תוך כדי העיסוק הבלתי פוסק, אך המוצדק, בפרשת הקרקעות של הרמטכ"ל המיועד יואב גלנט, בישרו אתרי החדשות על עוד עסקת נדל"ן בצמרת המדינה: יו"ר ההסתדרות עופר עיני רכש "דירת יוקרה" ברמת-השרון, נכתב שם. המסקנה היא כמעט בלתי נמנעת: הנה עוד איש ציבור שסרח והתנתק מהעם, וכשהוא מנהיג ארגון העובדים הגדול במדינה, הרי זה חמור שבעתיים.
אבל רגע לפני הצקצוק בלשון והחלומות בהקיץ על ירידה מהארץ, למקום טוב יותר, שבו מנהיגים אינם גרים בדירות יוקרה אלא בצריפים שכוחי אל בפריפריה של הפריפריה, שווה לעצור ולהעמיק בידיעה.
יו"ר ההסתדרות עופר עיני (משמאל) לוחץ את ידו של שר הביטחון אהוד ברק, בלשכתו של האחרון בתל-אביב. 6.10.08 (צילום: יריב כץ)
מחיר הדירה, שלושה מיליון שקל, הוא אכן לא סכום שאחרון עובדי הקבלן במפעלי ים-המלח יכול להרשות לעצמו. ובכל זאת, כשמחיר דירת שלושה חדרים ממוצעת בדרום תל-אביב מגיע בקלות ל-1.5 מיליון שקל, וכשהדירה ב-2.5 מיליון שקל של הרמטכ"ל גבי אשכנזי מוצגת כצנועה כדי לנגח את מחליפו גלנט, אז לא בטוח שצריך למהר להוסיף את הסטטוס "יוקרתית" לדירת חמישה חדרים שעולה פי שניים מהראשונה ובכמה מאות אלפי שקלים יותר מהשנייה – גם אם זה המונח שטבע איש יחסי-הציבור של הפרויקט, שכנראה הדליף את פריט המידע העסיסי לעיתונאים.
מעבר למוטיב הרכילות, שהפך זה מכבר לחלק חובה בכל מוסף כלכלי שמכבד את עצמו, הידיעה על עיני אינה משופעת בערך עיתונאי.
זאת אינה דירת ה-40 מיליון שקל של אהוד ברק במגדלי אקירוב, וגם לא הטירה שבנה לו גלנט במושב עמיקם תוך כדי השתלטות לכאורה על קרקעות מדינה. בסך-הכל אדם בן 52, שהשתכר שכר מכובד ביותר כבכיר במגזר הציבורי (35 אלף שקל ברוטו לחודש), לקח משכנתה וקנה לעצמו דירה מרווחת במרכז הארץ – לא גנב, לא מעל וגם לא חי בעושר מנקר עיניים.
אבל לא עופר עיני ולא "דירת היוקרה" שלו הם הסיפור פה, אלא היחס העקבי והלא אחראי שהעיתונות מעניקה לנבחרי הציבור. להבדיל מהאופן שבו היא סוגדת לבכירי המגזר הפרטי ולהתעשרות הקיצונית שלהם – כשזה מגיע לאנשי המגזר הציבור, היא לרוב דורשת סגפנות. היא לועגת להם כשהם דורשים את הטלפון הנייד הכי חדיש, היא כועסת עליהם כשהם טסים לחו"ל, והיא תולה אותם בכיכר העיר כששכרם מתעדכן כלפי מעלה.
יש אפילו חג מיוחד להרגל המגונה הזה: יום פרסום ההוצאות של חברי-הכנסת מתוך התקציב לקשר עם הציבור. הריטואל הוא קבוע: מבליטים כמה רכישות חריגות בשביל לייצר את הזעזוע המתאים, ומדרגים מהבזבזן אל החסכן. חבר-כנסת שהקים אתר אינטרנט, דאג לשתף את הבוחרים בעשייתו וסייר ברחבי הארץ – מוקע מחמת מיאוס, בעוד שעמיתו ששמר על רמת הוצאות זעומה ולעתים גם רמת עשייה דומה הופך לגיבור תרבות בזכות הימנעותו מקניית מכונת אספרסו.
גם אני, כמו רוב העיתונאים, נהנה להתרפק על הימים שבהם מנחם בגין חי בדירה שכורה ובן-גוריון ירד עם פולה להפריח את השממה, אבל הימים האלה מאחורינו. עידוד תרבות צריכה קיצונית וחלומות על התעשרות מהירה ביד אחת והצלפה במנהיגים שרובם בבואה של העם שבתוכו הם חיים ביד השנייה היא גישה שלא רק עושה עוול לפוליטיקאים בישראל – שאינם צדיקים גמורים, אבל רובם המוחלט רחוקים מאוד מדימוי ה"כולם מושחתים" שדבק בהם – אלא גם פוגעת בדמוקרטיה.
הדמוקרטיה – שלטון העם – מבוססת על אמון בין הציבור לנבחריו. לתקשורת יש חלק מרכזי ביצירת האמון הזה, ולא פחות מכך בערעורו. כשאין אמון, אזרחים לא מצביעים בבחירות, לא מפגינים ברחובות ולא מנסים לשנות. הם בעיקר מצקצקים בלשון, ומתעסקים בעצמם ובסיפוק צרכיהם החומריים. כשאין אמון, מנהיגים מתעסקים רק באופן שבו הם מצטיירים בתקשורת ובאופן שבו אזרחים תופסים אותם, ואינם מסוגלים לקבל הכרעות קשות. כשאין אמון אין דמוקרטיה.
כעיתונאים יש לנו הדחף הבריא לבקר את המנהיגים שלנו, אבל כדי לאזן אותו עלינו לפתח גם חוש אחריות. גם אם לפעמים זה מאוד טוב לרייטינג, כלב השמירה של הדמוקרטיה לא צריך תמיד לנשוך.
יאיר טרצ'יצקי כותב את הבלוג "עיתונאים"