"האח הגדול" היא תוכנית טלוויזיה שהכל אוהבים לבקר; בעיקר את עצם קיומה. היא משמשת אנשי אקדמיה כדי להדגים את רדידותה של התרבות, ואלה המשתייכים לאליטות פוליטיות עושים שימוש בפופולריות הרבה שלה כדי להגיש הצעות חוק נגדה ולהשיג בדרך זו לפחות כותרת הנושאת את שמם. סוג אחר של ביקורת מופעל דרך מנגנוני הבקרה של הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה, הנשענים על מדדים קבועים האמורים להתאים למספר רב של סוגות.

ביקורתם של אלה וגם אלה בעייתית כיוון שאין היא מבוססת על תשומת לב למאפיינים הייחודיים של "האח הגדול", ההופכים אותה לשונה מתוכניות מציאות אחרות, לפחות מאלו הפוקדות את מסכינו.

בכוונתי לטעון כי נדרש מנגנון ביקורת ייחודי לתוכנית זו, ולא רק בגלל היותה תוכנית הטלוויזיה הפופולרית ביותר בישראל. האמצעי הזה נועד למנוע ניצול של יתרונות הפורמט, המייחד אותו מיתר תוכניות המציאות, הן כדי לעודד מציצנות לשמה בסיטואציות אינטימיות ופרטיות לחלוטין והן כדי לקדם את התוכנית באגרסיביות בערוצי השידור השונים.

מדוע לטרוח לבקר ולא לאסור על שידור התוכנית? הסיבה היא שלתוכנית זו יש פוטנציאל חברתי-חינוכי. "האח הגדול" במיטבה כאשר הדיון בין המשתתפים וגם העימותים ביניהם הם על רקע חברתי-אידיאולוגי ולא אישיותי-מיני. יש גם ערך דידקטי לתיעוד של מציאות לא ערוכה כאשר ניתן בעזרתה לעקוב אחר תהליך שבו אנשים שונים מאוד זה מזה מגיעים לפשרות. תהליך שכזה אינו ניתן לתצפית בעולם של זהויות טלוויזיוניות חד-ממדיות.

שני ממדים, אם כן, יש למסגרת הביקורת הייחודית שיש לדעתי לכונן אל מול התוכנית הזו: האחד, ביקורת על הביצוע: בחינת הביצוע או "תרגום" הנחיות הפורמט הבינלאומי לדמויות, לתפאורה ולמשימות; והשני, ביקורת על היקף השידור ומועדו. ממד ביקורת זה מתייחס לגודש השידורים מ"הבית" ופוטנציאל ההפרעה למתחרים, שהוא מעבר לגבולות הלגיטימיים של תחרות בין ערוצים.

הממד הראשון: ביקורת על הביצוע

תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול" ערוכה לפי פורמט בינלאומי שבו המתחרים מתמודדים זה מול זה בכוח אישיותם או בהיותם מייצגים של קטיגוריות זהות (מגדר, מוצא), מקום מגורים (תושבי ערים גדולות ופריפריות, תושבי יישובים חקלאיים ועירוניים) או עמדות פוליטיות. ההתמודדות נעשית באמצעות דיבור והשתתפות באינטראקציות בינאישיות סביב חיי היומיום וסביב אתגרים שההפקה מציבה בפני המשתתפים.

מדיירי הבית ניטלות כל האפשרויות לחמוק זה מזה. אין בבית "האח הגדול" אפשרות לקרוא ספרים, לצפות בטלוויזיה או לגלוש באינטרנט, וגם שעות השינה מוגבלות. המשימות נועדו לייצר עבורם מצבי קיום קשים ולהגביר את החיכוך ביניהם.

כמו כן מעמידים חיי היומיום בבית אתגרים בפני הדיירים: מזון שיש להרוויח אותו תוך מילוי משימות, התמודדות עם ההזדקקות לסיגריות, רחצה בשעות מוגבלות ועוד. מדי שבוע רשאים הדיירים להעמיד זה את זה להדחה, ולעתים ההפקה יוזמת אירועי הדחה משלה ומבקשת מהצופים להדיח אחד מהדיירים ששוהים בבית באותה עת ("הדחה קולקטיבית").

