מחשב מסלול מחדש

בעוד שבשאר העיתונים מעשה המרכבה של הקואליציה עומד בראש סדר היום, "ידיעות אחרונות" מנסה לעצב סדר יום אחר; לא כזה העוסק בשאלות פרטי נצחונו הפוליטי של בנימין נתניהו, אלא כזה העוסק בשסע החברתי שאותו ניצחון לכאורה יצר. נכון, הפארסה בכיכובם של יואב לימור, גלית גוטמן, אמירה בוזגלו ואמיר חצרוני מככבת גם בשער "מעריב", שמקבץ אותה עם האיומים שספגה הזמרת אחינועם ניני ("עוכרת ישראל, נטפל בך כמו שטיפלנו ביהונתן גפן") תחת הכותרת "רוחות של שנאה", אבל ב"ידיעות אחרונות" מדובר בקמפיין של ממש.

בעוד שב"מעריב" כותבים על "כולם נגד כולם: ימין ושמאל, מזרחים ואשכנזים", ב"ידיעות אחרונות" בוחרים באופן מובהק בזירה אחת: זו של "השד העדתי", כדבר כותרתו של המוסף היומי של העיתון. "מכלוף נגד גרבוז, חצרוני נגד בוזגלו – עזבו שמאל-ימין, בחירות 2015 הבהירו שהקרע המדמם באמת הוא עדיין בין מזרחים לאשכנזים", נכתב בכותרת המשנה. הכותרת הראשית של העיתון עצמו היא "די לגזענות". "אפקט הבחירות: גל עכור של שנאת אחים וחילופי האשמות בין אשכנזים ומזרחים. נשיא המדינה: 'זו העת לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית'". מתחת לכותרת נדפסות שלוש הפניות למאמרים העוסקים ב"קרעים" בין מזרחים לאשכנזים.

כשעיתון פופוליסטי ונגוע באינטרסים יוצא לקמפיין, כדאי לחפש היטב מתחת למצע (זוכרים את קמפיין "איפה הבושה" של "מעריב" נגד שחיתות ממשלתית, שהובילו חבריו של אהוד אולמרט אמנון דנקנר ודן מרגלית?). מדוע ב"ידיעות אחרונות" נזעקו פתאום לקמפיין נגד שנאה בין מזרחים לאשכנזים? כיצד הדגש הזה עוזר לעיתון, הנמצא תחת מתקפה אדירה המאשימה אותו (בצדק) בעיתונות מושחתת ו(לא בצדק) בשמאלנות, ושמתמודד עם נצחון הנמסיס שלו בבחירות?

ובכן, ליתר דיוק, כותרת המוסף היומי אינה "השד העדתי", אלא "המנצח האמיתי: השד העדתי". כלומר, לא ביבי ניצח בבחירות, אלא השנאה והפילוג. ומדוע מעדיפים ב"ידיעות אחרונות" לעסוק במזרחים ואשכנזים ולא בשמאלנים ובימנים? משום שבעיתון הבינו שעדיף לא להיות מזוהה עם ה"שמאל". "מנהלת בית-ספר: ההורים הצביעו ליכוד? שישכחו מהנחות", מוסרת כותרת בשער העיתון.

ההערכה המחודשת של "ידיעות אחרונות" היא גם ביחס לסיקור בתחום הכלכלי. כותרת "ממון" היום היא "הבורסה לשיא של כל הזמנים".

אגב

"אם אתם לא יודעים מה ההבדל בין סימפוניה לקונצ'רטו ומוזיקה קלאסית גורמת לכם להעביר תחנה ברדיו, כנראה האזנתם ליצירות הלא נכונות", נכתב בכותרת המשנה לראשית של מוסף "גלריה" של "הארץ" (נעם בן-זאב).

ועוד אגב

באותו מוסף מדווחת דפנה ארד כי הזמר ניק קייב "כתב את ספרו החדש על גבי שקיות הקאה".

