ליקוי מאורות / ארי שביט
התקשורת הישראלית נמצאת בשפל מדרגה שכמוהו לא ידעה מעודה. שלוש הן הסיבות לכך. הסיבה הראשונה מעמדית: נוצר פער אדיר בין רוב עצום של עיתונאים-עבדים למיעוט נבחר של עיתונאים-כוכבים. העבדים עמלים, הכוכבים מרוויחים.
הסיבה השנייה היא חברתית: מתוך קבוצת העיתונאים-כוכבים יש מי שהפכו לבני בית אצל אילי הון ומנהיגים פוליטיים. זהו מצב רב-פגמים. סופת אש של ניגודי אינטרסים מאיימת לכלות את שארית האתיקה בעיתונות הישראלית. שריפה, אחי למקצוע, שריפה.
הסיבה השלישית היא סיבה שאמורה לזעזע את אמות הספים, היא נוגעת לליבת הזהות שלנו כאנשי תקשורת: עיתונאים-כוכבים לקחו לעצמם חופש כתיבה חסר תקדים, סופי וסופני, שבמסגרתו הם מרשים לעצמם לכתוב בטון מתלהם את המאמרים המופרכים ביותר שעולים על רוחם, מתוך ההבנה שאף אדם לא יעז לערוך אותם. אין דין ואין דיין ואין גבול. ובאין מנהיג וריבון, העיתונאות הנורמטיבית קורסת.
צירוף שלוש הסיבות הללו יוצר עבור התקשורת הישראלית זיווג מצמרר של איום קיומי ומבחן אסטרטגי.
משהו רע קרה לנו בדור האחרון. מה השתבש? איפה טעינו? איבדנו את הבושה ושכחנו את תפקידנו. האנרכיה טורפת את אחרוני המקצוענים ופולטת אותם משוק התקשורת. מי שנותר מאחור לא מסוגל למלא את תפקידו, תפקיד קריטי להמשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.
ואולם, ייתכן שלא הכל אבוד. נכון, מאוחר. נכון, מאוחר מאוד. אבל אולי עדיין לא מאוחר מדי. שנת 2011 תהיה השנה שבה יוכרע הקרב על עתיד העיתונות החופשית בישראל. היא כבר כזו. האתגר מונומנטלי, הפוטנציאל היסטורי. אם כל העיתונאים-העבדים יבינו את המצב לאשורו, האדמה תרעד.
נתיב הפעולה ברור: כדי למנוע מפולת דרמטית, ישראל זקוקה באופן דחוף לתקשורת אחרת. אם עודנה חפצת חיים, על התקשורת הישראלית להשתחרר מלפיתת החנק של העיתונאים-הכוכבים. רק שינוי יסודי ביחס הכוחות הפנימי יוכל לרפא אותה מהנגע שפשה בה. את ההזדמנות הזו אסור לנו לפספס. אבסורד? כן, אבסורד. אבל לפעמים אין ברירה אלא לכתוב את הבלתי מובן בעליל. רק כך הוא ייהפך לברור כשמש.
(צילומים: אנה אנג'וס, בוטה דה-צ'פלין, שרה גורדון, פרנסצ'קו ביצ'רי, רשיון cc-by-nc-nd)
ונהפוך הוא / בן כספית
יש הרבה אויבים לתקשורת הישראלית, ובטור הזה מנינו כבר את כולם כמה פעמים. רעה חולנית אחת מאיימת להשמיד, להרוס ולהחריב את חופש הביטוי והעיתונות כאן, שחזק מכל מי שקם עליו לחבוט בו ולעשות לו סיכול ממוקד ולהוציא אותו להורג. ללא משפט (ואת דעתי על בתי-המשפט שלנו כאן כבר כתבתי).
זו לא מזימה שנרקמת ונתפרת במחשכים, בשקט-בשקט, אלא קונספירציה גלויה לעין כל שרק מעטים מודעים לה. מי שקורא את הטור הזה יודע כבר על המושכים בעט, אלו שכותבים בעיתונים דבר אחד והיפוכו או משרבטים קשקוש מקושקש ומתכוונים בעצם לדבר אחר לגמרי: שהם לא יודעים על מה הם מדברים. בכלל.
הסלאלומים האלה של קפיצות בורג (בסגנון חופשי) גורמים לקוראים שממילא לא מאמינים לאף מלה שהם קוראים להפסיק להאמין למה שכתוב בעיתונים. לעיתונאים האלה אסור לוותר ואסור לסלוח, למחול או לצאת נקיים בלי כלום, אלא להעמיד אותם בכיכר העיר. שלא יראו אור יום.
האם הם לא רואים שהם שומטים את הקרקע מתחת לרגליים של כולנו? הם לא מרגישים את הצונמי שהם מגלגלים לכאן? הם לא מבינים שהם מנסרים את הענף שאנחנו מתנדנדים עליו?
