באוגוסט 1984 החליט הוועד המנהל של רשות השידור, שבאותה תקופה היה לה מונופול על שידורי הרדיו והטלוויזיה בישראל, להגביל עד כמעט לאפס את סיקור מעשיו והתבטאויותיו של מאיר כהנא, שנבחר חודש לפני כן לכנסת ה-11. ההחלטה באה בעקבות הופעותיו הראשונות של כהנא מעל בימת הכנסת, שאותן ניצל להפצת עמדותיו הגזעניות נגד ערביי ישראל, והיא נומקה כך:

במטרה להבטיח שכלי התקשורת הממלכתיים לא ישמשו במה להסתה נגד אזרחים ולהצהרות הפוגעות במדינת ישראל והמנוגדות לעקרונות מגילת העצמאות – מאשר הוועד המנהל את הודעת המנכ"ל בדבר ההנחיות שניתנו למנהלי הרדיו והטלוויזיה כי יבדקו על-פי העקרונות הללו ראיונות עם מאיר כהנא, או ציטוט הצהרות מפיו, וידיעות וכתבות הקשורות בפעילותו, ויותרו לשידור רק ידיעות בעלות ערך חדשותי מובהק ואשר אינן פוגעות בעקרונות אלה ובחוק רשות השידור ורוחו".

זו היתה תגובה כמעט ספונטנית של הרשות הציבורית הממונה על שידורי הרדיו והטלוויזיה לעמדותיו הדוחות, הגזעניות, המאוסות, של הח"כ הטרי ולסגנונו האלים והמסית. תחנת גלי-צה"ל קיבלה הוראה דומה מהמטכ"ל במסגרת הנחיה כלל-צה"לית שנועדה לסתום את פיו של כהנא ולא לאפשר לדעותיו המתועבות להיות מופצות בשורות הצבא. לצעדים האלה היה אפוא אופי של תגובה מתגוננת מצד חברה נאורה המבקשת באמצעותם לשמור על צביונה הדמוקרטי.

אלא שכהנא עתר לבג"ץ והוכיח פעם נוספת (הפעם הראשונה היתה החלטתו להתמודד בבחירות לכנסת) כי הוא יודע לנצל את הכלים הדמוקרטיים שמעמידה מדינת ישראל לרשות אזרחיה כדי לקדם את תפיסת עולמו הנפסדת, שבה גלום פוטנציאל הרסני לעצם זהותה הדמוקרטית של המדינה. בג"ץ קיבל את עתירתו בנימוק שחופש הביטוי כולל גם את החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, בכללן דעות גזעניות, ובלבד שאין בהן ודאות קרובה להפרת הסדר הציבורי.

העקרונות המשפטיים והמוסריים שהנחו את השופט ברק ושני עמיתיו שישבו בדין, השופטים גבריאל בך ושושנה נתניהו, היו אלה:

חופש הביטוי כולל בחובו, מבחינתו 'הפנימית', גם את החופש של הביטוי הגזעני, ואין לקבל את התפיסה, לפיה הדיבור הגזעני מוצא מעצם תחומו של חופש הביטוי, שכן יש בה סכנה לחופש הביטוי ולמשטר הדמוקרטי.

חופש הביטוי אינו חופש מוחלט, אלא חופש יחסי; חופש הביטוי אינו העיקרון היחיד שבו יש להתחשב, שכן בחברה דמוקרטית יש להתחשב בעקרונות יסוד אחרים, כגון כבוד האדם, זכות הקניין, טוהר השיפוט ושלום הציבור. מקום שעקרונות יסוד אלה מתנגשים, יש לאזן ביניהם.

חופש הביטוי בא להגן על הדמוקרטיה, אך לעתים אין מנוס מהמסקנה כי הוא עשוי גם לפגוע בה. פגיעה כזו עשויה להתרחש כאשר הביטוי הוא גזעני, והוא גורר אחריו פגיעה ברגשות הציבור, איבה המביאה להפרת שלום הציבור וכיוצא בהן פגיעות קשות, העשויות לנבוע מפרסום ביטוי גזעני.

חופש הביטוי מוגבל, מקום שקיימת ודאות קרובה כי בעקבות הביטוי יבואו מעשים שיפגעו באופן ממשי בסדר החברתי או בשלום הציבור או באושיות הדמוקרטיה. לא כל פגיעה קרובה לוודאי בשלום הציבור מצדיקה הגבלת חופש הביטוי. הפגיעה צריך שתהא ממשית ומטריאלית, שכן השימוש באמצעי החמור של פגיעה בחופש הביטוי חייב להתאים עצמו לגודל הסכנה, תוך התחשבות בסיכויי התרחשותה.

