עורכיהם של שני עיתונים מתחרים מחזיקים בידיהם שתי ידיעות חדשותיות: אחת חשובה ועקרונית, והשנייה צהובה אך דרמטית. כל אחד מהם יודע, או לפחות חושש, שגם לשני יש אותן ידיעות, ולכן הם ניצבים בפני דילמה: האם ללכת על הידיעה החשובה, או על זו שתמשוך קהל גדול ככל האפשר? קל לדמיין את הסיטואציה הזו, קל להיכנס לנעליהם של העורכים, ואפילו פשוט להבין איך דילמות מהסוג הזה משפיעות על איכות ואמינות המידע שנמסר לנו בעיתונות. ומה אם יספרו לכם שהסיטואציה הזו מתאימה למבנה תיאורטי מתחום תורת המשחקים שנקרא "דילמת האסיר"?
"העורך העירום", עטיפת הספר
הספר "העורך העירום" של אורי רוזן עושה בדיוק את זה, ומציב בכך שתי שאלות נפרדות אך קשורות: עכשיו, כשידוע לנו שהסיטואציה הזו מתאימה למבנה התיאורטי שנקרא "דילמת האסיר", האם ההבנה שלנו את הדינמיקה שלה משתפרת? ואולי חשוב יותר – האם השיפוט הערכי שלנו בנוגע להחלטות שמקבלים עורכים בסיטואציה הזו משתנה?
הספר של רוזן, כיום המנהל והעורך הראשי של האתר mako ולפני כן מנכ"ל זמני של חדשות ערוץ 10 וראש מערכת החדשות של "מעריב" (באחד מגלגוליו הקודמים של העיתון), מהנה לקריאה ועשיר בדוגמאות מעניינות. רובן אמנם אינן חדשות, אך כמה מהן כן, ובכל מקרה – הריכוז שלהן בספר אחד הוא שירות חשוב לצרכני התקשורת בעברית. אילו הספר היה ספר זכרונות והגיגים של מי שהיה ועודנו בשר מבשרה של התקשורת בישראל, רשימת הביקורת הזו היתה קצרה מאוד – כדאי לקרוא. אלא שמטרת הספר אינה העלאת זכרונות, אלא ניתוח סיטואציות באמצעות תורת המשחקים. ועל אף שרוזן מעוניין לשכנע אותנו שהתשובה לשתי השאלות מתחילת הפסקה הזו היא חיובית, התשובה שעולה מהספר היא דווקא לאו מהדהד.
מתי תורת המשחקים היא כלי שימושי?
ניתוח פורמלי של אינטראקציות בין כמה אנשים או ארגונים, שהוא הרעיון בבסיס תורת המשחקים, הוא שימושי רק אם הוא חושף פנים של הסיטואציה שקשה לראות ללא הניתוח הפורמלי. ככל שהסיטואציה מורכבת יותר, או ניואנסית יותר, ניתוח פורמלי יכול להיות שימושי יותר. הדיוק החד-משמעי של ניתוח פורמלי יכול, כשהוא מיושם בצורה מוצלחת, להבהיר נקודות עמומות ולשפר את ההבנה שלנו בנוגע לסיטואציות מורכבות. ממילא תנאי מוקדם לתועלת כלשהי שאפשר להפיק מתורת המשחקים הוא התעקשות על דיוק בהגדרות וקפדנות ביישום שלהן לסיטואציות מציאותיות. למרבה הצער, התנאי הזה אינו מתקיים בספר של רוזן.
הנקודה שאני מבקש להעביר אינה שרק בעלי הכשרה מקצועית יסודית רשאים לעשות שימוש בכלים שתורת המשחקים מעמידה לרשותנו. הנקודה שצריך להדגיש היא שאין שום ערך בשימוש בתורת המשחקים כאשר הוא נעשה "על בערך"
במקומות לא מעטים בספר רוזן פשוט טועה. דוגמה לטעות גסה במיוחד היא ההצגה של רוזן את הסיטואציה המכונה "משחק השפן" (עמ' 120), שהוא "אחד המשחקים המפורסמים ביותר בתורת המשחקים". במשחק השפן שני כלי רכב נוסעים זה לקראת זה במסלול התנגשות, וכל נהג צריך להחליט אם להמשיך במסלולו או "לצאת שפן" ולסטות הצדה. זהו אכן משחק מפורסם מאוד, ורוזן טוען ש"למשחק השפן יש שתי נקודות שיווי משקל, ושתיהן אפשריות באותה מידה [...] תאונה [...] ותיקו פחדנים".