וושינגטון

"לא רק השמאל: גם בוושינגטון מתקשים עדיין להתאושש מהניצחון של נתניהו", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "המגזין" של "מעריב", המפנה לכתבה של שמואל רוזנר. "ישראל עשויה להזדקק כעת לבלם שיעצור לא רק דהירה של וושינגטון להסכם עם איראן, אלא גם דהירה אמריקאית לענישה של ירושלים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה עצמה.

"לפני כחודש נכתב כאן מפי אדם המכיר מקרוב את ראש הממשלה ומשוחח עימו לעתים מזומנות כי יותר משנתניהו חושש לנחול תבוסה בבחירות, הוא מבועת מפני היום שאחרי הניצחון. לא בגלל תלאות הקואליציה, אלא מאימת העולם", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "והנה לא חלף שבוע מיום הבוחר, והנשיא אובמה בקולו, לא באמצעות שרף או שליח או ג'פרי גולדברג, מרמז על הצורך ב'הערכה מחדש' – נשק יום הדין הדיפלומטי – של יחסי ישראל-ארה"ב ומאשים את נתניהו בשחיקת הדמוקרטיה הישראלית בשל התבטאותו הגזענית נגד ערביי ישראל הנוהרים בהמוניהם לקלפיות". לפי ורטר, המסר של אובמה לנתניהו הוא כי "העולם רוצה את ציפי ובוז'י בממשלה".

"למרות יחסיהם האישיים העכורים, לא ריבלין הוא הנשיא שצריך להדאיג את נתניהו", נכתב במאמר המערכת של "הארץ". "אובאמה קיבל את דף המסרים מהמחנה-הציוני?", מתלוננת כותרת מאמרו של חיים שיין בעמ' 4 של "ישראל היום".

איראן

"בכירים ישראלים יצאו לפריז לקראת סבב שיחות הגרעין", מדווחת כותרת לידיעה של ברק רביד בשער "הארץ". המשלחת, ובה היועץ לביטחון לאומי בלשכת ראש הממשלה יוסי כהן והשר לענייני מודיעין יובל שטייניץ, תיפגש עם נציגים צרפתים בשיחות עם איראן. "מטרת הנסיעה היא לעשות מאמץ אחרון להשפיע על ההבנות המתגבשות בין איראן לשש המעצמות".

קואליציה

"ריבלין קרא לממשלה רחבה, ליצמן וגפני סירבו: לא נשב יחד עם יש-עתיד, לפיד השפיל אותנו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בליכוד מחריפים את המסרים נגד השותפות העתידיות: חייבים להחזיק בתיקי החוץ והביטחון", נכתב בכותרת ידיעה של יהונתן ליס בעמ' 4. "אף אחד לא נלחם על תיק החינוך בממשלה הבאה" היא כותרת ידיעה אחרת באותו עמוד.

"ועדת הכספים תכריע את מבנה הקואליציה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "ביהדות-התורה עומדים על קבלת ראשות ועדת הכספים ומבטיחים לנהל אותה 'בהרמוניה' עם כחלון באוצר. גם בבית-היהודי עוד לא השלימו עם הפרידה מראשות הוועדה ותובעים אותה מנתניהו. ואילו בליכוד רוצים את תיק האוצר בתמורה למינוי כחלון לשר-על רב-סמכויות שיהיה ממונה על הדיור", נכתב בכותרת המשנה.

"ש"ס דורשת: שר אחד, שני משרדים", נכתב ברצועה במעלה שער "ידיעות אחרונות". "התנאי של יהדות-התורה: ועדת הכספים. ליברמן מתעקש על הביטחון".

ב"ישראל היום" לא שמעו על הקשיים שהרכבת הקואליציה עתידה להסב לנתניהו. "תסיסה בבית-היהודי בעקבות רצונו של בנט לזכות בתיק החוץ", נכתב בכותרת המשנה לראשית של הכפולה הפותחת. "השותפים הקואליציוניים כבר עומדים בתור" היא כותרת טור הפרשנות של דן מרגלית באותם עמודים.

