לפני שבועיים, ביום ראשון ה-6 במרץ, בשעה 14:02, העלתה יעל גרינשפן לרשת מכתב זעקה על העונש הקל שגזרה השופטת טל אוסטפלד-נאווי על מרק פטריק, הנהג שדרס את שחר גרינשפן, אחותה של יעל, כשהיה שיכור. מכתבה של גרינשפן היה קורע לב:
"אני מחפשת את המלים המתאימות לתאר את הכאב שלי כרגע ופשוט לא מוצאת שום דבר כדי לתאר את הכעס שאני חשה ואת האכזבה, העלבון והעצב הזה", פתחה גרינשפן את פנייתה.
לאחר שגוללה את האירוע הטרגי שהיכה במשפחתה – התאונה, הנכות הקשה שנחתה על אחותה, המשפט נגד הנהג הפוגע, עסקת הטיעון שסוכמה בלי ליידע את המשפחה ופסק הדין המתסכל, שעורר אותה להזעיק את דעת הקהל – היא כתבה:
"אני רוצה לצרוח. אני רוצה לצרוח בקולי קולות, ואין מי ששומע. לאף אחד במדינה הזאת לא אכפת מצדק ומהיגיון בריא. למי אכפת שדורכים על בני-אדם [...] ובינתיים, אני מבקשת: אין לנו מה לעשות עם הכרעת הדין. אנחנו לא צד במשפט. אבל אני לא יכולה לשתוק, אני לא יכולה לתת לזה לעבור ולהתעלם ולהמשיך הלאה, אז אני מבקשת, תפיצו את זה. אני רוצה שכמה שיותר אנשים יידעו מה קרה לשחר. אני מבקשת לצעוק את הצעקה שלה, ואני מחפשת מישהו שישמע. אנחנו לא יכולים לשתוק".
בשולי המכתב הוסיפה גרינשפן את מספר הטלפון שלה וכן קישורים למייל שלה ולעצומה מקוונת. המכתב חלף ברחבי הרשת כרעידת אדמה. כשבועיים לאחר מכן, אפשר להיווכח היטב בתוצאותיו: הן הנהלת בתי-המשפט, הן פרקליטות המדינה והן המשטרה בודקות את התנהלותן בתיק. נכון לאמש, חתמו על העצומה שפירסמה יעל גרינשפן כ-75 אלף איש.
זו המחשה מאלפת לעוצמתה של הרשת החברתית ולחותמת שמטביעה התקשורת המקוונת על דפי ההיסטוריה. מי שהתבונן עד כה בהשתאות על כוחו של המידע המקוון לעצב את היחסים הבינלאומיים (מסמכי ויקיליקס) ועל יכולתן של הרשתות החברתיות לשנות את המציאות במדינות העולם (נצחון אובמה בבחירות בארצות-הברית, המהפכות במדינות הערביות), נוכח השבוע שישראל אינה חיה בבועה: טקסט קצר ונרגש של צעירה רהוטה עורר סערת רגשות כה עזה בציבור הרחב, עד שהרשויות נאלצו לבחון את עצמן.
עולה תהייה: מדוע התוצאה המעשית היא כה מהירה וישירה? מה יש בה, ברשת החברתית, שמעורר רגשות ויוצר הזדהות ומניע לפעולה? מה מותר המסר הקצר המגיע למייל או הציוץ בטוויטר מן העיתון המודפס או מהדיווח ברדיו ואפילו מהצפייה בטלוויזיה? מה הוא הקוד הטמון בתקשורת המקוונת שמנער ממשלות מאדישותן ואנשים מכורסותיהם עד כדי נכונות לצאת לרחובות, לעלות על מתרסים, או (במקרה הישראלי, לפי שעה) להתגייס לתיקון עוול, להפעיל לחץ על הרשויות, ואפילו להצטרף לאסיפות מחאה?