"האח הגדול" שונה אפוא במכלול היבטים אלה מתוכניות מציאות אחרות, שבהן ההתמודדויות מבוססות על יכולות אמנותיות או מקצועיות. הקהל, אף זאת בניגוד לתוכניות רבות אחרות, הוא השופט הבלעדי. כל אחד מהמשתתפים אמור לבלוט מעל לאחרים ולהיות זה שהצופים יבחרו בו כאשר יישאלו, "את מי אתם רוצים להשאיר".

מבנה הפורמט נועד אמנם ליצור חיכוכים בין הדיירים, אך יכול לא פחות מכך לעודד דיון חברתי מרתק וגם חברויות בלתי צפויות הנולדות מתוך הצורך לשתף פעולה כדי "לשרוד" בתוכנית. כיוון שכך, לזהות הדיירים השוהים בבית תפקיד חשוב.

בעונה הראשונה של התוכנית נבחרו אנשים על בסיס השוני ביניהם בקטיגוריות של זהות חברתית ותרבותית. בין הדיירים היו דיירת ממוצא ערבי, הומוסקסואל, דיירים חילונים לצד דתיים ומסורתיים, עולים לצד ותיקים, תושבי פריפריה לצד הבאים מהערים הגדולות, בעלי השכלה אקדמית לצד חסרי השכלה פורמלית. הם באו משלל עיסוקים: פקיד בדואר, מאלפת סוסים, קבלן שיפוצים ובתו המוכרת בחנות בגדים, אמנית, עורך-דין, שרירן ועוד.

הגיוון העצום הוליד מתחים כאשר הדיירים הפכו למייצגים של קטיגוריות זהות. כזכור, בתוך הבית נוצרו שתי חבורות שביטאו שוני בהשתייכות למעמדות חברתיים בתוך החברה הישראלית. אלה כונו על-ידי העיתונות, שעקבה אחר ההתרחשויות בעניין רב, "הבובלילים" (על-שם שמות הדמויות הכריזמטיות שבקבוצה, יוסי ועינב בובליל) מול ה"פרידמנים" (על-שם כינוי שנתנה בובליל במהלך התוכנית ליריביה).

העימות האידיאולוגי בין הקבוצות, שסבב סביב סוגיות של דת, לאום ומעמד חברתי, הפרה מאוד את השיח הציבורי של אותם ימים, וגם את זה שהתנהל בפורום האינטרנטי המלווה את התוכנית. במהלך העונה נוצרו גם חברויות לא צפויות. כך, למשל, אמר אשר "הדתי" לליאון "ההומוסקסואל" כי אם היה רואה אותו ברחוב, היה מכה אותו, ואילו כאן הוא פשוט אוהב אותו.

בעונה הנוכחית, הדמיון הבסיסי בין הדיירים בכל הנוגע לפרמטרים דמוגרפיים הרקיע שחקים. כל הדיירים הם יהודים וכולם, למעט אחת, ותיקים בארץ. כמעט כולם חילונים. 16 מתוכם, לרבות החמישה שהגיעו לגמר התוכנית, מתגוררים בתל-אביב ובסביבתה (רמת-גן, קריית-אונו, אור-יהודה, כפר-סבא, רעננה), שתיים מחיפה ואחת מירושלים. היוצא דופן היחיד על-פי קטיגוריות אלו – אדם דתי המתגורר בעופרה – הודח בחודש הראשון.

מבחינת העיסוק, רובם באו מעולם הפנאי. שבעה עבדו בתעשיות התקשורת והפרסום, שבעה אחרים מצאו את לחמם בתעשיות ההסעדה והבילוי. המידע שמאחורי הקלעים אף לימד כי אחדים מהם הכירו זה את זה עוד לפני שהגיעו לתוכנית. למשל, בתוכנית שהו יחד בעל מועדון (עמיר), הברמנית שלו לשעבר (הילה), סלקטורית ממועדון אחר (נופר) ובליין מושבע (אלעד).

הדמיון בין הדיירים קבע מראש כי אין הם יכולים לעשות שימוש בהשתייכותם לקטיגוריה כגון השכלה, מעמד חברתי או מקום מגורים כדי לבלוט. נראה שההפקה העדיפה ניתוק מוחלט מסוגיות חברתיות ואקטואליות ובחרה להדגיש את האופציות המיניות שיש בנוכחות המשותפת של גברים ונשים, רובם צעירים ופנויים, בחלל הבית. כך, בעונה זו, עמד לרשות הדיירים חדר שינה אחד בלבד שכמה מהמיטות בו היו כפולות.

עונת השידור שמסתיימת עתה אכן עמדה בסימן היחסים הזוגיים שנוצרו בין אחדים מהדיירים. אלה לוו בסיטואציות אינטימיות שכמה מהן התחוללו באירועים שבהם חולק לדיירים אלכוהול. כמה מביטויי חיבה הללו שודרו בשידור חי, קיומם של אחרים הוזכר במהלכו, והצפייה המלאה בהם התאפשרה באתר התוכנית. כל חמשת הדיירים שהגיעו לגמר השנה היו שותפים לסיטואציות אלו.

המעבר ממה שניתן לכנותו "ציבורי" ל"אישי" מטריד בשני היבטים, שאינם עולים בקנה אחד עם השידור הישיר בשעת צפיית שיא ועם החשיפה העצומה שניתנה לתוכנית.

ראשית, מטריד הטשטוש בין מה שמוכר נורמטיבית כפעולות שאדם עושה ברשות הפרט ובין מה שאדם עושה בציבור. אציין כי לצד ביטויי חיבה, לא היססו המתחרים לשוחח על עברם המיני העשיר ולעתים גם על התנסויותיהם בעישון סמים.

שנית, דילול המרכיב ה"ציבורי" בתוכנית הביא להידלדלות השיח סביבה. אם בעונה הראשונה הביאה התוכנית לדיון עשיר בשאלה "מיהו פרידמן", בעונה הנוכחית הביאה התוכנית, מצד אחד, לקריאות פשטניות לאסור על שידורה, ומצד שני לשאלות בפורומים כמו "האם יש למישהו את הקישור שמראה איך ליהיא ועתי עושים את זה".

הממד השני: היקפי השידור ומועדיו

תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול" ייחודית לעומת תוכניות מציאות אחרות כיוון שהיא מצולמת במקביל לזמן השידור שלה והצילום ניתן לצפייה מיידית. תוכניות מציאות אחרות בישראל משודרות רק בגרסה ערוכה, וגם זאת רק לאחר שצילומיהן הושלמו.

תיעוד ההתרחשויות משודר כל העת באינטרנט ובערוץ ייעודי בטלוויזיה בכבלים ובלוויין (ערוץ 20), ואילו ערוץ 2 משדר לקטים ושידורים ישירים. ללוח השידורים מ"הבית" ולשילוב בין הערוצים יש תפקיד חשוב ומרכזי בהפיכתה של התוכנית ל"תופעה" – לא פחות, ואולי הרבה יותר, מתכניה.

איש מצופי הטלוויזיה אינו יכול להתעלם מהתוכנית. ערוץ 2 מנכיח את קיומה כל העת. לאורך תוכניות רבות נמתח פס הודעות המבשר כי כעת מתקיימת הצבעה או כי "בעוד יומיים תתקיים הדחה דרמטית".

בלוח המשדרים מופיעות ארבע תוכניות הכוללות שידורים מאולפן התוכנית ("הבית"), ונפרשות על פני שלושה מארבעת ימי השידור של קשת, זכיינית ערוץ 2 (שני שידורים ישירים בימי רביעי ובשבת, שלוש שעות של "שלום האח הגדול" ביום שישי, המשלב פרשנויות ומעברים בשידור לבית, ושידור נוסף עם תוכן משתנה בליל שבת). לעתים נוספת פריצה מיוחדת ביום שידור נוסף.

נוסף לכך מאפשר ערוץ השידור הרציף להוסיף אירועים מיוחדים בבית כמעט בהזמנה מראש. פרסום מוקדם בערוץ 2 לגבי האירועים הללו מזמין את הצופים לנדוד לערוץ זה גם במועדים נוספים. הערוצים המתחרים טענו לא אחת כי אירועים אלה מתוזמנים כך שיפגעו בשיעורי הצפייה של תוכניות מצליחות שלהם.

על-פי דיווחים בעיתונות, זכיינית ערוץ 2 המתחרה, רשת, התלוננה בפני הרשות השנייה כי כניסת סלבריטאים לבית "האח הגדול" שודרה בערוץ 20 ותוזמנה על-ידי קשת לשעה 21:00, כך שתפגע בשיעורי הצפייה בשתי תוכניות מובילות שלה.

תלונה זו הצטרפה לתלונה קודמת של רשת, מפברואר 2010, ולפיה כניסתם של מנחי "האח הגדול" לבית, ששודרה בערוץ 20 ולוותה בפרסום מוקדם שלפיו השניים יודיעו הודעה דרמטית, תוזמנה אל מול שידור התוכנית "שבוע סוף החדש" של רשת.

גם פריצות מיוחדות לשידור בערוץ 2 מחוץ ללוח השידורים גררו תלונות: לאחרונה דווח כי אנשי ערוץ 10 טענו כי פריצה מתוכננת של התוכנית לשידור, ביום חמישי שאינו יום שידור שגרתי שלה, תוזמנה כך שתפגע בשידור הבכורה של תוכנית האופנה, "טריני וסוזנה עושות את ישראל".

זכותו של הציבור, חובתו של הרגולטור

לסיכום, "האח הגדול" הולכת ונעשית תופעה בעייתית. פוליטיקת הזהויות התחלפה באישי ובמציצני, המטריד ומביך רבים. ואם לא די בכך, הרי שהתוכנית נוכחת תמיד בתודעה, ולטענת המתחרים משמשת שחקן פעיל ולא בהכרח הגון בתחרות שבין הערוצים. בעולם אידיאלי, ממצאים אלה צריכים להביא את הרגולטור לנקוט כמה צעדים.

ראשית, במקרה שמדובר בדמויות, בתכנים ובתפאורה דוגמת העונה הנוכחית, יש להחליט אם השידור הישיר מהתוכנית (גם אם הוא מרוכך ומצונזר) מתאים לפריים-טיים טלוויזיוני או שיש להעביר את השידור לשעת לילה מאוחרת.

זכותו של הציבור לקבל בשעות של צפיית שיא תוכניות שישקפו מגוון של דעות וטעמים, ויגרו דיון ציבורי. תוכניות שלא יביכו הורים בנוכחות ילדיהם ולא יקדמו תחושה שהחברה הישראלית נשלטת על-ידי דרי עולם הלילה של מדינת תל-אביב, המשוחררים מעכבות מיניות ורוויים באלכוהול. במלים אחרות, אם "האח הגדול" נועדה להיות תוכנית פריים-טיים, ראוי שהציבור יקבל אותה כפי שהיתה בעונה הראשונה, ולא בשלישית.

שנית, כיוון שמדי שבוע משודרות שעות רבות של "האח הגדול", ראוי שתיבחן השאלה עד כמה יכולה תוכנית מציאות אחת לאכלס את כל המרחב הניתן לזכיין מסוים לשדר "תוכניות מציאות".

זאת ועוד, יש לבחון את הלגיטימיות של השילוב המתוחכם שיש בתוכנית בין שידור בערוץ פתוח, שחלק הארי שלו הוא בזמן צפיית שיא היוצר עניין וסקרנות לגבי "אירועים מיוחדים", ובין שידור מקביל, כל הזמן, בערוץ בכבלים ובאינטרנט, שבו ניתן לייצר כמעט בכל עת "אירועים מיוחדים" שכאלה. הבחינה הזו נחוצה, בין היתר, כיוון שעל-פי יותר מתלונה אחת, הדבר נעשה בתזמון מול תוכניות יוקרה של המתחרים.

"האח הגדול" אינה תוכנית בעייתית מעצם קיומה. כאמור, יש בבסיסה פוטנציאל רב לחינוך לדמוקרטיה ולסובלנות. אולי יגיעו מפיקיה למסקנה כי האישי והמציצני, ריבוי השידורים והדרמות לכאורה, אמנם מביאים צופים למסך, אך גם הולכים ומערערים את הלגיטימיות הציבורית שלה.

ד"ר דוד לוין הוא חוקר תרבות בבית-הספר לתקשורת, המסלול האקדמי של המכללה למינהל