כל העיתונים מדווחים כי 51 ח"כים המליצו על נתניהו. כמה מהם עוסקים באפשרויות המפולפלות שלפיהן הנשיא ריבלין יכול אולי להביא לכינונה של ממשלת אחדות או אף לממשלת שמאל. היום הצטרף כחלון לממליצים על נתניהו והביא את מספרם ל-61 – ריבלין יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על נתניהו, כפי שנכתב כבר היום בכותרת הראשית של "ישראל היום": "ביום רביעי: המנדט לנתניהו".

קואליציה: החרדים

"ראש הממשלה חייב לזכור שאי-אפשר כל פעם לתעתע בציבור החרדי", נכתב בתמצית מאמר המערכת של "יתד נאמן" המופיעה על שער העיתון. "עליו לדעת כי הציבור האיכותי ביותר בארץ אינם בנים חורגים, ואם בגלל סחטנות מאוסה הוא יחליט לבכר מפלגה כמו יש-עתיד או להכנע לתכתיבים של בעלי שריר ולפגוע שנית בשותפיו הטבעיים, הוא צריך לזכור היטב את ההבהרה כי יהדות-התורה לא תשב בקואליציה בכל מחיר, על כל המשמעות הכרוכה בכך לעתידו ולעתיד שיתוף הפעולה שלו ושל מפלגתו עם המחנה החרדי". דרישות יהדות-התורה, נכתב עוד על גבי השער, הן "תיק הבריאות וועדת הכספים". הדרישות, מוסר הח"כ הרב מקלב, הן "עקרוניות וערכיות".

מאמר המערכת של "המבשר" מוקדש לחבטות בלפיד וב"תקשורת". לפיד, קובע המאמר, הוא שחצן ודבריו מעוררים בחילה. "לצירי יהדות-התורה בכנסת, לעומת זאת, אין הפוליטיקה אמצעי כדי לסדר עיסוקים ומעמד", קובע המאמר. "יש לה לסיעת יהדות-התורה מחויבות עמוקה ואמיתית כלפי ציבור בוחריה, והיא תעשה הכל כדי שבסיעתא דשמיא תוכל, באמצעות התפקידים הנדרשים, להציל את יבנה וחכמיה, לבטל את הגזירות הרעות שהשיתה הממשלה הרעה, למחוק את הקיצוצים האיומים בתקציבים ובקצבאות, לדאוג למשפחות הברוכות, ולהביא לשיפור תנאי המחיה והדיור בארץ".

גם מאמר המערכת של "המודיע" מאשים את "התקשורת", אם כי בסגנונו המתון הרבה יותר מזה של "המבשר". באשר להקמת הקואליציה מסתפק הכותב האלמוני בהיקש ורמיזה כי הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו ינחה את המשא-ומתן לתוצאות הראויות והמתאימות: "ועוד משהו חשוב, גם כן לכולם", נחתם המאמר, "רק עיוור לא יראה במוחש את הסיעתא דשמיא הגלויה שליוותה את כל התהפוכות שחווינו, מאז נפלה הממשלה הקודמת, שכה הרבתה להרע ולהזיק; וכך לאורך כל מערכת הבחירות עד לסיומה. איש אינו יכול עדיין לומר בוודאות איך בדיוק יושלם הפאזל, אבל לכל אחד שרק יתבונן יהיה נהיר וברור שחסד ד' עלינו לכוון דרכנו לטובה ולברכה".

מאמר המערכת של "הפלס", עיתון זרם הקנאים החרדי-אשכנזי, אינו מוקדש לענייני קואליציה, אלא לתגובתו הצוננת של נשיא ארה"ב לנצחונו של נתניהו בבחירות וחששותיו של אובמה מעמדותיו של ראש הממשלה ביחס לשלום עם הפלסטינים: "בממשל האמריקני מטילים את מלוא האחריות על נתניהו, בפרט בשל העימות שנוצר בעקבות נאומו בקונגרס, שהעכיר את האווירה. אמנם, התגובות הצוננות שהגיעו מוושינגטון ביחס לאותו נאום הקנו לנתניהו לא מעט נקודות זכות בקרב מצביעי ימין פוטנציאליים, בניגוד למה שביקשו האמריקנים עצמם באותן תגובות – אך חישובי רווח והפסד בקלפי אינם אמורים להתוות מדיניות חוץ אחראית.