בנסיבות שבהן הוגשה העתירה, נעילת דלתותיה של רשות השידור בפני העותרים בכל הנוגע לדעותיהם ולהשקפותיהם (עד כמה שאין בהן ערך חדשותי מובהק) אינה עולה בקנה אחד עם מבחן הוודאות הקרובה, אשר מטבעו מחייב בדיקה עניינית, המעוגנת בנסיבותיו של כל ביטוי וביטוי; ההחלטה, אם לשדר או לא לשדר את השקפותיהם או דעותיהם של העותרים, כמו גם דעות והשקפות אחרות, צריך שתהא החלטה 'אד-הוק', תוך בחינת השאלה אם קיימת ודאות קרובה של נזק ממשי לסדר הציבורי אם דעה מסוימת תשודר בזמן מסוים.

בנסיבות דנן, גישתה של רשות השידור, לפיה די בתוכן דעותיהם של העותרים כדי למנע שידורם בכל הקשר, למעט חדשות, בטעות יסודה; על רשות השידור לשדר את דעותיהם הפוליטיות של העותרים והשקפותיהם לא רק במסגרת חדשות, אלא גם במסגרתם של שידורים שעניינם השקפות ודעות הרווחת בציבור".

אני מעלה מן האוב את בג"ץ כהנא בעקבות התגובה הנלהבת שבה התקבלה דעתו של יובל דרור, שפורסמה כאן שלשום, בעניין סילוקו של אמיר חצרוני מאולפן תוכנית הבוקר של ערוץ 2. דרור הוקיע, בצדק, את צביעותם של שדרני התוכנית ועורכיה, שמצד אחד הזמינו את חצרוני לבטא את דעתו הגזענית, הידועה להם מראש, על בני עדות המזרח, ובה בשעה סתמו את פיו בשעת השידור. עמדתו של דרור הידהדה לא רק בכל רחבי הרשת, אלא גם בדברים שכתבו מבקרי הטלוויזיה של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".

דרור אכן זיהה התנהלות מקוממת של זכיינית קשת ועורכיה, והדברים הנכתבים בטור הזה אינם באים לחלוק עליו בעניין זה, אלא להצביע על היבט עקרוני המשתמע מאבחנתו ובעיקר מתגובות ההזדהות שהשתרשרו ממנה.

"צפו: יואב לימור מסלק את אמיר חצרוני מהאולפן", mako, 22.3.15

שהרי המסקנה הנגזרת מהתמיכה הגורפת בסילוקו של חצרוני מהאולפן היא מתן לגיטימציה להחרמת מרואיינים בגלל דעותיהם המרגיזות או החריגות. חצרוני מכעיס את המגיבים בגלל עמדותיו או התנהגותו הפרובוקטיבית המכוונת, וברוך מרזל מעורר, מאותן סיבות ממש, את חמתם של צופי טלוויזיה אחרים.

אם תתקבל הדרישה לא לאפשר לאנשים אלה, ולדומים להם, להופיע באולפנים, ניתן להחילה גם על אביגדור ליברמן בכל הקשור להתבטאויותיו כלפי ערביי ישראל או על נפתלי בנט (ודומיו) בכל הנוגע לקהילה הלהט"בית. ומי שיתאמץ, יוכל למצוא דמויות ציבוריות נוספות, האוחזות בדעות חשוכות כלפי מגזרים שונים בחברה, שעל-פי אותו היגיון, אינן ראויות להופיע באולפני הרדיו והטלוויזיה.

במלים אחרות, חרם תקשורתי אינו האמצעי הראוי להתמודד עם אנשי ציבור בעלי דעות קדומות, גזעניות או מסיתות. התרופה לזיהום שהם מפיצים היא, כן כן, אור השמש. המסקנה הבנאלית הזו מוזכרת כאן גם כאשר ברור לח"מ ההבדל בין דיווח חדשותי על עמדותיהם הבזויות של דמויות ציבוריות לראיונות יזומים איתן, בין מעמדם הציבורי השונה של נבחרי ציבור לזה של ידוענים למיניהם, ובין משקלן הסגולי השונה של הנפשות הפועלות שבהן אנחנו עוסקים בסוגיה זו; הבדל שמן הסתם עמד גם מול עיניו של יובל דרור כאשר כתב את טורו. מה ששורות אלו מבקשות לומר הוא שתמיכה גורפת בסתימת פיותיהם של אנשים בעלי דעות מקוממות אינה אות לנאורות והיא עצמה מעידה על חוסר סובלנות לאחר.