"בידיו של שמוליק הפך החידון לדבר שבאופנה, למגפה שטרם נמצא נגדה תרכיב יעיל... אם כי יש מאזינים המכבים את מקלטיהם ברגע שנשמע קולו הנלהב וצחוקו המתגלגל של שמוליק, מסתבר שמספר ה'פרו-שמוליקים' עולה על מספר ה'אנטי-שמוליקים' פי כמה", כך נכתב ב"דבר" בנובמבר 1957. הפרו-שמוליקים התגעגעו באותם ימים לקולו של החידונאי, שעזב את אולפן הרדיו לחודשים ארוכים כדי לבדר נופשים על סיפון ספינות "צים" בהפלגות לאירופה ולאמריקה. כששב רוזן וירד לחוף מיהר קול-ישראל לבשר על חידוש תוכניתו ברדיו. בלעדיו לא היה לוח השידורים שלם.
רוזן: "לדעתי השאלות המעניינות ביותר הן אף הפשוטות ביותר. כמו למשל: מהו המבנה המשותף בין שלוש המילים יד, רגל, עור? התשובה: פשיטה"
ממרחק של יותר מחצי מאה, בעידן האינטרנט והטלוויזיה הרב-ערוצית, קשה לדמיין את מידת הפופולריות שהיתה בעשורים הראשונים למדינה לאיש הרדיו שמואל רוזן, שנפטר היום. הוא היה בין הראשונים מאנשי התקשורת הישראלים שהיה לידוען, עוד טרם נטבע המונח. חידוניו ב"קול ישראל" הפכו אותו לכוכב מבוקש בכינוסים, בתערוכות ובאירועים חגיגיים אחרים. בתערוכות החקלאות ערך חידוני חקלאות, באירועים ב"הבימה" חידוני תיאטרון, בכנסים על חסכון במים חידון על מים, וכך בכנסי הפלמ"ח, בירידי הפירות, ובעוד עשרות אירועים. רשויות מקומיות, בתי ספר ומועצות פועלים הזעיקו אותו להנחות אירועים ובעיקר לחוד חידות בכל חג ומועד.
"נשאל ונענה", "ושיודע לשאול", "אחד אפס", "20 מי יודע", "מסביב לנקודה", "שאלות גדולות לילדים קטנים" וכמובן "קפד ראשו" היו רק חלק מהתוכניות הרבות ששידר ברדיו הממלכתי. המתכונת שונתה מפעם לפעם, אבל העיקרון נשמר: חידונים באולפן או באתרים אחרים, עם קהל שמנסה להשיב על השאלות ולזכות בנקודות.
לא רק ברדיו. חידון מאת שמואל רוזן, "דבר", 10.11.1950
"מר רוזן, בלוויית מכונת ההקלטה, יוצא לאחד הישובים או המוסדות הפזורים ברחבי הארץ, מביא ליישוב ערב של הווי, שחידונו 'עשרים מי יודע' תופש את רובו, וחוזר לאולפן כשבאמתחתו או במכונתו משדר חודשי חדש", שיבח ב-1955 מיכאל קשיב, מבקר הרדיו של העיתון "חירות", את החלטתו של רוזן לצאת מהאולפן למסע רדיופוני גיאוגרפי ואתנוגרפי גם יחד. "נוסף לעניין הרב שמביאה תוכנית זו ליישובים, יש בהווי המקומי, המועלה במשדרו של מר רוזן, משום אוויר צח ומרענן לגבי תוכניות השידור כולן, שהן לרוב משדרים סגורים ואוטואינטרסנטים [בעלי עניין עצמי למשתתפי התוכנית עצמם בלבד – ר"מ]".
במוצאי יום העצמאות 1956 אסף רוזן באולפן ילדים שנולדו עם המדינה לחידון עצמאות, כזה שערך כמעט מדי שנה לקהלים שונים. הם פנו אליו כ"המורה", והמבקר של "חרות" ציין בהערכה כי "שמוליק הצליח לכוון את נשאליו הצעירים, להעמיסם בידיעות למכביר ואף לגוון את התוכניות בקישורים מעניין החג".
מהרדיו למדף הספרים, "דבר", 16.5.1958
רוזן התאים עצמו לתקופה: הציבור עייף כבר אז מתוכניות המלל הכבדות ב"קול ישראל" ומהרצאות, וחיפש בידור ותוכניות קלות. אבל הרדיו והמוסדות הציבוריים הקפידו לשמור על רמה תרבותית נאותה. רוזן התברג בדיוק לנקודה הזו. הוא ידע להפוך עיסוק במידע לשוני, היסטורי ותרבותי לשעשועון עם מתח של תחרות.
"איני מאמין שהחידון יכול לשמש כמקור לימוד או קריאה, אם כי יש בו משום הקניית ידיעות בעטיפה של שוקולד", אמר בראיון ל"דבר" ב-1957. "הוא משמש קודם כל שיעור בהתעמלות המוח, תרגול הזיכרון וכוח האסוציאציה. לדעתי השאלות המעניינות ביותר הן אף הפשוטות ביותר. כמו למשל: מהו המבנה המשותף בין שלוש המילים יד, רגל, עור? התשובה: פשיטה".