"ישראל זקוקה לתמיכת וושינגטון בזירה המדינית, הצבאית והכלכלית כאוויר לנשימה. זו המציאות ממנה מנסים להתעלם אנשי 'המחנה הלאומי': גם שלטון ימין מובהק כפוף בסופו של דבר לעמדותיו של הבית-הלבן", חותם כותב המאמר.

גז

"את אנחת הרווחה שהשמיעו חברות הגז הטבעי עם היוודע כשלון המחנה-הציוני בבחירות לכנסת תיעדה היטב הבורסה בתל-אביב, שלמחרת הבחירות נסקו בה מניות החברות הקודחות בכ-8% בממוצע", כותב אבי בר-אלי ב"דה-מרקר". "[...] אלא שגם אם נחלצו דלק ונובל מנחת זרוען של יחימוביץ', המחנה-הציוני ומרצ, הן עדיין לא השאירו מאחוריהן את הטיפול הרגולטורי הנדרש בענף". לפי בר-אלי, למרות המדיניות "האדישה" של נתניהו ושל סילבן שלום (שר האנרגיה היוצא), "אל הממשלה צפויות להצטרף כעת שתי דמויות מעניינות בעמדות מפתח".

הראשונה היא זו של משה כחלון, ש"מצע מפלגתו קורא במפורש לביטול 'הכוח המונופוליסטי' בשוק הגז הטבעי, לצד דאגה למחירים 'סבירים והוגנים'". השנייה היא מפלגת יהדות-התורה, שהפגינה "עמדה נחרצת הרבה יותר". "יו"ר המפלגה, ח"כ משה גפני, התייצב לצד יחימוביץ' במאבקה הפרלמנטרי והמשפטי נגד מונופול דלק-נובל, ואף הביע התנגדות להצעת הפשרה המתונה לדעתו שגיבשה הממשלה".

נתניהו והתקשורת

"היומן של נתניהו: 53 פגישות עם שר הביטחון, אפס עם שר הרווחה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "לאחר עיכוב ממושך ואיום בעתירה, נחשף מידע חלקי על פגישותיו של ראש הממשלה ב-2013–2014", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של מוטי בסוק ונתי טוקר. "בנימין נתניהו הרבה לפגוש את שרי הליכוד, אך כמעט שלא נפגש עם מחזיקי התיקים החברתיים. הנתונים מלמדים על העניין העמוק של ראש הממשלה בענף התקשורת: עם שר התקשורת לשעבר גלעד ארדן הוא נפגש יותר מכל שר אחר, מלבד שר הביטחון משה יעלון".

"לוח הפגישות של נתניהו מציף את מה שאחרים אומרים כבר זמן רב: נתניהו, ממניעים פוליטיים צרים, עוקב מקרוב אחר שוק התקשורת ומנסה לשלוט בו באגרוף ברזל", כותב נתי טוקר בטור פרשנות בעמוד הפותח. "הוא רוצה לדעת מי יהיו הרגולטורים בענף, מי המנהלים, נגד מי יש להשתמש בשוט ברזל ואת מי לרצות. עם פיקוח צמוד, אפשר רק להעריך את ארדן על כך שהוכיח עצמאות ויכולת תמרון פוליטי, והצליח להעביר חקיקה מצוינת בתחום רשות השידור". טוקר אינו מסגיר מדוע הוא שולל את האפשרות ההפוכה, כי הפגישות הרבות של נתניהו עם ארדן מעידות דווקא על מעורבותו של ראש הממשלה במהלך לסגירת הרשות (שטרם הושלם, כזכור).

בעמ' 4 של העיתון כותב אמיר טייג תחת הכותרת "היעד הבא של נתניהו: החלשת חברות החדשות – באמצעות הרחבת התחרות בטלוויזיה". "עוד לפני הבחירות הבין ראש הממשלה כי שינוי מפת התקשורת עשוי לבצר את כוחו בלשכת ראש הממשלה, וכעת הוא מסמן את התקשורת כאחד מיעדי הממשלה הבאה", כותב טייג. "בין אם יהיה זה יריב לוין, זאב אלקין או יובל שטייניץ – נתניהו צפוי למנות לתפקיד שר התקשורת את אחד ממקורביו, שיוביל במשרד מדיניות הנוחה לו". לפי טייג, אותה מדיניות צפויה להיות פיצול ערוץ 2, החלשת חברות החדשות של ערוצים 2 ו-10 לקראת הקמת ערוץ חדשות ימני, אולי על-ידי חברת הכבלים (באמצעות i24news) או הלוויין (בשיתוף עם "וואלה").

"לרבים בציבור נראה שבבחירות האחרונות כל המסכות הוסרו מעל פניהם של העיתונים וכלי התקשורת", כותב איתן אבריאל ברשימה הנפרשת על פני כל עמ' 8 ב"דה-מרקר". "[...] אחרי הבחירות האחרונות קשה להאמין שיש אזרח במדינה, אפילו כזה שאינו מתעניין בתקשורת, שלא זיהה איפה נמצא הלב של כל אחד מהעיתונים. 'ידיעות אחרונות', ynet, ערוץ 10 ובמידה מסוימת גם 'הארץ' – כולם ניסו להחליש את נתניהו; לעומתם, 'ישראל היום' עסק באופן אובססיבי בחיזוקו ובהחלשת הרצוג. העיתונים הסקטוריאליים פעלו למען המועמדים 'שלהם': דתיים, חובשי כיפות, רוסים, ערבים. ערוץ 2 היה יוצא דופן ומאוזן יותר.

"מדוע העיתונים וחלק מערוצי הטלוויזיה בחרו הפעם צד בצורה כה בוטה", שואל אבריאל, ועונה כי הסיבה היא "תופעה של 'חשיבת יחד', (group think, בעגה של הפסיכולוגים)" ו"הוראות חיסול חד-משמעית של בעלי השליטה". "אם חשיבת יחד היא תופעה פסיכולוגית שמתרחשת בתת-מודע של חברי קבוצה, הסיבה השנייה לחדגוניות של כל אחד מכלי התקשורת היא אלימה וישירה יותר – בעל הבית נתן הוראה כזו. אין ספק ששלדון אלדסון הנחה את 'ישראל היום' לתמוך ללא סייג בנתניהו, ואין ספק שהעורכים ב'ידיעות אחרונות' הבינו ממוזס שצריך לעשות הכל כדי לגרום להחלפת נתניהו בהרצוג. נתניהו, כמובן, זיהה את הדברים. לאחר שזכה ברוב מוחץ בבחירות, הוא מתכנן לבוא חשבון עם מי שניסו לחסל אותו. כך, על-פי יוסי ורטר בעיתון 'הארץ' מיום שישי, נתניהו מתעתד למנות את איש אמונו יובל שטייניץ לתפקיד שר התקשורת – והמשימה הראשונה שלו במשרד תהיה לסגור את ערוץ 10. את 'ידיעות אחרונות' הפרטי נתניהו לא יכול לסגור, אבל לו היה יכול – הוא לא היה מהסס".

"על פניו, נצחונו של נתניהו בבחירות לכנסת ה-20 מסמן כי סדר היום של הבוחר הישראלי נותר בטחוני ולא אזרחי", נכתב בתמצית מאמר הפרשנות של מירב ארלוזורוב על שער העיתון. "עם זאת, לפי חלק מההערכות, נתניהו אינו קורא את הניצחון שלו כך, והוא ער לכך שהיה קרוב להפסד בשל הניכור שלו מהנושאים החברתיים. לכן הוא עשוי להקדיש בכהונה הבאה שלו יותר מאמצים למשבר הדיור בפרט, ולנושאים הכלכליים בכלל".

