אפשר לנחש שרק קורא אחד חייך למראה הכותרת האירונית שהעניק "הארץ" לסיקור הפסדה של נבחרת ישראל במשחקה המתוקשר מול בלגיה – "מי יודע, אולי בסוף זה גם ייכנס לשער". הקורא הזה הוא גם מי שניסח את הכותרת, עורך ספורט "הארץ" אייל גיל, ומותר לנחש את התסכול המשועשע שלו לנוכח השתיקה הטריוויאלית שבה התקבלה ההברקה שלו, עד שנאלץ להסביר את הבדיחה בדף הפייסבוק שלו: "מסר חתרני לעורכי החדשות".
גיל לא התכוון מלכתחילה להתכתב עם עורכי "הארץ" באמצעות כותרות ספורט, כמו שעשו בעבר עורכי ספורט "מעריב" עם הבעלים שלמה בן-צבי, אבל יצא ככה שבבוקר גם הוא בוודאי הופתע לגלות שבעמוד הראשי של עיתונו לא היה שום אזכור למשחק בין ישראל לבלגיה במוקדמות יורו 2016, שהביא כ-30 אלף איש לאצטדיון בירושלים, ריתק כמעט חצי מיליון משקי בית למסכי הטלוויזיה (22.5% רייטינג – עם פיק של 25% לשידור בערוץ 1), והעסיק במשך כל יום שלישי את אתרי הספורט והחדשות, ואת ערוצי הטלוויזיה והרדיו. מתברר שכל אלה לא הצליחו לחדור אל דסק חדשות "הארץ", המוקף זכוכית משוריינת במיוחד לסינון רעשים טורדניים.
בין 12 הידיעות וההפניות שהיו בעמוד הראשי של "הארץ" למחרת המשחק אפשר היה למצוא כמה שנעו על גבול הביזאר (פרקליט נחטף בטורקיה), המִחזור (מחקר חדש – הטלוויזיה משמינה), או בסרט-הזה-כבר היינו (עוד סיפור על שכר בכירים במשק). ושום מלה על משחק הכדורגל. אוהדי ספורט שהעבירו מבטי שתי וערב על העמוד הראשון של "הארץ" ולא מצאו בו מלה על הפסד הנבחרת היו יכולים לחשוב שב"הארץ" מצאו דרך מקורית להתמודד עם תאריך ה-1 באפריל, שהופיע מתחת ללוגו: התעלמות מאחת החדשות המרכזיות ביותר של יום האתמול.
הסטטוס של אייל גיל, עורך ספורט "הארץ"
ובעצם, קוראי ספורט "הארץ" כבר מזמן לא מחפשים הוכחה לחשיבותם בשער העיתון לאנשים חושבים. מאז שמוסף הספורט העצמאי הועלם לפני יותר משנתיים, הם כבר מתורגלים לדפדף היישר מהשער האחורי ולהגיע במהרה למחוז חפצם. צר עולמם של הספורטאים ב"הארץ", עיתונאי הבית ולקוחות כאחד, שלרוב נאלצים להידחק אל עמוד אחד, או עמוד וחצי, שאליו נדחס יום גדוש אירועים, כאלה שקרו וכאלה שיקרו.
המציאות השוקנית כופה על דסק הספורט מיטת סדום, ויחס העיתון לתחום בכללותו מלמד ששוויים של קוראי הספורט שואף לקליפת השום. אולי כי כך הם פני הסקרים שעורך העיתון ביחס להעדפות קוראיו. ולכן בשער ימשיכו לתת עדיפות לקונצרט הפילהרמונית על פני קונצרט שערים בדרבי התל-אביבי, או כתבת אופנה על פני "עמרי כספי חוזר לאופנה בסקרמנטו".
הסטטוס שהעלה אייל גיל, בקריצה מרה-חביבה לעבר דסק החדשות, יכול גם ללמד על תסכול שלו ושל אנשיו לנוכח המציאות שבה הם אחרונים בסדר העדיפות המערכתי. הפוסט הזה זכה לטפיחות עידוד מצד קולגות רבים, ואפילו נעה לנדאו, ראש מערכת החדשות של "הארץ", הגיעה כדי לתת מלה טובה ("ענק"). דומה שלא עולה בדעתה שגיל מרמז על ליקוי מסוים בשיקול הדעת שלה ושל העורך הראשי. כי איך אפשר להסביר את ליקוי המאורות הזה? עיתון שנאבק על קיומו בכל הגזרות – הכלכלית, זירת הלגיטימציה הציבורית ועוד – מתעלם באטימות גמורה מפלח קוראים משמעותי, או פשוט מוותר עליו מראש. וגם כשעורך הספורט מעז, בתחכום מעודן כרגיל, להצביע על המחדל הזה, המחאה זוכה לחיוך ידידותי ולא לרגע אחד של חשבון נפש.
ספורט "הארץ" ימשיך להילחם את מלחמתו היומיומית כדי לקבל כפולת עמודים. אולי כדאי לקוראים לשקול את הפסקת המנוי על העיתון ולהסתפק באתר
ההסבר היחיד שעולה על הדעת הוא שעורכי "הארץ" שבויים בקונספציה כוזבת, שלפיה עולמם התרבותי הצר, שבו ספורט הוא עניין זניח ובלתי רלבנטי לחיים הציבוריים – הוא העולם, נקודה. וזאת כשכל תחום אחר זוכה אצלם ליחס הרציני והמעמיק ביותר לעומת כל שאר העיתונים. הכתם העיוור הזה מלמד ככל הנראה על עיוורון רחב ומשמעותי יותר, אבל את ניתוחו נשאיר לפוסט-דוקטורנטים שגם מנויים על "הארץ" וגם רואים רחוק יותר מהאנשים שמייצרים אותו.
ספורט "הארץ" ימשיך להילחם את מלחמתו הסיזיפית היומיומית כדי לקבל כפולת עמודים ולהיראות איכשהו מדור נורמלי שמסוגל להחזיק את קוראיו ארבע דקות בממוצע. לנוכח הפיחות המזדחל, ההולך ומתמשך במעמדו של התחום, אולי כדאי לקוראי ספורט "הארץ" לשקול את הפסקת המנוי על העיתון. אומרים שהמנוי על האתר זול בהרבה, ויש מצב שהספורט מקבל אפילו הפניה או שתיים בדף הבית.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il