בעוד שישראל היא בעיני עצמה מדינה נאורה ומתקדמת, השיח הציבורי-תקשורתי שמתנהל בגבולותיה נראה לעתים כאילו נשאב היישר מימי הביניים. כך למשל, לצד נתינת במה נרחבת למיני מכשפים, אסטרולוגים, נומרולוגים ושאר עובדי האלילים, עסוקים אמצעי התקשורת בדיווח קפדני, מתודי ושיטתי על נסים.
את הדיווחים על נסים אפשר למצוא בכל מדור ובכל הקשר: מכלכלה ועד פלילים, מלייף-סטייל ועד ספורט, תחום שבו הנסים הם עניין יומיומי. כך, לדוגמה, כאשר הפועל תל-אביב (בכדורסל) מנצחת את מכבי חיפה, מכריז מאמן הקבוצה כי מדובר ב"נס משמים". לא ברור את מי ההצהרה הזו מעליבה יותר: את האינטליגנציה של הקוראים או את השחקנים שנלחמו על כל כדור רק כדי לגלות בסוף המשחק שבכלל מדובר בעבודה שמימית.
(איור: טום קונגר, רשיון cc)
כיוון שהשיח התקשורתי כל-כך מזוהם בנסים, אין להתפלא שהוא כולל בתוכו גם את הצד האפל של הנס: הקללה. הקללה היא הדארת ויידר של הנס, ומחזיקה באותן התכונות המיסטיות המיוחסות למעשה הנסים: היא מוטלת על אדם, על מקום או על קבוצה של אנשים באופן בלתי ברור, כמעט שרירותי. אי-אפשר להסביר אותה בכלים רציונליים ויש צורך במומחים כדי להיפטר ממנה. היא מבהילה בעוצמתה, מפחידה בדייקנותה, ודבר קיומה מועבר בלחישה בין אלו שזכו לראות אותה בפעולה. היא סיפור עיתונאי מהמדרגה הראשונה.
ביום שישי האחרון פירסם דוד רגב בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ידיעה שהיא אב-הטיפוס לז'אנר הקללה, החביב על הצהובונים כמעט כמו ז'אנר הנסים. תחת הכותרת "קללת אבי כהן הכפולה" מספר רגב בהתרגשות מהולה באימה על אחת, שמחה כהן-לב מקיבוץ גבת, אשר "לא ידעה את נפשה מרוב תדהמה".
הסיבה? "בדיוק ביום שבו נפטר שחקן הכדורגל לשעבר אבי כהן, היא השתתפה באזכרה לאביה. הוא נהרג באותו תאריך, 34 שנים קודם לכן, מפגיעת מכונית בעת שרכב על קטנוע". עוד מסתבר שגם אביה חבש קסדת חצי, גם הוא נפגע בגזע המוח, גם הוא שכב בבית-החולים שמונה ימים, ואם בזה לא די, גם לאביה קראו "אבי כהן".
"ידיעות אחרונות", 14.1.11 (לחצו להגדלה)
כהן-לב הנדהמת אומרת לרגב המזועזע כי אחרי ששמעה על פציעתו של אבי כהן, "ידעתי בתוך תוכי, ולצערי, שגם אבי כהן הזה ימות". כעת, אחרי שהפרטים ניתנו, הגיע הזמן לבסס את הסיפור כ"סיפור קללה". וכך כותב רגב: "לאחר שהסיפור נודע למשפחה, החליט בנימין, בנו של אבי כהן שמת קודם, לעשות מעשה בהול: הוא צילצל לחברו, שגם שמו אבי כהן, ואמר לו שלא יעלה על רכב דו-גלגלי בתאריך העברי ובתאריך הלועזי שבהם אירוע התאונות". טה דאם!
אין אלא לחוש ייאוש מוחלט כאשר קוראים את הסיפור שמספר רגב. לצד הייאוש מבצבצת לה תחושת הקלה על כך ש"ידיעות אחרונות" מודה בעובדה שהוא צהובון סופרמרקטים מהסוג שמדווח על נהג משאית שזכה לבדיקת קולונוסקופיה שבוצעה על-ידי חייזרים בעודו רוכש פחית בירה מאלביס.
כיצד יש להתמודד עם הסיפור שמביא רגב? האם יש לתקוף אותו בכלים רציונליים שעוסקים באפשרות הסטטיסטית שמתישהו, "אבי כהן" כלשהו, מת בדיוק בתאריך של אבי כהן הכדורגלן? האם עלינו להסביר כמה זה בעצם בלתי נדיר? האם יש להצביע על כל אותם פרטים שלא מסתדרים בסיפור שמביא רגב כדי לפרק את המיסטיקה למרכיביה הקטנים והמגוחכים? כל ניסיון שכזה רק יעניק לגיטימיות ל"שיח הקללות" המשוקץ ויסתיר את העובדה שמדובר בצירוף מקרים סטטיסטי, מהסוג שמתרחש כל יום, כמה פעמים ביום, בכל מקום.
סיפורו של רגב אודות "הקללה הכפולה" (לא סתם "קללה") משתלב היטב בשאר הממבו-ג'מבו שנקשר בסיפור מותו של כהן: ההחלטה להוסיף את השם "חיים" לשמו, הופעתו של הרב "רנטגן" בבית-החולים, ההחלטה שלא לתרום את איבריו פן יחליט המשיח שלא להקימו מהמתים וכן הלאה. במקום לנתק מגע מהעבודה הזרה, מחליט "ידיעות אחרונות" להתחבר אליה, להעצים אותה ולשפוך דלק נוסף למדורה.
האם כתב "ידיעות אחרונות" דוד רגב מאמין בקללות ונסים? האם עורכי "ידיעות אחרונות" מאמינים כי שדים רודפים בכל טבת אחרי טיפוסים שקוראים להם אבי כהן? אם כן, מה זה אומר עליהם? ואם לא, מה זה אומר על מה שהם חושבים על הקוראים שלהם?