר לי בדיעבד עורך מהדורת השבת: "אם הייתי מקשיב לכתבת הבריאות ומקל ראש בשפעת החזירים, הייתי הופך לקורבן הישראלי הראשון שלה".

נספח למתקדמים: שלוש שאלות על דילמת האסיר

מי שקרא בעיון את הפרק שלמעלה, עשוי לתהות מדוע אנחנו מתייחסים באופן שלילי כל כך לתחרות, עד כדי כך שאנחנו מכנים החלטה של כלי תקשורת לא לשתף פעולה עם מתחריו בשם "בגידה". הרי נהוג בדרך כלל להתייחס לתחרות כאל דבר טוב שמביא את הצדדים להתאמץ ולהשתדל יותר לטובת הלקוח. יותר מכך, לשיתוף פעולה בין חברות מסחריות מתחרות נהוג להתייחס כאל דבר פסול ולעתים אפילו כאל עבירה פלילית (למשל במקרה של קרטל). גם בשוק התקשורת נהוג לראות את התחרות כמעודדת מגוון של דעות וכמונעת צנזורה מצד השלטון. מדוע, אם כן, דווקא במקרה שלנו אנחנו מבכים את היעדר שיתוף הפעולה בין כלי התקשורת המתחרים? התשובה היא ששיתוף הפעולה שעליו אנחנו מדברים בהקשר של דילמת אסיר איננו שיתוף פעולה במובן המילולי של המילה, כזה שמנסה להשיג מטרה משותפת ושדורש בהכרח תקשורת של ממש או תיאום בין הצדדים. כאשר אנחנו מדברים על שיתוף פעולה בהקשר של קבלת החלטות עריכה הכוונה היא שכל השחקנים בוחרים בנפרד בפתרון האתי על פני התפתות לאסטרטגיה שכינינו "הצהובה". כפי שתורת המשחקים מנתחת את דילמת האסיר מרובת השחקנים של תשלום מיסים או שירות במילואים במונחים של "שיתוף פעולה" ו"בגידה", ומתייחסת לאזרחים שמחליטים לשלם מיסים כחוק או לשרת במילואים כאל מי שבחרו באסטרטגיה של שיתוף פעולה ואל מי שהחליטו שלא לשלם או להשתמט כאל מי שבגדו – גם אם איש מהם לא דיבר עם אף אחד אחר אלא קיבל את החלטתו המוסרית בנפרד, כך גם במקרה של דילמת האסיר האתית התקשורתית.

שאלה נוספת שהיתה עשויה לעלות היא, האם משחקי דילמת האסיר חייבים להיות סימטריים. כלומר, האם שני השחקנים חייבים להרוויח תועלות דומות ולהפסיד תועלות דומות. התשובה היא – לא: על פי הגדרת דילמת האסיר, התועלות אינן חייבות בהכרח להיות סימטריות. למעשה, הן אפילו אינן חייבות להימדד באותן יחידות מדידה. כל שדרוש הוא שדירוגי ההעדפות של כל השחקנים יהיו על פי הגדרת דילמת האסיר: בגידה חד־צדדית (פיתוי) > שיתוף פעולה הדדי (פרס) > בגידה הדדית (עונש) > בגידה רק של הצד השני (פתי). ניקח למשל את דילמת האסיר הנפוצה שנוצרת כאשר נהגים נדחפים בפקק בירידה מהכביש המהיר. הפקק היה נמנע מלכתחילה אילו עמדו כולם באופן מסודר, אבל כל נהג רוצה לחסוך שתי דקות של עמידה ולכן ממשיך לנסוע ישר עד המטרים האחרונים ממש, ואז עושה את עצמו כאילו נזכר ברגע האחרון שהוא בעצם צריך לצאת – ונדחף. הדילמה (והפקק) נוצרים בלי קשר למידת הדחיפות האמיתית של כל נהג ונהג. ייתכן שאחד הנהגים באמת ממהר להגיע ללידה של רעייתו, ואילו נהג אחר סתם שונא לעמוד בפקקים. אך בפועל, מאחר שדירוג ההעדפות של שניהם זהה (שרק אני אדחף > שאף אחד לא יידחף > שכולם יידחפו > שרק אני לא אדחף) נוצרת דילמת אסיר על אף שעבור אחד הנהגים הדחיפות היא באמת יותר קריטית. זה המצב גם במשחקים התקשורתיים, שם יכולות להיווצר דילמות אסיר בין זוגות לא סימטריים של שחקנים כמו "ידיעות אחרונות" נגד "הארץ" או CNN נגד drudge report (אתר בלוגים אמריקני קטן יחסית).