אלא שכפי שניתן למצוא בכל ספר מבוא לתורת המשחקים, או, במחילה, אפילו ב"ויקיפדיה", האמת בדיוק הפוכה: תאונה ותיקו פחדנים הן בדיוק שתי התוצאות של המשחק שאינן שיווי משקל. דווקא שתי התוצאות האפשריות האחרות של המשחק הן שיווי המשקל שלו. זוהי טעות שמי שמבין את מושג שיווי המשקל בתורת המשחקים אינו אמור לעשות. אבל אפילו אם נניח לטעות עצמה, שכן מטרת הספר אינה להיות ספר הוראה לתורת המשחקים, המשך הפרק עוסק ביישום של התובנות ממשחק השפן בסיטואציות מעולם התקשורת. איזה ערך יכול להיות ליישום הזה? איך הניסיון להלביש סיטואציות אמיתיות בתלבושת של המבנה התיאורטי של משחק השפן יכול להיות בעל ערך אם מי שמבצע את הניתוח כלל אינו מבין את המבנה התיאורטי של משחק השפן?
מה שלא פחות מאכזב מהטעויות בספר הוא השימוש העמום והלא מדויק במושגים ותוצאות מתורת המשחקים, שהספר רווי בהם. כך למשל לתהליך המכונה "אינדוקציה לאחור", שהוא שיטת פתרון שמבהירה מדוע במשחקים מסוימים השחקנים מתקשים לשתף פעולה, קורא רוזן "בעיית האינדוקציה לאחור", ומסביר כי בהקשר של דילמת האסיר:
בסופו של דבר זוהי בעיה לוגית [...] בסופו של דבר, הכשל הלוגי הזה כשמו כן הוא – כשל. הוא נובע מצורת המחשבה המסוימת שמתייחסת אל המשחק באופן ליניארי חד-ממדי, אך אינה משקפת את האינטרסים האמיתיים של השחקנים, בהנחה שהם רציונליים" (עמ' 108).
אין שום דרך להבין את הפסקה המשונה הזו (מהו "אופן ליניארי חד-ממדי" בהקשר הזה?), וממילא אינדוקציה לאחור אינה "בעיה לוגית", ובטח שלא "כשל לוגי", והאסטרטגיות הנובעות ממנה משקפות לחלוטין את האינטרסים של שחקנים רציונליים, גם אם לעתים השחקנים היו מעדיפים להיות בסיטואציה אחרת, שבה קל יותר לשתף פעולה.
במקום אחר רוזן מתייחס לאסטרטגיה מסוימת (כזו שכאשר שחקן בוחר להשתמש בה, ליריב שלו עדיף להיכנע מאשר להתמודד איתה) בתור "סוג של אסטרטגיה דומיננטית" (עמ' 137), על אף שאין שום קשר בין אסטרטגיה דומיננטית כפי שהיא מוגדרת בתורת המשחקים (וכפי שרוזן עצמו מגדיר אותה מוקדם יותר בספר) לבין אטסרטגיה שגורמת ליריב להיכנע. למעשה, מהתיאור של רוזן ברור שהאסטרטגיה המדוברת כלל אינה דומיננטית.
כאשר רוזן מתאר את המשחק הידוע "מכירה פומבית של דולר" (עמ' 31), שהוא ניתוח של אינטראקציה בין שחקנים רציונליים לחלוטין, הוא מבלבל בינו לבין מה שמכונה בכלכלה "כשל העלות השקועה" (sunk cost fallacy), שהוא כשל פסיכולוגי שבו עלויות שכבר הושקעו משפיעות בצורה לא רציונלית על החלטות של בני-אדם. יתר על כן, למרות דמיון שטחי מסוים, אף לא אחת מהדוגמאות המובאות בספר בהקשר הזה מתאימה למבנה התיאורטי של "מכירה פומבית של דולר".
מטרת הרשימה החלקית הזו, שיכלה בקלות להיות ארוכה יותר, אינה לבחון את איכותו של הספר כמדריך לתורת המשחקים. זו, כאמור, אינה מטרת הספר. הרשימה הזו גם אינה רטינה סנוביסטית של מי שאינו מעוניין שחובבים ישיגו את גבולו של תחום ההתמחות שלו. איני מומחה לתורת המשחקים, וממילא הנקודה שאני מבקש להעביר אינה שרק בעלי הכשרה מקצועית יסודית רשאים לעשות שימוש בכלים שתורת המשחקים מעמידה לרשותנו. הנקודה שצריך להדגיש היא שאין שום ערך בשימוש בתורת המשחקים כאשר הוא נעשה "על בערך".
