יועז הנדל, בעל טור קבוע במוסף המדיני הנחשב של "ידיעות אחרונות", סיפק בטור מיום שישי האחרון (27.3.15) סיפור מן התקופה שהיה נער. סבו, שנלחם בחזית הדרום במלחמת העצמאות, סיפר ליועז הקטן וליתר בני המשפחה כי במהלך המלחמה נהג לכרות ולאסוף אוזניים של חיילי האויב הערבים. הנדל הנכד, לשעבר ראש מטה ההסברה של ראש הממשלה נתניהו, נהג, כך הוא מספר, לדמיין כיצד סבו מסתובב "עם סכין מטבח שמצא אצל סבתא וחוט שעליו השחיל אוזניים".

כמה מקוראי הטור, ואני ביניהם, לא הצליחו להבין אם מדובר בתיאור עובדתי או בבדיה. הנדל הותיר את העניין מעורפל ולא ברור. "מה עושים עם תנוכי אוזניים או עורלות אחרי שאוספים אותן? אין לי מושג – אין הגיון בכל סיפור שהמציאו, ואולי האמת היחידה היתה התרנגולת המקרקרת שהביא הביתה שלל מהמלחמה ושק סבונים שמצא ושימש אותם בשנות הצנע", כתב הנדל בין השאר. "היום בצה"ל על התנהגות כזו סבי היה יושב בכלא, אבל אז הוא בסך-הכל היה עולה חדש מפולין שמשפחתו הושמדה בשואה. מישהו נתן לו מדים, צייד אותו בנשק ושלח אותו להילחם בדרום. יהודי בשרשרת הדורות שלמד על בשרו שיש אותנו ויש את אלה ששונאים אותנו. בלי אתוס חינוכי, בלי שיעורים על טוהר הנשק ובלי גבורה מיוחדת – לחיי הנסיבות".

מתוך טורו של יועז הנדל במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", 27.3.15

אתמול העלה הנדל פוסט בפייסבוק שנפתח כך: "הסיפור על קטיף האוזניים – הוא רק סיפור. לכל אלה שמרגע שפורסם הטור במוסף של שבת כבר התנפלו במקלדת חשופה. יש לו המשך שנועד להסביר איך נלחמו במלחמת העצמאות בידיים – כשהיה מחסור בנשק – אבל אחסוך את התיאורים הבדויים ממילא".

אז מה יש לנו כאן? נכד שהמציא סיפור על הסבא המנוח, או סבא מנוח שהמציא סיפור על פשעי מלחמה שביצע, או שהסיפור על "קטיף האוזניים", כמו שמכנה הנדל הנכד את הפרשה, היה גם היה, קרה גם קרה? כדי להבהיר את הסוגיה שוחחתי עם הנדל עצמו. השורה התחתונה: הסבא אמנם סיפר לבני משפחתו שנהג לכרות ולאסוף אוזניים של ערבים. הסב, על-פי דבריו עצמו, אכן ביצע פשעי מלחמה. הנכד, מסיבות לא ברורות, בוחר לראות בסבו בדאי. או שלא. שוב התבלבלתם? גם אנחנו. אז הנה השיחה כפי שהתנהלה:

תגיד, הנדל, בשורה התחתונה, סבא שלך אמנם כרת אוזניים של ערבים ואסף אותן, או לא?

"אתה יודע לקרוא?".

כן.

"אז כתוב בטור במפורש מה התייחסותי לסיפור".

אז בוא תסביר, כי ייתכן שאני באמת לוקה בהבנת הנקרא.

"תקרא שוב ותראה".

למה פשוט שלא תגיד, וזהו?

"תקרא שוב פעם את הטור".

קראתי, וקראתי וקראתי, ולא הבנתי.

"אתה שואל אותי בתור היסטוריון האם סבא שלי אכן עשה את הדברים? ב-99 אחוזים שלא".

יועז הנדל (צילום: יוסי זליגר)

רגע, אבל סבא עצמו כן סיפר לך שהוא כרת ואסף אוזניים של ערבים?

"הוא סיפר שלא היה להם נשק, אז הם כרתו אוזניים".

רגע, אז הוא באמת כרת אוזניים?

"לא! דימיינתי את זה".

התבלבלתי. דימיינת את זה שסבא שלך אמר לך את זה?

"כן. כתבתי שזה בדמיוני".

רגע, אז הוא לא סיפר לך שהוא כרת ואסף אוזניים של ערבים?

"תכתוב מה שאתה רוצה, זה לא מזיז לי. בכל אופן, מה שסבא שלי סיפר זה שהיתה להם מגבלה בנשק והם נלחמו ומשכו וכרתו אוזניים מרוב שלא היה להם נשק".

אז הסבא שלך כן אמר שהם כרתו אוזניים בגלל שלא היה להם נשק.

"כן, כרת. כרת. מעבר לזה זו מליצה ספרותית. תכתוב מה שאתה רוצה".

מליצה ספרותית? ואוו, שוב בילבלת אותי. יכול להיות שיש לי בעיות לא רק בהבנת הנקרא, אלא גם בהבנת הנשמע.

"תיהנה. תכתוב מה שאתה רוצה. שיהיה לך לבריאות".

רגע. חכה שנייה, בוא נראה אם הבנתי: סבא שלך כן אמר שהוא כרת אוזניים של ערבים בשל מגבלות של נשק.

"כן. הוא אכן אמר שבשל מגבלות נשק הם תפסו [ערבים] וכרתו להם את האוזניים".

הבנתי.

"אבל כמובן שזה סיפור דמיוני".

רגע. שוב בילבלת אותי. זה דמיוני? סבא שלך המציא?

"אני מניח שכן. הדבר היחיד הוא שסבא שלי הביא מהמלחמה תרנגולת ושק סבונים".

אז בשורה התחתונה, סבא שלך המציא את זה שהוא כרת אוזניים?

"כנראה".

סבבה. אני מבין. אתה בטוח שסבא המציא?

"לא במאה אחוז".

אז כרת או לא כרת?

"אולי היה לו בכל זאת כוח והוא הצליח לכרות אוזניים בלי נשק".