"יש כאלה שיחשבו"

בדף הפייסבוק של "ישראל היום" פירסמו הפניה בנוסח הבא: "דרושים: 'בודקי איכות בבית-בושת'. יש כאלה שיחשבו שזו העבודה הטובה בעולם'" (הידיעה עצמה, אגב, מדווחת על מודעה שפורסמה כביכול בברלין).

מתוך דף הפייסבוק של "ישראל היום"

ענייני תקשורת

אובדן האמון (1). "אפילו העיתון הנחשב בעולם, 'ניו-יורק טיימס', בוחר לעתים לתמוך במועמד אחד על פני אחר, ולעתים קרובות הוא יעדיף את המועמדים הליברלים. ואולם יש הבדל עקרוני בין Fox האמריקאית, 'ישראל היום' ו'ידיעות אחרונות', לעומת 'ניו-יורק טיימס' – הוא ממשיך להיות מקור חדשות ופרשנות אמין בעיני רוב הציבור", כותב עוד אבריאל בהמשך מאמרו ב"דה-מרקר". "בשל ההקצנה בהבדלים והאינטרסים של השבטים השונים בחברה הישראלית, תופעת חשיבת יחד בתוך המערכות, והוראות חיסול שהנחיתו מו"לים ובעלי שליטה – התקשורת הישראלית איבדה בבחירות האחרונות עוד חתיכה ממה שעוד נשאר לה מהאובייקטיביות העיתונאית.

"התקשורת איבדה את האמינות שלה: הציבור כיום יודע שכל דבר שנכתב או משודר ושקשור לפוליטיקה אינו תואם בהכרח את המציאות ומונחה על-ידי אינטרסים; אנשי עסקים יודעים שדברים דומים מתרחשים בזירה הכלכלית; ואנשי שיווק יודעים שהדיווח בתחום הבידור עשוי להיות קשור לתשלומים ולהסכמי פרסום. מה נשאר? ספורט? גם שם יש כנראה עיוותים רבים. התהליך הזה אמנם לא התחיל השנה, אך בבחירות האחרונות גם הציבור הבין והפנים אותו. קשה לחשוב כיום על מישהו שמאמין למה שכתוב בעיתונים או משודר בטלוויזיה, ולכן הבחירות היו אירוע אפל ופוגעני לעיתונות, ולמוניטין שלהם ככלי תקשורת אמינים".

אובדן האמון (2). "ירון דקל: התקשורת איתרגה את הרצוג וניהלה קמפיין כוחני נגד נתניהו; היא חיה בבועה ומתבשמת מניחוחותיה", נכתב בכותרת בתחתית שער "גלובס". "מפקד גלי-צה"ל במאמר ל'גלובס': 'עכשיו זו עת טובה וראויה לחשבון נפש והפקת לקחים. הסיקור הפוליטי היה שטחי, מוטה ומנותק מהשטח'".

"העיתונאים לא נכשלו בניבוי תוצאות הבחירות האחרונות כי הם היו בעד או נגד נתניהו או כי הם גרים במדינת תל-אביב, בבאר-שבע או בשטחים. הפער בין הסיקור לתוצאות האמת נבע דווקא מההיצמדות העיקשת, אולי מדי לטעמי, למדד היחיד שאמור היה להיות אובייקטיבי למהדרין: סקרים ומדגמים. מדדים שבסופו של דבר לא שיקפו את המציאות בישורת האחרונה של המירוץ", כותבת היום נעה לנדאו, ראש מערכת החדשות ב"הארץ", בדף הפייסבוק שלה.

"שום עיתונאי מימין, בדיוק כמו משמאל, עם או בלי כיפה על הראש או בלב, לא הצליח לחזות את תוצאות האמת של בחירות 2015 במלוא הדרן. אף לא אחד. לא חשוב מאיפה בא, מי החברים שלו, מה הצביע בקלפי ומי משלם לו. זו עובדה.
מעבר לכך, צורמת לי הדרישה מגופי תקשורת לגוון ולסווג את העיתונאים שלהם בקופסאות 'מייצגות' לפי עמדות פוליטיות. גיוון מגדרי, חברתי וגיאוגרפי – בהחלט כן וחובה להשתדל; מיון וגיוס לפי דעות? בהחלט לא. גדלתי בירושלים בבית דתי והייתי דתייה כשהתקבלתי לגלי-צה"ל. מיטב קרובי המשפחה שלי ימנים (ואף ימנים מאוד). מה זה אומר על הדעות הפרטיות שלי? אולי הרבה ואולי שום כלום. לשמחתי, מעולם לא הגישו לי 'טופס דעות' בשום ראיון עבודה – ולעולם, לעולם, לא אגיש טופס כזה לאחרים".

מודעה למרכז הבעקיטשעס אמריקן בעיתון "המודיע", 23.3.15

ערוץ 10. ערוץ 10 הגיש בקשה לרישיון בפעם השלישית, מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". "ההחלטה בדבר מתן רישיון לערוץ נמצאת בידי מועצת הרשות השנייה – אך גם לרה"מ, שמכהן עדיין כשר האוצר והתקשורת, יש השפעה על עתידו. קשת, זכיינית ערוץ 2, מערימה מכשולים", נכתב בכותרת המשנה.

צנזורה עצמית. סהר שלו מדווח ב"גלריה" כי "אחרי שנים שבהן רשת האופנה האמריקאית אמריקן-אפרל השתמשה בכל טריק שיווקי אפשרי כדי לעורר שערוריות ומחלוקות, בעיקר עם דימויים מיניים בוטים, נדמה שהמותג פונה לדרך חדשה. בימים אחרונים העלתה פריטים חדשים לאתר שלה, ונראה שבתמונות החדשות עברו הדוגמניות טיפול גרפי שנועד להסתיר את שער הערווה ואת הפטמות שלהן". השינוי, מציין שלו, נזקף למינויה של מנכ"לית חדשה לחברה. עוד הוא מציין כי "יש כאלה שרואים במגמה החדשה מהלך שמרני".

אלוביץ'. "המוסדיים מתנגדים, אבל המיזוג בין בזק ל-yes יאושר", נכתב בכותרת דיווח של אופיר דור ורחלי בינדמן ב"כלכליסט". את העסקה כינה אחד מבעלי המניות המתנגדים "עסקת ישראייר של בזק", בכוונו לעסקת בעלי העניין הידועה לשמצה של נוחי דנקנר, שהכניס את ישראייר עמוסת החובות לתוך התאגיד הציבורי אי.די.בי. לידיעה ב"כלכליסט" נלווה תצלום של אלוביץ' מחייך.

פישמן. העיתונים הכלכליים מדווחים על פשיטת הרגל של יוסי גרינפלד, בעל השליטה בקבוצת קרדן. "עוד טייקון נפל" היא הכותרת על השער האחורי של "דה-מרקר". "לאומי: גרינפלד פשט את הרגל" היא הכותרת ב"כלכליסט". פשיטת הרגל מגיעה לשער "גלובס". חובותיו של גרינפלד, לפי "גלובס", מגיעים ל-110 מיליון שקל. לפי "כלכליסט", הם מאמירים ל-260 מיליון שקל (כולל נושים מחוץ לבנק לאומי). לפי הדיווחים, הנכסים המשועבדים לבנק שווים עשירית מחובו.

לפי פרסומים קודמים, בעיקר בעיתון "דה-מרקר", חובו של אליעזר פישמן, מו"ל "גלובס" ובעל מניות ב"ידיעות אחרונות", גדול עשרת מונים מזה של גרינפלד ונאמד במיליארדים. גם במקרה של פישמן נטען כי הנכסים המשועבדים כנגד החוב נופלים בשוויים לאין ערוך משיעור החוב עצמו. למרות זאת, אף בנק אינו ממהר להכריז על פישמן כעל פושט רגל.

בלשכה. העיתונים מדווחים על פרישתו של לירן דן מתפקיד ראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה.