בני נוער מפגינים למען שחרורו של גלעד שליט. מרכז העיר ירושלים, 7.10.09 (צילום: מתניה טאוסיג)
בצל צנזורה חמורה מתקיים, כנראה, בימים האחרונים מירוץ נגד הזמן, בניסיון לסיים את פרשת גלעד שליט. אחרי שנים של דשדוש והתמקחויות לכאן ולכאן וכמה צעדים קדימה והרבה יותר צעדים אחורה, פתאום יש דדליין – חג הקורבן, שיחול ביום שישי הקרוב. פתאום זה דחוף. הרי כבר עברו כמה וכמה חגי קורבן ורמדאנים, שלא לדבר על פסחים וראשי שנה, אבל עכשיו זה דחוף. עכשיו, בניגוד לעבר, יש תחושה שמשהו זז. אפילו הפרשנים הספקנים ביותר בדרך כלל, שלא פעם כשהתפרסמה ידיעה בעיתון זר כלשהו על התקדמות במשא-ומתן מיהרו לשפוך מים צוננים, והתברר שצדקו, עכשיו גם הם מודים שיש אכן סיבה לאופטימיות. לא נותר לנו אלא להחזיק אצבעות. הרי הגיע הזמן לסיים את העסקה, ומהר. לסגור את התיק הזה. לא את כל צרות המזרח התיכון אפשר להעמיס על כתפיו של חייל אחד.
ובכל זאת, בחסות המהירות והרצון לסיים הכל ולשים אחת ולתמיד את הפרשה מאחורינו, לא מתקיים שום דיון ציבורי בסוגיה. רשימת האסירים הפלסטינים המועדים לשחרור קשה לעיכול. כך אומרים מי שיודעים, כנראה. גדולי המחבלים ישתחררו כנראה, והם עלולים לחזור לסורם. בעבר, כשנדמה היה שהמשא-ומתן מתקדם, פרץ ויכוח תקשורתי מר. הורים שכולים, קורבנות הפיגועים שביצעו המחבלים המיועדים לשחרור, גויסו והביעו עמדות לכאן ולכאן, הוקמו אוהלי מחאה, עצומות בעיתונים, מה לא. פוליטיקאים שהעזו להביע עמדה לא פופולרית, ולומר שיש גבול למחיר שמדינה יכולה להרשות לעצמה לשלם, ספגו אש כבדה והוצגו כחסרי לב, אטומים, פוגעים ברוח צה"ל.
הפעם, לא כלום. דממה מוחלטת. לדממה הזאת תורמת, כמובן, הצנזורה, שמאפשרת לדווח רק על מה שמתפרסם במקור זר כלשהו. אם בעבר גיחכו על מיני עיתונים ערביים או דוברי ערבית במערב והציגו אותם כמקורות לא מהימנים, חרף העובדה שמדובר בכמה עיתונים אמינים ומבוססים על-פי כל קריטריון מקצועי, עכשיו נתלים בהם בשמחה. ממש אחרית הימים.
ומאחר שהצנזורה בישראל מאפשרת לפרסם רק את מה שמתפרסם בחוץ-לארץ, ואת העיתונים שם לא ממש מעניינים שמות הרוצחים הכבדים האמורים לחזור לרחובות, שהרי הם לא רואים בהם רוצחים, אנחנו מנועים מלדבר עליהם, ונמנע הדיון הציבורי. וכאשר נראה את הרוצחים חוגגים בבית, אז תתהפך הבטן ויפרוץ הוויכוח, אבל הוא כבר לא יהיה רלבנטי.
האם אפשר ללמוד מכך על החלטות קשות שיעלו על סדר היום בעתיד? מובן שלא. אבל לא כדאי לזלזל במה שאנו עדים לו ממש בימים אלה. מצד שני, אולי זה בגלל סקרי דעת הקהל, שהוכיחו פעם אחר פעם שהציבור בישראל מוכן לשלם מחיר כבד כדי לראות סוף-סוף את גלעד שליט בבית. וזה אומר שהפעם הפוליטיקאים לא ייאלצו לשלם מחיר אם יאשרו את הרשימה.