שאלה שלישית שעשויה להישאל בשלב זה היא האם תוצאת המשחק היא אובייקטיבית ומוסכמת על כל המשתתפים? או במילים אחרות, האם לכל הצדדים ברור לאחר מעשה מי מהם ניצח ומי הפסיד? ברוב המקרים התשובה היא חיובית. בדרך כלל יודעים העיתונאים משני הצדדים לזהות מי מהם הצליח ליצור מוצר מעניין ושובה עין יותר, ומי פחות. הם יודעים זאת גם על סמך ניסיונם, וגם על סמך המשוב שהם מקבלים מקבוצות ההתייחסות המגוונות שלהם – משפחה, חברים, נהג המונית, בעל הקיוסק, הכתבים, המקורות והעורכים האחרים. מבחן חשוב נוסף הוא מבחן הפולו־אפ (סיקור־המשך): אמצעי התקשורת האלקטרוניים נוהגים להמשיך ו"לכסות" – לדווח על – סיפורים עיתונאיים שפורסמו בעיתונים, ולהפך. כפי שראינו בדוגמת האלטלנה, מבחינת הכתבים והעורכים, סיפור שלהם שזכה לפולו־אפ בעיתון, ברדיו או בטלוויזיה נחשב הצלחה. גם באותם מקרים שסיפור הופיע בשני עיתונים במקביל וזכה לפולו־אפ בתקשורת האלקטרונית, אפשר בדרך כלל לזהות מי מבין העיתונים השפיע יותר על אופן הסיקור של אמצעי התקשורת האחרים, ומי פחות. נניח, לדוגמה, שאחד משני העיתונים בחר לסקר אירוע ביטחוני כלשהו באופן מתלהם ואילו מתחרהו סיקר אותו באיפוק ובענייניות. על פי האופן שהאירוע יסוקר למחרת בכלי התקשורת האלקטרוניים אפשר לקבוע איזו מבין שתי דרכי הסיקור "תפסה" טוב יותר, ואיזו נזנחה. מקבלי ההחלטות בשני העיתונים יזהו בקלות מי מהם הצליח להשפיע על הקו של כלל התקשורת, ומי לא. במילים אחרות, תוצאת המשחק תהיה ברורה לשני הצדדים.

ברור מאליו שישנם גם מקרים לא מעטים ששני המתחרים וגם יותר משניים – אם במשחק משתתפים יותר משני שחקנים – סבורים שניצחו. עיתונאים אינם חפים מהטיות פסיכולוגיות, ואולי אף נוטים ללקות בהן יותר מן האדם הממוצע. הרצון לנצח עשוי במקרים רבים להביא לתפיסה מעוותת של המציאות, להיאטמות בפני משובים שליליים ולהאדרה של משובים חיוביים. עם זאת, מניסיוני עולה שבמקרים רבים ששני הצדדים טוענים לניצחון, מתברר שבטווח הארוך (ולפעמים כבר בפעם הבאה שנוצרת סיטואציה דומה) אחד הצדדים מחקה את אופן פעולתו של הצד השני בסיבוב הקודם. המשמעות היא שעל אף שהשחקנים לא תמיד מודים בתוצאת המשחקים ביניהם, הרי שהם מבינים בכל זאת מי מהם באמת ניצח, כך שקיים תהליך מתמיד של לימוד, של הפנמה ושל שיפור האסטרטגיה על בסיס תוצאות הסיבובים הקודמים. במילים אחרות, אם אתה חושב שניצחת בסיבוב הקודם, למה אתה מחקה את יריבך בסיבוב הנוכחי?

הפרק "להיות או לא להיות (הוגן)? דילמת האסיר בין כלי התקשורת" נכלל בספר "העורך העירום" מאת אורי רוזן, שיצא לאור בשנת 2015 בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר