בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת (כלומר, לפני 60 שנה, כלומר בתקופה שחלק מהציבור החי בארץ עדיין זוכר), המלה "קומוניסט" עוררה חלחלה בארצות-הברית. אמריקה של אותם ימים היתה נתונה בחרדה מפני שלטון הרשע הקומוניסטי שהנהיג את ברית-המועצות ואת הגוש הסובייטי המקיף אותה.

סטלין, שליטה העריץ של מוסקבה, נתפס אז במערב בכלל, ובארצות-הברית בפרט, כברדלס טורפני הזומם להשתלט על כל אירופה. גם יורשיו בקרמלין תויגו בתודעת העלם החופשי, ובראש וראשונה בתודעת העם האמריקאי, כיריבים חורשי רע המאיימים על רווחתו, אם לא על עצם קיומו.

על רקע זה דרך בארצות-הברית כוכבו של הסנטור הרפובליקאי ג'וזף מקארתי. מקארתי ניצל את חרדת העם האמריקאי מפני השתלטות סובייטית כדי לקדם את הקריירה הפוליטית שלו. הוא עשה זאת תוך שימוש במלה "קומוניסט", שבאמצעותה תייג פקידים בשירות הציבורי וגם אנשי צבא ואחרים, ודרש לפתוח נגדם בחקירות כדי לברר אם אינם מסכנים את הביטחון הלאומי האמריקאי.

מקארתי הצליח ליצור בארצות-הברית אווירה של פאניקה מפני חדירת סוכנים "קומוניסטים" לעמדות רגישות בממשל, ואגב כך עשה לביתו: הוא עלה בסולם הפוליטיקה האמריקאית ומונה ליו"ר הוועדה שחקרה את ההאשמות נגד אלה שהוכתמו כ"קומוניסטים".

מקארתי פעל במשך כשלוש שנים, כמעט ללא הפרעה. לא קמה לו התנגדות ממשית במערכת הפוליטית ולא התייצבו מולו עיתונאים שבאו עימו חשבון על התנהלותו. הוא המשיך להפיץ שנאה כלפי "הקומוניסטים" באשר הם, טיפח את הסיקור התקשורתי שליווה את הצהרותיו ופעולותיו, ורכש אהדה גדולה לעמדותיו כשהוא מלבה את פחדיו של הציבור האמריקאי.

רק בשלהי 1953 התייצב מולו העיתונאי אד מורו, שבתחקיריו, בשידוריו ובעימותיו עם הסנטור המתלהם הצליח לסדוק את דימויו, לערער את אמינות האשמותיו כלפי חשודים מסוימים בקומוניזם ולחלוק על עצם גישתו הגורפת, הרואה במי שהוא קומוניסט מצורע שאינו ראוי לבוא בקהל.

המועמד הרפובליקאי העצמאי לסנאט ליאונרד שמידט מצביע על העדות המוחשית להעדרו של יריבו, ג'וזף מקארתי, מהעימות הציבורי שהיה אמור להיערך ביניהם. 3.8.1952 (צילום: ויסקונסין היסטוריקל אימאז'ס, רשיון cc-by-nc-nd)

המועמד הרפובליקאי העצמאי לסנאט ליאונרד שמידט מצביע על העדות המוחשית להעדרו של יריבו, ג'וזף מקארתי, מהעימות הציבורי שהיה אמור להיערך ביניהם. 3.8.1952 (צילום: ויסקונסין היסטוריקל אימאז'ס, רשיון cc-by-nc-nd)

בישראל של היום מתייגים ח"כים ופוליטיקאים כל מי שהוא שמאלן כ"בוגד", כל ערבי ישראלי הוא "אויב המדינה", ארגוני זכויות האדם הם "סייעני טרור", מחאה של אנשי שמאל היא "חרם", וביקורת שהם מותחים על התנהלות המדינה מול הפלסטינים מוגדרת "מתן גיבוי לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל".

המינוח הדמגוגי הזה קונה לו שביתה בשיח התקשורתי, ואף אחד (כמעט) לא קם. באווירת החירום האופפת את המדינה מתפשט במהירות רבה, וללא התנגדות של ממש, המינוח הגורף והמסוכן הזה, והופך ללגיטימי. הציבור הרחב, השבוי בפחדים קיומיים שמתחזקים נוכח ההתרחשויות הדרמטיות הסוחפות את המזרח התיכון, פתוח לקליטת התיוגים האלה ובשל להזדהות איתם.

לפני 16 שנה מלאה הארץ מלות גידוף ותיוגים שהסתיימו ברצח ראש הממשלה. זה לא היה לפני שנות דור; זו היתה הוויה יומיומית שחלק הארי של הציבור החי היום מסוגל לזכור. גם אז לא היו רבים שקמו נגד התופעה ומחו עליה. לא פוליטיקאים, לא אנשי רוח ולא עיתונאים. "בוגד" ו"מוסר" ו"דין רודף" ושאר כינויי גנאי הפכו לעניין שבשגרה, בלי שתתעורר מודעות של ממש לצופן הקטלני הטמון בהם. מי שהעיר על כך, מי שנזעק, נחשב לקוריוז. רק בדיעבד, באיחור טרגי, חדרה ההארה שההכתמות האלו חרצו את גורלו של יצחק רבין.

עתה נחרשת התודעה הציבורית ונזרעת בזרעי הפורענות הבאה. פוליטיקאים ועיתונאים טובעים חותמות על יחידים וקבוצות, ומשווים להם דמות שלילית ומאיימת. הסגנון הזה רווח והולך, וכתוצאה מכך הופך ללגיטימי.

הזהות שיוצרים בתעמולתם ח"כים, אנשי ציבור ועיתונאים, בין יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים ובין מי שחותר תחת אושיות המדינה ומשתף פעולה עם אויביה, אינה נתקלת בהתנגדות מספקת. רוב כלי התקשורת אינם מתקוממים דיים על השגרה המסוכנת שבה מאופיינות קבוצות מיעוט בתקופה זו.

חומרת התופעה אינה מתמצית באפיון הסטריאוטיפי, אלא ביוזמות השלטוניות והציבוריות הכרוכות בו: להצגת ערבים ושמאלנים כאזרחים בוגדניים נלווית פעילות חקיקתית וממשלתית המכוונת לרדת לחייהם ולהפלות אותם לרעה בנימוק שצורכי המדינה מחייבים זאת. בכך שונה התיוג הזה ממיצוב קבוצות בימין כ"פשיסטים" או "מקארתיסטים", כפי שנוהגים לעשות חוגים פוליטיים ואינטלקטואליים מהשמאל.

במלים אחרות, אין שוויון בין ההחתמה שבה מחתימים בימין הפוליטי והתקשורתי את אזרחי המדינה הערבים ואת ארגוני השמאל ובין התיוג השלילי שמעניקים בשמאל הפוליטי והתקשורתי לתופעות אנטי-דמוקרטיות שהם תולים בימין.

ההבדל נעוץ בהשלכות המעשיות, ובראש וראשונה השלטוניות, שיש לשימוש במונחים המאפיינים האלה. לכן, בניגוד לטענות כותבים מהימין, לא מדובר בוויכוח לגיטימי בין שתי אסכולות פוליטיות שגורר את שני הצדדים להשתמש, פה ושם, בהתבטאויות חריפות – אלא במסע פוליטי ותקשורתי עקבי המכוון להוציא מכלל ציבור האזרחים הלגיטימי קבוצות ואנשים, כדי לייעד להם מעמד נחות בחסות החוק ובברכת השלטון.

ואף אחד (כמעט) לא קם: לא בין בעלי הטורים ב"ידיעות אחרונות", לא בין כותבי המאמרים ב"מעריב", לא בין הפרשנים הדעתניים של ערוצי הטלוויזיה והרדיו, ואפילו לא בין דפי "הארץ", שהוא יוצא דופן לטובה ברגישותו לתופעה הזו – לא ניתן למצוא עיתונאים בולטים ששמו להם למטרה להיאבק במגמות המסוכנות האלו.