"צפו ביונה אברושמי משתחרר מהכלא אחרי 27 שנה", נכתב מתחת לסרטון באתר ynet (כלל ברזל לעורכי אינטרנט: כותרת סרטון חייבת לכלול מלת ציווי). שלוש דקות ו-16 שניות, לא כולל פרסומת לפני ופרסומת אחרי (15 שניות, ועוד 15 שניות. גבינה צהובה). תיעוד מרתק, מצמרר. מה בסרטון? רוצח מפורסם משתחרר מהכלא. מה יש לו לומר? אין איש יודע. שלוש דקות ו-16 שניות של שתיקה. שתיקה מצדו של מושא הסיקור, המולה מצדם של המסקרים.

הסרטון נפתח בדלת ברזל. שוטר צועק משהו על "ויינט", אולי על צלם שחוסם את הדלת. אחר-כך זו נפתחת וממנה יוצא הרוצח. מבוגר ב-27 שנה, שמן ומקריח ב-27 שנה. על כתפו ילקוט בית-ספר קטן, אדום. עיתונאים – כתבים וצלמים – מקיפים אותו מכל עבר. כמה מהם עוד לא נולדו כשזרק את הרימון שהרג את אמיל גרינצווייג. אפשר להעז ולומר: רובם.

אתה מוכן להגיד לנו כמה מלים. מתוך סרטון באתר ynet

אברושמי חובש כיפה לבנה, לעיניו משקפיים, פיו קפוץ וידיו מונפות קדימה, מגוננות. הוא מנסה להשתחל בין העיתונאים, אולם נתקל ברשת הברזל שבכניסה המגודרת. לא משם, אברושמי, אין לך לאן ללכת, צועק לו מישהו. הוא יודע מה הוא אומר. האסיר המשוחרר מתפתל בין הצלמים ובין הכתבים ומוצא את היציאה אל החניון. הוא מנסה להימלט, בהליכה מהירה, בידיים מורמות. צלם בועט בו מאחור.

העיתונאים אינם מרפים. הם רודפים אותו, הם מכל עבר. אברושמי, אתה מוכן להגיד לנו כמה מלים? אברושמי, אתה מתחרט? אנחנו רוצים לשמוע את הצד שלך, הם מפתים. מלה, משהו, הם מתחננים בקול יציב, מונוטוני, מורגל. הרוצח נס. הוא מדלג מעל למעקה נמוך אל פיסת אספלט אחרת. אף אחד לא מחכה לו. "אף אחד לא מחכה לו", אומר הכתב. אבל יש מי שחיכה לו. אל פניו נדחפות מצלמות של טלוויזיה, מיקרופונים של רדיו, רשמקולים של עיתונים, פלאפונים. אף אחד לא זורק רימון, הם צריכים אותו חי.

המצלמה קולטת את המראות וגם את הקולות: שתיקתו של אברושמי וצחקוקיהם של הצלמים. הרוצח מכסה עדשה בידו. התמונה המטושטשת נעשית מטושטשת עוד יותר, חשוכה, אולם ממשיכה להראות אותו מחזה. לא לגעת במצלמה, מזהיר אותו מישהו. אברושמי, לאן אתה הולך, הם לועגים לו, איפה אתה חונה? צחקוקים. מסכן, אין לו לאן ללכת, נשמע מישהו אומר. בלעג, מעט במבוכה. פניו של הרוצח מכורכמות, אולי יבכה. הלוואי. אייטם.

הצלם שלנו מתרחק. עכשיו רואים את הרוצח במרכז והעיתונאים שרצו אחריו ומסביבו מתקבצים לעברו מכל הכיוונים, חמושים במכשירים, אחד חוסם את דרכו, דורון הרמן מערוץ 10? את הדס שטייף אי-אפשר שלא לזהות. למרות משקפי השמש. אולי בגללם. עוד רגע ינחית מישהו מכה על ראשו של הרוצח והכיפה הלבנה תהפוך אדומה. אבל לא. האלימות נשארת מילימטר אחד לפני המהלומה. זוכרים את הילד שנופף מולכם יד: האוויר שלי! האוויר שלי! ואולי אתם הייתם אותו ילד.

תיעוד מצמרר, מרתק, של עיתונאים בפעולה. בלי מורא. בלי משוא פנים. בלי בושה. בלי שמץ של מודעות עצמית. קלגסים של חופש הביטוי, פרשים של משטרה עם חצובות במקום אלות, ידו הארוכה והגרומה של הצדק העיוור, האטי והמפגר למחצה, שתדאג ללחוץ על גרונו של בעל 16 דקות התהילה עד שיאמר מודה אני. עד שיאמר משהו – גם אם לא יאמר כלום. במיוחד אם לא יאמר כלום.

האם גם פעם היו מראים בבוטות כזו את מאחורי הקלעים של "העשייה העיתונאית"? אולי רק בעידן הריאליטי אפשר וצריך להביא גם חומרי גלם, בשר נא, בלי מוזיקה ואיפור. אלו יתווספו במהדורות המרכזיות. תוכניות החדשות של אחרי הצהריים, עוד יותר מהן אתרי האינטרנט – כאן פושטים את העור מול עיניכם. כשתראו את המהדורה המרכזית לא תוכלו לומר לא ידענו שהפואה גרא היה פעם אווז עגול עיניים. ובעצם, למה שתראו את המהדורה המרכזית, עכשיו שראיתם את התמונות. כל התמונות.

התמונות מדברות בעד עצמן, אומר הרמן לרפי רשף בערוץ 10. הנה תראו איך הצלם בועט בו, הוא מפרשן. אברושמי פשוט תוקף אותנו, הרמן מתלונן, לא תמיד אנחנו נתקלים בכזאת עוינות. אברושמי לא אמר מלה, אחרי עשר דקות מונית עוצרת. קאט. בחזרה לאולפן. אסיר נמלט. בכל זאת, יש דיווח, יש ניוז, הנה ידיעה באתרים, בטלוויזיות, ברדיואים: הרוצח יונה אברושמי השתחרר מהכלא ותקף צלמים.

התמונות מדברות בעד עצמן

צילומי מסך מאתר ynet