לפני קצת יותר משבוע, כשהחריפו ההפגנות בקהיר, בוצע ברוב אמצעי התקשורת בארץ "נוהל דרכון זר". ישראלים נזקקים לוויזה למצרים. הקונסול המצרי בתל-אביב ענה לפונים באדיבות: מלאו טפסים, הטיפול יארך כעשרה ימים. אזרחות אירופית, לעומת זאת, מעניקה לא רק כניסה מהירה למצרים, אלא גם הגנה מסוימת בשעת צרה. פספורט של מדינה זרה הוא הנשק הסודי של מגלי ארצות אויב נועזים, מרון בן-ישי דרך בועז ביסמוט ועד אלדד בק. התוצאה היא לא פעם שמי שנשלח לסקר אירוע במדינת אויב אינו המומחה הגדול ביותר לאותה זירה, אלא מי שבכיסו הדרכון הנכון.
עיתונות מוצנחת
אירועי קהיר הם פסטיבל של עיתונות מוצנחת – של כתבים המשוגרים לדווח על מקומות ואירועים שאינם בתחום הכיסוי שלהם. הצורך להפגין נוכחות, במיוחד בטלוויזיה אך גם בעיתונים, דוחק כל שיקול אחר. לעיתונאי-הצנחן אין בדרך כלל מקורות בזירה, הוא אינו מכיר את השחקנים העיקריים, במקרים רבים הוא אף אינו דובר את שפת המקום. את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והפוליטיקה הוא לומד בדרך, בסיוע גוגל.
תורת הלחימה של עיתונאי-צנחן מחייבת אותו להתחיל לדווח מיד עם נחיתתו. את דעתו של הציבור על הממשלה/האסון/המהפכה הוא מצטט תחילה בדייקנות מפי נהג המונית שמוביל אותו משדה התעופה או הצלם המקומי שנצמד אליו. עיתונות מוצנחת היא שיטה זולה לסקר את העולם, היא מבטיחה הרבה דרמה וקידום עצמי בנוסח "שליחנו המיוחד", פחות עומק והבנה.
אגב, אין לי מלה רעה על שלושת הצנחנים של הערוצים הישראליים, מואב ורדי (ערוץ 10), כרמל לוצטי (2) ואיתי ורד (1). רק תשמרו על עצמכם.
קהיר, 25.1.11 (צילום: דארקרום פרודוקשנז, רשיון cc)
ואיפה כתבנו בקהיר?
האירועים במצרים מצביעים על אחד הכשלונות של העיתונות הישראלית: אין אפילו ארגון תקשורת אחד המחזיק שם כתב קבוע. אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים שקלו כמה עיתונים לשגר כתבים לקהיר, אבל התוכנית לא יצאה אל הפועל. העלות הכלכלית הכרוכה בכך, כמו גם חוסר ההתלהבות המופגן של שלטונות קהיר, סיכלו את הרעיון.
והיתה גם בעיה נוספת: כשפגה ההתלהבות הראשונית מביקורים בפירמידות ובשוק חאן-אל-חלילי, לא גילו מערכות העיתונים עניין בדיווחים יומיומיים מקהיר. מלונדון ומניו-יורק, כמובן; אבל את מי מעניינת קהיר? היחיד שישב תקופה מסוימת בקהיר היה יורם המזרחי, שדיווח ל"הארץ", אבל נאלץ להתפנות משם לאחר זמן לאחר שבעיתון אופוזיציה נטען שהוא סוכן המוסד. סיקור העולם הערבי התמקד מאז בגיחות קצרות ובעיקר בשלט-רחוק.
מהכרמל לכיכר
הנוכחות בשטח בימים סוערים כאלה מניבה, בעיקר בטלוויזיה, את הדרמה ואת הצבע. כמעט את כל העובדות אפשר לקבל גם באולפן. ממש כמו בשריפה בכרמל, כאשר הודעות הביפרים והאס-אם-אסים של מד"א, זק"א, מכבי אש והמשטרה הגיעו באותה שנייה ממש לכתבנו בכרמל כמו לפרשננו באולפן.
ומי שיושב באולפן יכול לעקוב במקביל אחר דיווחים בארגוני תקשורת רבים, להרים טלפונים למקורות בקהיר, למומחים בגופי המודיעין (אם הם יודעים משהו ומוכנים לספר), ולהציג תמונה מלאה ומשמעותית הרבה יותר. כפי שעושים זאת אהוד יערי ועודד גרנות, שמכירים את הזירה המצרית כבר עשרות שנים, וגם צבי יחזקאלי, אף שמגרש הבית שלו הוא הגדה המערבית.
מחפשים פרסונה
לא רק מהפכות זקוקות למנהיגים, גם העיתונות משוועת להם; מדני האדום של מרד הסטודנטים בפריז ב-1968, דרך אייתוללה חומייני בטהרן של 1979, ועד ואצלב האבל במהפכת הקטיפה בפראג ב-1989. התקשורת לא ממש יודעת איך לסקר אירוע בלי "הסיפור האישי". בלעדיו יש רק אוקיינוס אנושי אפור, שאי-אפשר לעקוב אחריו או לחוש כלפיו אמפתיה או עוינות. מוחמד אל-בארדעי לא מספק את הסחורה, בינתיים.
השופט על המגרש
חוקרי תקשורת ומדע המדינה קבעו כבר מזמן כי לא רק עיתון מפלגתי הוא גוף פוליטי; גם עיתון מסחרי או תחנת שידור פרטית הם מוסדות פוליטיים: לדרך שבה הם חושפים או מעלימים פוליטיקאי, או מציגים נושא, יש משקל רב יותר מאשר החלטות של מרכזי מפלגות.
העיתונאים אינם עוד שופטי קו, אלא שחקנים שרצים על המגרש. בעולם הערבי אל-ג'זירה היא בדיוק חיה כזו, שנוגסת בהתמדה נתחים מעוצמתן של ממשלות האזור. מה האינטרס של רשת אל-ג'זירה? אין לה שום דבר אישי נגד מובארכ. היא רק עושה עוד צעד בדרך לעיגון מעמדה של נסיכות קטאר הזעירה כמכתירת המלכים של המזרח התיכון. מעצמה אזורית בלי צבא, רק עם רשת טלוויזיה.
קורבנות דוברי אנגלית
במיתולוגיה של כתבי החוץ זכורה אותה כתבת טלוויזיה זרה שניצבה באמצע קבוצת פליטים מבוסניה וצעקה: "יש כאן מישהי שנאנסה ויודעת אנגלית?". בקהיר לא צריך לצעוק כדי למצוא מפגינים דוברי אנגלית. הם מבינים בעצמם שחלק מהמשחק מתנהל גם על מרקעי ה-BBC, ה-CNN, פוקס-ניוז וסקאי-ניוז. כשרוצים להפיל את מובארכ צריך אומץ להניף כרזות בערבית, אבל חייבים גם שלטים באנגלית. אזרחי העולם המערבי אוהבים אנשים ששונאים רודנים ומייחלים לדמוקרטיה, אבל שיגידו את זה בשפה שאנחנו מבינים. עדיף אנגלית, כדי שגם ברק אובמה והילרי קלינטון ישתכנעו.
השאלה הלא מוצלחת
מגישים ברדיו ובטלוויזיה תוהים שוב ושוב איזה שלטון חלופי מבקשים מפגיני קהיר להשיג, ואם הם אינם חוששים מהאלטרנטיבה של שלטון אסלאמי דכאני. מי שמציג קושיה כזו שוכח שגם במדינות דמוקרטיות המצביעים שמים בקלפי לעתים קרובות פתקי מחאה.
חלק ניכר מציבור הבוחרים אינו שוקל בקור רוח את החלופות. כל מה שהוא רוצה עכשיו זה להיפטר מממשלה שהעלתה לו את מחיר הדלק, הרחיקה אותו מדירת חלומותיו או שלחה אותו למלחמה מיותרת. אם זה קורה כך ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שבה אפשר לנווט את הזעם אחת לארבע שנים (או פחות), מדוע שלא יחושו כך אזרחים במדינה שבה שליט אחד מולך כבר 30 שנה?
מותו המתמשך של השטח הצבאי הסגור
בימי האינתיפאדה הראשונה, האמינו בצה"ל שהרחקת התקשורת באמצעות הכרזה על "שטח צבאי סגור" תרגיע את ההתקוממות. ברם, האש לא דעכה, ותדמיתה של ישראל נפגעה קשה הודות לחיילים חמושים שהרחיקו בכוח עיתונאים זרים. הרשתות הזרות חילקו לפלסטינים מצלמות וידיאו, והצילומים זרמו החוצה. המצרים שכחו את השיעור הזה, וגם את כוחו של הסמארטפון. סגרו את משרדי אל-גז'ירה, וקיבלו בתגובה שטף של קטעי וידיאו מאזרחים.
תפתחו את הווילון
הסיפור התקשורתי מתמקד בכיכר תחריר וברחובות המובילים לארמון הנשיאות בהליופוליס. כיכר העיר היא, כלשון המליצות, הלב הפועם של הכרך כולו. שם הכל אמור להיות מוכרע. היא מספקת פריזמה נוחה וססגונית לתקשורת. אבל חלון הראווה הזה מסתיר מאחוריו יותר מ-80,471,869 תושבים (נתוני סוכנות הביון האמריקאית מיולי האחרון) בערים שאת שמן איש בישראל אינו מכיר ובכפרים נידחים. חוץ מטפטופי וידיאו של אל-ג'זירה, אין לנו מושג מה קורה שם. והעיקר: מה קורה בצמרת הצבא?