יש הרי מחיר עצום לצמצום האדיר שהופך סיטואציות אנושיות מורכבות, על שלל הרגשות, השיקולים הרציונליים ואינספור המשתנים שמאפיינים כל אינטראקציה בין בני-אדם לכדי טבלה, כמה מספרים ואולי גרף או משוואה. עושר עצום וחשוב הולך לאיבוד במהלך המצמצם הזה. הסיבה היחידה שיכולה להעניק לרדוקציה הזו ערך מסוים היא שהצמצום וההפשטה מאפשרים ניתוח מדויק מאוד וניסוח של טענות מורכבות מאוד, שקשה מאוד לנסח ללא התעלמות משפע של פרטים. שימוש מרושל ומשוער בתורת המשחקים אינו רק שימוש פחות מוצלח בכלים שהם בבסיסם מועילים: זהו מהלך שמאבד את כל הערך שיכול להיות לשימוש בכלים האלה.
תורת המשחקים קובעת?
אלא שרוזן מבקש לא רק לנתח סיטואציות מעולם התקשורת בעזרת כלים מעולמה של תורת המשחקים. כפי שמבהירה כותרת המשנה של הספר, "איך תורת המשחקים קובעת על מה כולם ידברו מחר", וכפי שרוזן עצמו הסביר בכמה ראיונות (למשל אצל יובל אביבי ב"גלובס", ובמגרש הבית לשעבר, בערוץ 10 אצל ירון לונדון), הספר מבקש להיות גם כתב הגנה על מקבלי ההחלטות בתקשורת, יהיו אלו עיתונאים, עורכים או מוציאים לאור. על אף שלקורא בספר אין ספק שלבו של רוזן נמצא במקום הנכון – בתור כתב הגנה על שפע ההחלטות הבעייתיות שמקבלים עיתונאים, עורכים ומו"לים מעשה של יום ביומו הספר רחוק מלשכנע.
בסופו של דבר, תורת המשחקים או לא, תמצית כתב ההגנה של רוזן על אנשי התקשורת היא אותו טיעון ישן שלפעמים נדמה שאין חוטא בהיסטוריה שלא הסתמך עליו: זו אינה אשמתי, זו אשמת המצב
מה היא בכלל משמעות הקביעה ש"תורת המשחקים קובעת על מה כולם ידברו מחר"? תורת המשחקים היא אוסף של כלים אנליטיים. תורת המשחקים אינה גורם בעל יכולת מוסרית או מעמד מוסרי (Moral agency). רק לאנשים, ואולי לארגונים במצבים מסוימים, יש יכולת מוסרית, ורק אנשים קובעים על מה כולם ידברו מחר. אין ספק שהסיטואציה שבה פועלים אותם אנשים משפיעה על האופן שבו יקבלו החלטות, אבל רק אנשים מקבלים החלטות. תחרות על רייטינג אינה קובעת על מה כולם ידברו מחר. אנשים שלעתים מעדיפים להתחרות על הרייטינג מאשר לדווח אמת (אבל שלפעמים מחליטים גם ההפך!) קובעים על מה כולם ידברו מחר.
למשל, כאשר שתיים משש הדוגמאות לשאלות שהספר מבקש להשיב עליהן, ושהוצאת הספרים בחרה לפרסם על הכריכה האחורית של הספר, עוסקות בתצלומי עירום או קלטות סקס, ואחת נוספת מנוסחת כקליקבייט (clickbait) לכל דבר ("מי הדליף לעיתון את פרשת המניות של דן חלוץ"), זו אינה קביעה של תורת המשחקים. זו החלטה של אנשים שבחרו דווקא את הדוגמאות האלו. אין ספק שהמצב השפיע על ההחלטה לבחור בדוגמאות האלו, אבל אנשים הם אלו שבחרו אותן.
בסופו של דבר, תורת המשחקים או לא, תמצית כתב ההגנה של רוזן על אנשי התקשורת היא אותו טיעון ישן שלפעמים נדמה שאין חוטא בהיסטוריה שלא הסתמך עליו: זו אינה אשמתי, זו אשמת המצב. יכול מאוד להיות שיש משהו בטענה הזו. ייתכן למשל שכלי תקשורת שינסה לפעול אחרת לא יוכל לשרוד. עיתונאים רבים בוודאי ישמחו להטיל את האשמה לפתחם של צרכני התקשורת, ולא בטוח שהם טועים בכך. אבל ניתוח של ה"מצב" בכלים של תורת המשחקים אינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה מהלגיטימיות של הטענה הזו. לכל היותר הוא יכול לאפשר לנו להבין טוב יותר את הסיטואציות המדוברות. אלא שכאשר הוא נעשה בצורה מרושלת, הוא אינו תורם תרומה של ממש גם למטרה הזו.
