בדיעבד אני יכול לקבוע כי הנטייה לבטל את אפשרות נצחונו של נתניהו לא היתה מבוססת על תשתית מוצקה של מידע וניתוחו, כי אם על משאלת לב. ההשוואה המתבקשת לגודל טעותה של העיתונות היא למחדל יום כיפור, 1973. העיתונות היתה שבויה בקונספציה וכשלה בפענוח הנתונים שהיא עצמה סיפקה. 'הארץ' נמצא, לצערי, בכלל זה – ואני בתוכו" ("העין השביעית", 1996)
לא הייתי מגיע לטור הזה, שפסקה מתוכו מצוטטת לעיל וקישור אליו יופיע במורד השורות, אלמלא הצורך בסיכום התקופה. לקראת כתיבתי את אחד הטורים האחרונים במתכונת הנוכחית של "העין השביעית", אך מתבקש היה עיון בטור הראשון שכתבתי ל"העין".
אותו טור ראשון התפרסם בגיליון מס' 5 של המגזין המודפס, והופץ ב-1 בספטמבר 1996. נעניתי אז לפנייתו של חברי למערכת "הארץ" ומייסד מגזין הדיון והביקורת החדש, עוזי בנזימן. עוזי הציע שאבחר נושא לסדרת טורי האורח שכותרתם "איפה טעינו", שבה התבקשו כותבים ועורכים לתאר את כשליהם ואת הלקחים מהם. הייתי אז בערך במחצית הכהונה כעורך "הארץ".
את הטור השלם אפשר למצוא בחיפוש פשוט בארכיון אתר "העין השביעית", שאליו נסרקו כל הטקסטים של המגזין המודפס. הטור הזה שיקף אמת מטרידה, שנועדה להיכתב כאמת לשעתה. האמת המדאיגה היא דווקא העובדה שטור כזה היה יכול להיכתב על-ידי השבוע במבט על ענייני היום.
האיור שליווה את הטור המקורי ב-1996 (יערה עשת)
הטור ההוא היה אמור לעסוק בעבר – ולא בעתיד. לגעת בלקחי מערכת בחירות 1996 ובתדהמה שבה התקבל בתקשורת המהפך של ליל ה-29 במאי. ליל המדגמים שבו הלכנו לישון עם ראש הממשלה הצפוי שמעון פרס, ממשיכו של יצחק רבין שנרצח שבעה חודשים קודם לכן, והתעוררנו לשחר חדש עם ראש הממשלה נתניהו.
הגרוע מכל הוא שהטור הזה לא נועד לנבא את העתיד, אלא היתה בו קריאה לתיקון תקשורתי מיידי. העובדה שהטקסט הזה לא איבד תוקף, ויכול עדיין להיקרא כניחוש קולע למצבנו העכשווי, היא המדאיגה. המדאיג הוא שכלי התקשורת אינם זוכרים דבר ולא למדו דבר. עדיין עסוקים בעצמם, עדיין מדשדשים בתבניות מחשבתיות מיושנות, עדיין עוסקים בזוטות ולא רואים את התמונה הרחבה, עדיין פוטרים עצמם מהתבוננות עצמית ועדיין מתחמקים מאחריותם.
למרות התהפוכות התקשורתיות האדירות שהתחוללו מאז ועל אף הנוכחות העזה של הרשתות החברתיות – לכאורה הדמוקרטיה העממית במיטבה – מסעה של החברה הישראלית והתקשורת שמגדירה אותה איננו מסע מנקודה לנקודה בדרך לתיקון, אלא תנועה נצחית במעגל סגור. דשדוש חסר מוּדעוּת ונטול כיוון.