חידונים לפורים. "דבר", 4.3.1958
באמריקה, אמר רוזן, נובע כוח המשיכה של החידונים ברדיו ובטלוויזיה מגובהם העצום של הפרסים. להצלחת בישראל היתה לדבריו סיבה אחרת: "אצלנו חסרים הפרסים, אך מסתבר שלמרות השנאה הגדולה של התלמיד לבחינות, הרי אינו מתנגד לבחון את עצמו כשהבחינה אינה כרוכה בכישלונות ובעונשים, ואף מוכן לחלק לעצמו ציונים... איני שואל שאלה כל זמן שאיני בטוח שלפחות בחמישים אחוז יש סיכוי שמישהו מהמשתתפים יידע להשיב עליה. לכן אני משתדל לתת חומר שכדאי שכל אחד ישמע ויזכור – במידה ולא ידע קודם לכן".
את ההשראה לחידונים קיבל לדבריו מאליעזר אביעל, שהגיש תוכנית בשם "הכול שואלים על הכול" בקול-ירושלים, תחנת הרדיו המנדטורית, שבה החל רוזן את הקריירה התקשורתית שלו. רוזן שידר שם ב-1946 את הפינה "סרטי השבוע בירושלים" והשתתף בתסכיתים. אחר כך נסע ללימודי משחק בניו-יורק, אך שב ארצה בפרוץ מלחמת השחרור ושירת בלהקת הפלמ"ח, הצ'יזבטרון. ב-1949 התחיל לשדר את החידון "נשאל ונענה" בתוכנית הנוער של קול-ישראל. ב-1950 נמנה עם צוות ההקמה של גלי-צה"ל, אך חזר אחר כך לקול-ישראל.
שמואל רוזן באולפני קול-ישראל בירושלים, 1.3.1959 (צילום: משה פרידן, לע"מ)
רוזן נולד בירושלים לפני 89 שנים, למשפחה של יוצאי גרמניה, והתחנך בראשון-לציון. דודו, פנחס רוזן, היה שר המשפטים. בשנות ה-50 נפגשו לעתים במלון "גלי כנרת" בחג הפסח האחיין, הדוד, וראש הממשלה דוד בן-גוריון, ובליל הסדר שולב גם חידון לאורחי המלון. בסוף אותו עשור כתב מבקר הקולנוע של "דבר" שלמה בן-נון: "חידונו השבועי של שמואל רוזן הפך סימן הכר של מוצאי שבת ברדיו, כמעט כמו הביג בן ל-BBC... היו זמנים ששמוליק זכה לפופולריות יותר מכמה שרי ממשלה. עתה קמו לו מתחרים קשים ומבריקים, ברם תוכניתו הוותיקה עודנה מחזיקה מעמד. יצר התחרות חיוני כנראה לאדם, ויש סוג מאזינים הלהוט לאוורר את מחסן הידיעות שרכש מימי הגימנסיה".
"שמוליק מי יודע". "מעריב", 6.7.1964
אכן, קמו לרוזן מתחרים וגם ממשיכים – אחד הבולטים בהם היה שבח וייס, לימים יושב ראש הכנסת – אבל עבודתו בקול-ישראל הבטיחה לרוזן כמעט חיי נצח בתחום החידונאות הישראלית. בסוף שנות ה-50 הרחיב את פעילותו לתחומים נוספים, בהם הופעות ב"מועדון התאטרון", הוצאת ספרי חידונים, ואף משחק קופסה שהפך להיט.
חידוניו הראשונים הופנו לילדים ולנערים. אחר כך פנה גם למבוגרים, שהפכו לימים למאזיניו הנאמנים ביותר, אולי משום שבקולו הדהד הרדיו של ימים רחוקים. חלק ממבקרי הרדיו אותתו על עייפות מסגנונו, אבל תמיד היו מאזינים שהגיעו לאולפן כדי להשתתף בחידונים. אחרים נצמדו בנאמנות למקלטי הרדיו בשעת שידור תוכניתו, ואף שיגרו לו חידות.
פעילותו התרבותית לא הצטמצמה רק לחידוני הרדיו. הוא היה גם מבקר קולנוע, ערך והגיש את תוכנית התאטרון של קול-ישראל "בימות ובדים" והשתתף בתסכיתי רדיו. לצד ספרי החידונים שלו, "בסימן שאלה", "מי יודע?" ו"בתקווה שתבין - רמזים בחרוזים", פרסם רוזן גם רומן בשם "איש קטן, אישה גדולה" ואת ספר הילדים "על עלים ושבלולים".
לצד אלה היה רוזן גם פזמונאי. הוא כתב, בין היתר, את השיר "להתראות" ללהקת פיקוד הדרום ואת "אני אוהבת את באך". לאווירת האופוריה שלאחר כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים תרם שני שירים שזכו אז להשמעות רבות ברדיו. האחד, "שוב לא נלך" נכתב כפנייה לרחל אמנו: "מנעי קולך רחל, מנעי קולך מבכי / כולנו פה, רחל, עם התרמיל על שכם / שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי / שוב לא נלך רחל מני שדמות בית לחם".
השיר האחר, שאף הגיע לאחד המקומות הגבוהים במצעד הפזמונים העבריים ב-1968, נקרא "ערי הגדה", ובין מילותיו: "יריחו ובית לחם ושכם וחברון / רחובות וגגות ובתים במדרון / יריחו, בית לחם חברון וגם שכם / רגלינו עומדות בגבולכם". בחלוף העשורים נשכחו השירים הללו. "קפד ראשו" נותר סמלו המסחרי של החידונאי של המדינה.
שמוליק רוזן (צילום: פלאש90)