לו היה מני מזוז מיישם את רעיונותיו בעניין הצרת חופש הביטוי של העיתונות הפרטית, כפי שדיווח עליהם "מעריב" בסוף השבוע, כיצד היה נוהג בדיווח הזה עצמו שהתיימר לשקף את עמדתו? האם היה תובע את העיתון לדין? האם היה מגיש קובלנה פלילית? האם היה מתערב במשפטי דיבה שמתנהלים נגד "מעריב" במעמד של "ידיד בית המשפט" ומכביד על מאבקו המשפטי של העיתון?
אלה אחדים מהאמצעים שמנה "מעריב" כדי להמחיש לקוראיו עד כמה גדול כוח ההיזק של היועץ המשפטי לממשלה כשהוא כועס על העיתונות הפרטית. במקרה הנדון היתה למזוז סיבה מוצדקת לכאורה לזעום על הכתבה, פרי עטו של העיתונאי שלום ירושלמי, ואולי אף יותר על טור הפרשנות המשתלח של בן כספית שפורסם לצדה (ביום חמישי) ושייחס ליועץ המשפטי לממשלה מניעים אישיים, זרים, בהעלאת הסוגייה לדיון. שכן, מזוז, באמצעות דובר משרד המשפטים, הזדרז לפרסם הכחשה תקיפה לפרסום ב"מעריב".
על פי הודעת המשרד, מזוז אינו שוקל נקיטת צעדים מעשיים כלשהם, ברוח שדיווח עליהם "מעריב", ואין להרהוריו בסוגייה זו כל קשר לויכוח הציבורי הנטוש בימים אלה על פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה (כפי שטען "מעריב"). הנושא אמנם הועלה באחד הדיונים שבהם השתתף, אבל רק בהקשרו העקרוני – "הגנה על חופש העיתונות בעידן של אינטרסים כלכליים וזיקות אחרות, והצורך להבטיח כי השימוש בזכויות היתר והחסינויות הניתנות לעיתונות על ידי החברה לא ינוצלו לרעה", כלשון הודעת דובר משרד המשפטים.
בין אם הדיווח ב"מעריב" היה מדוייק להפליא ובין אם גרסת משרד המשפטים היא המעגנת את הדיון בהקשרו הנכון, הסוגייה שהועלתה על סדר היום, ראוייה לשיח תקשורתי וציבורי ממשי – ולא להתעלמות כמעט כללית כפי שמסתמן בפועל.
מזוז שואב את השגותיו – העקרוניות, העקרוניות – על האופן שבו ממלאה העיתונות הפרטית את שליחותה הציבורית מרעיונות שהביע בעבר נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק. ב-13 במאי 1996, שיתף ברק את הציבור בהירהוריו על הבעייתיות שהוא מאבחן בשליטה המוחלטת שיש לכל עיתון פרטי על בימת הביטוי הציבורית שהוא מציע לקוראיו. השופט הזהיר מפני ניגוד האינטרסים הגלום בעצם יכולתו של כל מו"ל של עיתון לווסת כרצונו את המתפרסם בדפיו בעוד שתפקיד האכסניה הנמצאת בבעלותו הוא להיות הזירה שעליה מתנהל השיח הציבורי על מגוון דעותיו והשקפותיו.
ברק הגדיר את התפקיד שממלא העיתון הפרטי, בהקשר זה, כ"נאמן הציבור" ותהה בקול אם לא הגיעה השעה להחיל על גזרה זו של העיתונות הפרטית את כללי המשפט הציבורי. רצה לומר, האם אין לחשוף את התנהלותם השגרתית של כלי התקשורת הפרטיים לפיקוח שיפוטי ולחוקי המדינה, במקום למרותה של מועצת העיתונות ולכללי האתיקה שהיא ניסחה.
חמש שנים לאחר מכן, הרחיב ברק וחידד את הנמקותיו בעניין זה. בהרצאה שנשא במכללה האקדמית למשפטים, הוא קבע כי העיתון הפרטי הוא גוף "דו-מהותי" שבית המשפט הפעיל עליו "דואליות נורמטיבית". בצד היותו גוף עסקי שחל עליו המשפט הפרטי, יש לשקול אם לא מן הראוי להחיל עליו גם כמה מעקרונות המשפט הציבורי, כפי שנהוג לגבי חברת החשמל, חברות ממשלתיות ועירוניות, הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית.
