בעולם הישן, זה שלפני שנה-שנתיים, היתה היררכיה ברורה: את המדינה ניהל השלטון, מתחתיו פעלו מנגנונים ממלכתיים שהיו כפופים לו והוציאו אל הפועל את החלטותיו, ומסביבו נעו לוויינים שניטרו את התנהלותו ודיווחו עליה לציבור. נמנו עימם בית-המחוקקים, המערכת השיפוטית, מבקר המדינה והתקשורת.
בעולם העכשווי, זה של החודשים האחרונים, התהפכו היוצרות: בראש הפירמידה ניצבת התקשורת, והיא זו שחורצת גורלות ומתווה את ההחלטות. שלושת הלוויינים האחרים מסייעים לה בכך, ואילו השלטון מתאים את עצמו לרצונותיה ולעמדותיה ורוקד לפי חלילה.
שר הביטחון אהוד ברק . 17.1.11 (צילום: ליאור מזרחי)
כך קורה לא רק במצרים ובטוניסיה, שבהן אל-ג'זירה והרשתות החברתיות קובעות את המציאות, אלא גם בישראל. בגלל התקשורת משנה ראש הממשלה את החלטותיו – מעלה ומוריד את המס על הדלק, מעלה ומוריד את יואב גלנט מכס הרמטכ"ל, מעלה ומוריד את יאיר נווה מכס הרמטכ"ל בפועל, ואלו דוגמאות מהימים האחרונים בלבד.
ייתכן שהמקרה הישראלי הוא דוגמה חולפת בלבד לכוחה המתעצם, הבלתי סביר, המוטרף ממש, של התקשורת: איתרע מזלה של המדינה, והנהגתה בתקופה קריטית זו דומה לעלה הנידף מפני כל נשיפה עיתונאית. אם זה המצב, אפשר להתנחם בארעיותו ולצפות לימים טובים יותר. אבל ייתכן שאנחנו חווים שינוי מהפכני, קבוע, ביחסי הכוחות בין רשויות השלטון לרשות המדווחת – שינוי המחייב המשגה חדשה של כללי המשחק בין התקשורת למושאי סיקורה.
לא רק במדינות דמוקרטיות, ובהן ישראל, אלא גם במדינות שמאחורי החומות הולכת התקשורת וממלאה תפקיד חדש. היא לא רק מדווחת ומתעדת את המציאות, אלא מעצבת אותה, באופן ישיר, בוטה ומהיר.
התקשורת של העידן הנוכחי אינה רק שחקן המשפיע באופן עקיף, אטי, עמום, על מקבלי ההחלטות – היא הגיבור הראשי המציב יעדים, מתערב באופן פעיל בניהול ענייני המדינה, יוצר בסגנון חסר עכבות, לפעמים אלים ממש, אווירה ציבורית, וכופה את עמדותיו על השלטון. משהו מכל זה היה קיים גם בעבר, במדינות דמוקרטיות, אבל המינון והעוצמה היו קטנים לאין ערוך – ובהתאם לכך מוגבלת היתה ההשפעה של התקשורת על ההתרחשויות.
בגלל זמינותו של המידע בעשור השני של המאה ה-21, בגלל תפוצתה המתפשטת של התפיסה בדבר זכותו של האזרח להיות מעורב בהתוויית דרכה של מדינתו, בגלל היות כדור הארץ כפר קטן ושקוף שתמונות, חדשות ורעיונות חוצים אותו במהירות הברק – מקבלת התקשורת מעמד חדש, חסר תקדים, מפחיד. לא רק בחברות פתוחות, אלא גם במשטרים מסתגרים (אפשר רק לשער לאן היו העניינים מתגלגלים בסוריה ובירדן לו היתה רשת אל-ג'זירה מסקרת באופן צמוד ובשידורים חיים את ניצני המחאה המבצבצים בהן).
באופן אירוני, ואולי בלתי נמנע, העוצמה החדשה מורעפת על התקשורת בתקופה שבה איכויותיה המקצועיות והתנהלותה האתית נמצאות בירידה. החידושים הטכנולוגיים בעולם התקשורת וההתפתחויות החברתיות והתרבותיות שהם מחוללים מובילים לא רק למהפכות במדינות אוטוקרטיות ולקשב מוגבר של השלטון לרחשי לב הציבור במדינות חופשיות – אלא גם לתחרות פרועה בין כלי התקשורת ובתוכם, ולאובדן רסן במרדף עיתונאים אחר הצלחות אישיות או במאמציהם להשיג יעדים אידיאולוגיים.
כך, במצב שבו התקשורת הופכת לרשות רבת עוצמה, המחייב אותה לכאורה לאחריות-יתר, היא מועדת, למעשה, לשרך את דרכיה. היא חשופה יותר מאי-פעם בעבר ללקות ביהירות, שרירותיות ותוקפנות. סימנים לכך כבר ניכרו השבוע.
טבע העיסוק העיתונאי
אין ספק שהתחקיר של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" על התנהלותו של האלוף יואב גלנט במושב עמיקם הוא הישג עיתונאי מסחרר. עצם הגילוי, חשיפת העובדות, הדבקות במטרה – הוא ביטוי של עיתונאות במיטבה. פחות מוצלחת היתה, בעיני, התנהלותו של "מעריב" בפרשה הזו.
העיתון עבר את קו הגבול בין דיווח למסע צלב. לא ליבסקינד אחראי לכך, אלא עורכיו ועמיתיו (במיוחד בן כספית). באתר זה עמד על כך, כבר לפני שבועיים, יובל דרור, שהניח את האצבע על נקודת התורפה של הסיקור ב"מעריב": העיתון חדל לדווח והפך למטיף מוטה.
"מעריב" וכספית המשיכו בכך גם שלשום ואתמול, במתקפה המתלהמת על אהוד ברק. העדר הרסן שבאופן הסיקור הזה מעיד שיש פרשנים ועורכים ב"מעריב" שאינם ערים לאחריות היתרה המוטלת עליהם, בנסיבות העכשוויות שבהן התקשורת פועלת, ושאין הם מבינים שרטוריקה פרועה מזהמת את המידע העובדתי המחדש שהם (בתוכם בן כספית) מגישים לקורא.
האלוף יואב גלנט והרמטכ"ל גבי אשכנזי. 5.10.10 (צילום: דובר צה"ל)
מהעבר השני ניצב "ישראל היום" עם ההטיות שלו, המיועדות להציג באופן הטוב ביותר האפשרי את בנימין נתניהו ואת ממשלתו. סיקור פרשת גלנט בעיתון הזה אינו מופת של עיתונאות ראויה. כמו שב"מעריב" נחשף בן כספית כמי שמנהל מעל גבי העיתון חשבונאות אישית עם אהוד ברק (ואגב כך עושה שירותים יחצניים לאלדד יניב, מי שיש לו בטן מלאה על שר הביטחון ומי שיש לו יומרות להיכנס לחיים הפוליטיים), כך הקורא של "ישראל היום" שואל את עצמו עד כמה דיווחיו ותובנותיו של דן מרגלית בפרשה זו נקיים מההשפעה שיש לחברותו האישית עם ברק ומהיחשפותו לגרסתו של שר הביטחון על השתלשלותה.
טבע העיסוק העיתונאי קולע כתבים ופרשנים למצבים של התרשמות עזה מהעמדות והמידע שמספקים להם מקורותיהם. עיתונאים ראויים לשמם אינם מתמסרים מיניה וביה לגרסה אחת אלא בודקים אותה, מעמתים אותה עם גרסאות נוספות וחותרים ככל יכולתם להציע לציבור מידע בדוק ומהימן.
תולדות העיתונות (גם הישראלית) מלאים בדוגמאות של עיתונאים שנפלו קורבן למניפולציות של מקורותיהם או שהתגייסו בתום לב לתמוך בעמדה שבה האמינו. התסמונת הזו ניכרה גם בפרשת גלנט: עיתונאים וכלי תקשורת התנהלו כמי שאינם שומרים על המרחק הראוי ממושאי סיקורם וכמי שמתמסרים בקלות רבה מדי לגרסאות שהנפשות הפועלות מפיצות.
הואיל והפרשה עברה גלגולים – והיא עדיין לא הסתיימה – נקראת התקשורת לטפל בה בקור רוח וללא פניות. לא רק כדי לשמור על אמינותה, אלא גם כדי למזער את הנזק שהיא עלולה לגרום בתוקף המעמד החדש שהיא קיבלה.