התשובה, או לפחות חלקה, טמונה באופיו של אמצעי התקשורת שבו הועבר המסר. העיתון, הרדיו, הטלוויזיה הם כלי תקשורת המוניים. המידע המתפרסם בהם והעמדות הדעתניות שהם מפיצים מכוונים לציבור אנונימי, וכך גם מתייחס אליהם קהל היעד: הוא רואה בהם מסרים ערטילאיים שאינם ממוענים אליו באופן אישי.
ברגיל, "הציבור הרחב" מתייחס בריחוק לתכנים המוצגים בכלי התקשורת המסורתיים. לעומת זאת, "הציבור הרחב" לפרטיו מתייחס באופן שונה לחלוטין לתכנים המגיעים למייל הפרטי שלו, לדף הפייסבוק או לטלפון הנייד שלו. כאשר חבר או מכר טורח לשלוח אליך קישור לאתר כלשהו ברשת, את/ה מגלה מלכתחילה סקרנות ומעורבות לתוכן המצפה לך בקצה הקישור.
נכון שגם למען האלקטרוני הפרטי מגיע דואר זבל, ונכון גם שמידע מרעיש שהנץ ברשת נזקק לתקשורת המסורתית כדי לקבל תפוצה המונית, אבל אין בכך כדי לסתור את תכונתה הסגולית של התקשורת המקוונת הבינאישית למשוך תשומת לב ממוקדת ולעורר לפעולה.
האבחנה הזו (היא אינה מקורית שלי) מהדהדת בשבוע שבו נמסר כי הכנסות העיתונות המודפסת בארצות-הברית ירדו ב-47% בשלוש השנים האחרונות, ומספר הקוראים וההכנסות באינטרנט עולים שם על אלה של העיתונות המודפסת.
האבחנה הזו רלבנטית במיוחד בשבוע שבו התרבו הדיווחים על קשייו הכלכליים המחריפים של "מעריב" ועל ההשלכות שעלולות להיות לכך על מפת העיתונות העברית כולה. התובנה הזו מוזכרת בשבוע שבו הודיע ה"ניו-יורק טיימס" על כוונתו לגבות, החל מסוף חודש זה, תשלום דיפרנציאלי עבור קריאת הטקסטים המופיעים באתר המקוון שלו.
העיתונות המודפסת עדיין לא מצאה את הנוסחה שתאפשר לה, אם בכלל, לשרוד בעידן שבו העכבר האינטרנטי מכרסם בה בכל פה. התקשורת המקוונת, על שלל תצורותיה, מציעה לא רק טכנולוגיות חדשניות ונוחות טכנית, אלא גם חוויות רגשיות העונות, כנראה, על צרכים אנושיים בסיסיים.
פייסבוק, ושאר הפלטפורמות המקוונות המאפשרות תקשורת בינאישית, מביאות את הוויית הרשת לאבסורד האולטימטיבי: הן, שניתקו אדם מרעהו והרגילו את הבריות לתקשר אך ורק באמצעות התכתבויות קצרצרות, מספקות להן עתה מסגרות של מפגש וירטואלי שבא להחליף את הצורך האנושי הבסיסי בקשר בלתי אמצעי עם הזולת.
התחליף הזה עקר, אולי, מבחינה רגשית, אך יתרונו הגדול בתפוצתו האינסופית. וכך נחשפים אנשים במסכיהם הפרטיים, גם כשגודלם כמשבצות זעירות של טלפון סלולרי, למסרים מילוליים או ויזואליים מרגשים, המופנים אליהם באופן אישי. לנגיעה הרגשית הזו יש כוח מניע משום שהיא נתפסת כשיח אינטימי המתנהל בתוך חבורה סולידרית שיש לה מכנה משותף.
אין פלא אפוא שהתבשרנו לאחרונה על החלטתו של ביבי נתניהו לדלג על התקשורת המסורתית ולפנות לציבור הרחב באמצעות הפייסבוק ושאר הערוצים המקוונים.