ברק הסביר כי העיתון אינו רק דובר אלא גם במה, ומי ששולט על במה זו חב אמונים לציבור. החלת החוק על שגרת פעילותו של כלי התקשורת הפרטי לא נועדה רק להגן עליו מפני השלטון – כפי שנתפס חופש הביטוי במשמעותו הקלאסית – אלא גם על העיתונאי מפני המעסיק שלו. "היא לא נועדה להטיל צנזורה חיצונית אלא למנוע צנזורה פנימית בלתי ראוייה. היא נועדה למנוע השתלטות מעטים על הבמה הציבורית; היא נועדה להטיל מגבלות על כוח – הפעם כוח פרטי ולא כוח שלטוני".
בסיום דבריו הזכיר ברק את האבחנה שכוח – משחית; כוח מוחלט - משחית לחלוטין, והוסיף כי החשש מפני אובדן הכוח - משחית עשרת מונים. הוא קשר את התובנה הזו למצב העיתונות ובכך רמז לכאורה כי המו"לים הפרטיים, השולטים על בימת השיח הציבורי, מועדים לנוול את הכוח שבידיהם ולהיקלע לפינות אפלות שכדי להיחלץ מהן לא יהססו לפעול באופן מושחת.
מאז השמיע ברק את דבריו (גם קודמו, הנשיא לשעבר מאיר שמגר, הזהיר מפני כוח היתר של בעלי העיתונים הפרטיים; ראו בג"ץ 6218/93, ד"ר שלמה כהן נגד לשכת עורכי הדין), פוטנציאל ניגוד האינטרסים שמפניו התריע רק החריף: מאבק ההישרדות שמנהלת התקשורת הותיקה בתקופה זו מגדיל את ההסתברות שהיא תשרך את דרכיה וכתוצאה מכך תמעל בתפקידה הציבורי. יש להניח שהתובנה הזו, אם לא התרשמות ישירה ממראה עיניו, הניעה את מני מזוז לשתף כמה מעמיתיו במחשבותיו על הצורך בהתערבות המחוקק בהתנהלותה היומיומית של התקשורת.
על כך יש לומר את המובן מאליו, כפי שכבר עשה פרופ' מרדכי קרמניצר, לשעבר נשיא מועצת העיתונות, הן בתגובתו ב"העין השביעית" לפני 13 שנה להצעתו הראשונית של ברק והן בדברים שאמרו כעת הוא ונשיאת מועצת העיתונות הנוכחית, דליה דורנר, בעקבות העמדה שיוחסה למזוז: המזור לחולשה שמזהים המשפטנים בתפקוד העיתונות הפרטית אינו נמצא בארון התרופות המשפטי אלא בתחרות הפנימית בשוק התקשורת.
אכן קיימת סכנה, אם לא מעבר לכך, של ניצול לרעה של הכוח שבידי כלי התקשורת ושל עיוות התפקיד הציבורי החשוב המופקד בידיהם, אבל הפתרון אינו מצוי בהטלת מגבלות חוקיות קפדניות על חופש הביטוי שלהם. זירת ההתמודדות הראוייה עם התנהגות לא הולמת של עיתונאים ומו"לים היא התקשורת עצמה. לרשות מזוז עומדים כלי התקשורת כולם כדי להביא את דברו לציבור ולהוקיע, באמצעותם, התנהלויות לא תקינות, לדעתו, של בעלי עיתונים או כתבים ופרשנים. הניסיון מלמד שחשיפת קלקלותיהם של עיתונאים וכלי תקשורת היא מחטא יעיל.
זאת ועוד, עמדת ברק ומזוז תלושה מההווה: חלק גדל והולך של המידע מגיע היום לציבור באמצעות הרשת. כיצד יחילו עליה חוקים ותקנות, שמטבעם נועדים להגביל את חירות (או הפקרות) הביטוי, שעה שמערכת תוכן וממסר זו היא במהותה זירה חסרת גבולות שבה כל אחד מתבטא כאוות נפשו? הנה כי כן, במקור נועד החוק להגן על העיתונות הפרטית מפני התערבות שרירותית של השלטון; הדור השני של יוזמות החקיקה בתחום זה נועד להגן על השלטון מפני כוח מופרז של העיתונות (ועל העיתונאי מפני עריצות המו"ל) אלא שהוא חולף במהירות; אנחנו מצויים עתה בדור השלישי שיעסוק, אולי, בסוגיות חופש הביטוי ברשת.