לפעמים נדמה שכולנו נהיינו קצת כמו ביבי; גם וגם, לא וכן, עכשיו או לעולם לא. מה חדש? פני העם כפני הכלב, והדור מקבל את המנהיגים שמגיעים למי שמגיע לו. זו לא חלטורה, זו לא עבודה בעיניים, זו מציאות החיים שלנו כאן, במדינה הקטנה-גדולה שלנו.
אני לא מאלה שחושבים שבכתיבה עיתונאית צריך לעמוד על קוצו של יוד. להפך. הדייקנות היא המבחן היחיד של העיתונאי. דייקנות, אמינות ויושרה הם שני הדברים היחידים שעושים עיתונאי לעיתונאי. אגב, גם עיתונאי הוא לא מלאך. לפעמים שוכחים את זה במדינה הלא מפרגנת שלנו, שכולם בה גם תליינים וגם שופטים.
לזכותנו ייאמר, העיתונות הישראלית מלאה בכתבים ובפרשנים שעושים את מלאכתם נאמנה. כמו שצריך. יום-יום. באופן עקבי, צעד אחר שעל, ולא זוכים לאמון הקוראים רק בגלל זה בדיוק. לכן, אין מנוס ויפה שעה אחת קודם לכן, חייבים לסגור את "ישראל היום".
הבהרה: בניגוד למה שנכתב כאן בטור לפני שלושה שבועות, שמעון לוי-כהן אינו פדופיל.
אחריות, תכלס / לילך סיגן
תגידו, שמתם לב מה קרה לנו השבוע? גם אתם חושבים שהתקשורת עברה את הגבול? כי לי יש הרגשה שכן. תראו מה היה: חבר-כנסת התראיין לאחת מתחנות הרדיו, ועל הדרך חשף שבעקבות הפיגוע האחרון, כמה חיילים חצו את הגבול לירדן, פוצצו בתים בכפר עוין והרגו 60 ערבים, רובם נשים וילדים. העניין הוא, שמה שהיה יכול להיגמר בנזיפה של המפקדים, הפך לחגיגה בכל כלי התקשורת.
בעידן האונליין, בתוך שניות הופיעו כותרות באינטרנט, ולמחרת כבר כל העיתונים כתבו על הפרשה בכותרות מפוצצות. דובר צה"ל הוציא הודעת תגובה – "פקעה סבלנותם של כמה יישובי ספר" – אבל זה היה מאוחר מדי. בתקשורת הישראלית אפשר היה לשמוע את ההסברים, אבל מי שבדק את הערוצים הזרים ראה שאליהם זה לא הגיע (או שאולי זה פשוט לא מעניין אותם?). ועכשיו תראו איך אנחנו נראים. אז תגידו לי אתם, מי הרוויח מזה?
זו רק דוגמה אחת, אבל היא מצביעה על טרנד. נורא קל לכאורה לבוא בתלונות לתקשורת העולמית שלא מדווחת על כל מה שטוב ויפה בישראל, אבל תכלס – האם אנחנו לא אשמים במצב? כשהתקשורת מלבה את האש והופכת עניין קטן לכותרת גדולה רק כדי למכור עוד עיתונים, אנחנו בעצם עוזרים למסע הדה-לגיטימציה שלנו בעולם. אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי נראה שהתקשורת הזיקה פה יותר משהועילה. כי בינתיים, כל מה שקיבלנו זה גינוי מקיר לקיר.
אז אולי הגיע הזמן להודות שהתקשורת פשוט נסחפת אחרי כל מה שיעזור לה למכור? ואולי עדיף היה שהיא גם תנסה מדי פעם לרסן את עצמה? שהעורכים יזכרו שאנחנו חיים במזרח התיכון, לא בשווייץ, ויחשבו לרגע על ההשלכות לפני שהם מפרסמים כל דבר סנסציוני שמגיע אליהם? אתם יודעים, קוראים לזה אחריות. זוכרים?
אז בפעם הבאה שמגיע אליכם סיפור עסיסי, תנסו להיזכר במה שקרה השבוע. כדאי שתחשבו על איך היו מתנהגים פה פעם העיתונאים, כי לי נראה שמשהו הלך לנו לאיבוד בדרך. אפשר לדבר מהבוקר עד הערב על הסכנה של סתימת פיות לדמוקרטיה, אבל הסכנה האמיתית לדמוקרטיה היא לשכוח מה המהות, ולדבר רק בסיסמאות. וזה מה שאנחנו בתקשורת עושים.
תוכן שיווקי / אודטה
אהלן חברים,
"אני פריקית של עיתונים", כותבת לי ל', "וקוראת פשוט את כל העיתונים שיש: 'ישראל היום', המוסף של 'ישראל היום', 'ישראל היום' שישי שבת, בקיצור, מה לא. הבעיה היא כמויות הנייר שנערמות לי בבית. הצילו! יש פתרון???!!!".
אחותי כלה, הגעת למקום הנכון. יש בחורה מקסימה שקוראים לה רויטל (revital-clean-iton.co.il), שזיהתה את הבעיה הזיפתית הזאת (באמת מטריף), והיא באה לבתים ובעצם ממיינת את העיתונים בשביל העצלנים (ומי מאיתנו לא עצלן) שאין להם כוח לעשות זאת בעצמם. וא-פרופו עצלנים, הומיאופת נהדר אחד, ד"ר קוקי שוורץ (sharletan.co.il, 054-3134462), שלפי האתר שלו הוא בוגר כנראה של אוניברסיטה מאוד מיוחדת בהונדורס, כתב לי במייל שהוא פיתח שיטה ממש מיוחדת נגד עצלנות, בעיקר נגד ילדים עצלנים שלא הולך להם בלימודים, והוא פשוט מרפא את זה ב-45 דקות ובשיטות לגמרי טבעיות. אנשים נשבעים בשמו, הוא אומר, ככה שכדאי מאוד לנסות.
וא-פרופו נשבעים, רינת חן (pado-room.co.il), מעצבת חדרי ילדים (רחוב התנופה 8, אור-יהודה) שמתמחה בציור אגדות על קירות (פייסבוק: mashtinabakir) ועושה דברים ("הדברים של רינת", 0544-6744592) שפשוט אין לתאר (einletaer.org.il), שלחה לי אגדה מקסימה ממש, שנועדה לילדים, אבל מתאימה גם למבוגרים: "פיה אחת הלכה ביער ופגשה פרפר ממש עצוב. שאלה אותו הפיה, למה אתה עצוב? אמר לה הפרפר: כי לא עשיתי מספיק דברים טובים בחיים שלי למען אנשים אחרים". ואו. וא-פרופו עצוב, שרק לא נהיה עצובים יותר, רוצו (וכשאני אומרת רוצו אני מתכוונת טוסו) למופע החדש של ד"ר צחי בן-ציון, שמדבר על סקס בצורה הכי קורעת שיש. כי גם לך מגיע, אחותי כלה, אם את יודעת למה אני מתכוונת... (אני מתכוונת לזיון).
הכל בגלל גפי / גיא מרוז
המדור מוקדש השבוע לאלי ישי, שהחליט לדחות את גירוש ילדי העובדים הזרים למרות שיש להם מחלות והכל. אתה סגור על זה, אלי? לא, כי מה זה מתאים לך להתחרט בסוף.
ולפני הכל, חידה
מי אידיוט, אבל ממש אידיוט, אבל ממש-ממש? התשובה בסוף הטור.
קטע סאטירי
גם השבוע אהוד ברק, וגלעד ארדן, ואנסטסיה מיכאלי ורוחמה אברהם-בלילא לא עשו שום דבר מגניב למען שום דבר. כה לחי, חברים, כה לחי.
בדלת האחורית
השבוע אורלי ואני עשינו קולונסקופיה במסגרת התוכנית החדשה שלנו בערוץ 10. תעשו קולונסקופיה, אנשים. מי שלא עושה קולונסקופיה, דפוק מהתחת.
גפי אמיר הדפוקה
והשבוע בפינתנו "גפי אמיר הדפוקה", גפי אמיר מתקשרת ל-AM:PM. הקטע אגב נכתב יחד עם טובי התסריטאים בארץ, חברים טובים שלי ושל אורלי, שכבר לא מוכנים לשתוק יותר.
גפי אמיר הדפוקה: הלו? הגעתי ל-AM:PM?
AM:PM: כן, מה אפשר לעזור?
גפי אמיר הדפוקה: רציתי לשאול כמה עולה יופלה.
AM:PM: ארבע שקל שלושים.
גפי אמיר הדפוקה: אז כמה עולים שניים?
AM:PM: אולי תעשי בעצמך את החישוב?
גפי אמיר הדפוקה: 9 שקל?
אגב, גם השבוע התקשרו אלי ואל אורלי מלא אנשים ואמרו שגם לדעתם גפי אמיר דפוקה. כך שזה כנראה נכון.
אדום יורד
השבוע, במסגרת הפינה החדשה שאנחנו עובדים עליה לערוץ 2, אני ואורלי עשינו ניסוי בעגבניות אורגניות, כדי לראות אם הקטע הזה של האורגני באמת עובד. מה אני אגיד לכם, התוצאות ידהימו אתכם. ניסוי חשוב בטירוף, כמעט חשוב כמו העבודה שאנחנו עושים עם ניצולי שואה, שהיא מדהימה.
קטע סאטירי
גלעד שליט עדיין בשבי, ואהוד ברק קונה וולבו.
התשובה
כל מי שהוא לא אני ואורלי. שבת שלום.