כמה זוגות נשואים אתם מכירים שעובדים ביחד? מדובר בעניין די נדיר, אם להודות על האמת, ובכל זאת ב"המגזין עם אושרת קוטלר" החליטו אתמול להקדיש לעניין האזוטרי הזה כתבה בת דקות ארוכות. לעתים כתבה אחת יכולה, שלא במתכוון, לחשוף לא מעט מעולמם הפנימי של מכיני הכתבה ועורכי התוכנית. ייתכן שהכתבה של אורלי וילנאי וגיא מרוז היא מסוג הכתבות החושפות הללו.
הסיבה לכתבה לא ממש ברורה. קוטלר אמרה משהו על כך שהיא משודרת משום שמערכת התוכנית מורכבת מבני 30 פלוס שמתעניינים ביחסים בין המינים, וגם לכבוד יום המשפחה וגם כי אורלי וגיא החלו להגיש השבוע תוכנית בוקר בערוץ 10, "וגם בכלל" (שזו הסיבה האהובה עלי). לכן נשלח הצמד לבדוק כיצד זוגות נשואים שעובדים יחד מחזיקים מעמד.
לאחר שווילנאי הציגה את עצמה ואת מרוז והצופים ראו כיצד הם מדגמנים צחצוח שיניים משותף (עניין אינפנטילי כשלעצמו), החל הצמד בתחקיר לאיתור הזוגות המבוקשים. זה התחיל בדניאל לפין ואשתו גאיה וילדמן, שניהם תסריטאים מוכרים הכותבים סיטקומים לטלוויזיה. היה משעשע.
לאחר מכן עברו השניים לדבר עם הסופרים אייל מגד וצרויה שלו. כלומר רק עם אייל מגד – הוצאת הספרים אסרה על שלו לדבר, והיא בוודאי מודה להם על כך. מגד מכין קפה. ואז, באמצע משפט של מגד, נחשפים הצופים אל זוג מרוקאים תחת הכותרת: "ואצל האליאסים...". המדובר בליליאן ואברהם אליאס, שעובדים יחד 50 שנה בחנות (איזו? זה לא משנה). עד לסוף הכתבה לא נשמע יותר מכמה מלים מה"אליאסים". את "האליאסים" כמעט שלא שואלים דבר. הם ה"צבע", ו"צבע" לא שואלים כלום – הוא עושה את העבודה לבד. קאט.
עוברים לששי קשת ויונה אליאן. כמה עדינות ורוך יש שם, שיתוף פעולה ואהבה. קאט. שוב האליאסים. מה עושים כשרבים ועדיין צריך לעבוד ביחד? אברהם: "אני באותו רגע רוצה לחנוק אותה, אבל אחרי זה אני אומר, מה אני אעשה בלעדיה". קאט. עכשיו וילנאי ומרוז מספרים לזוג התסריטאים מה קורה כאשר הם נמצאים בחדר עריכה ומרוז צופה בכתבה שווילנאי הכינה. כידוע, זו סיטואציה שמתרחשת בבתים רבים בישראל. קאט.
עוברים לזוג הבא: ז'קלין ואביגדור ליכטנשטיין, ספרים, כלומר "מעצבי שיער" שעובדים יחד. קשה להם, אבל הם מסתדרים. קאט. שוב האליאסים. מרוז שואל, "מי הבוס?", אברהם עונה: "אני". "ומי החליט?", מקשה מרוז. "אני", עונה אברהם. קאט. ז'קלין ליכטנשטיין מסבירה: "בקיצור, צריך לדעת, מי שעובד ביחד, לוותר על הרבה דברים. לפרגן, לא לצעוק, לא לקלל, להיות נחמד עם הבעל. סבלנות". ואצל האליאסים? "לדעתי", אומרת ליליאן, "לא טוב לבני זוג להיות 24 שעות ביחד". קאט.
אחרי עוד כמה סצינות די משעממות שכאלו שואלת וילנאי את מרוז, "אז מה למדנו בעצם?". התשובה של מרוז היא שהם למדו שאנשים כל הזמן יושבים בבית. נראה שאפשר למצוא עוד כמה תשובות לשאלה "אז מה למדנו בעצם".
לדוגמה, למדנו שמרוז, וילנאי, התחקירנים שלהם ומערכת התוכנית חושבים בנוסחאות שחוקות ומשמימות. הם בעצם מפיקים כתבה על אנשי ברנז'ה ולכן מופיעים בה צמד תסריטאים שהם אנשי טלוויזיה, מתפרנסים מכתיבה לטלוויזיה ומבלים בימי צילום בטלוויזיה. גם וילנאי ומרוז עושים טלוויזיה, כותבים לטלוויזיה (וגם לעיתונות) ומתפרנסים מטלוויזיה. כולם מרגישים בבית. אחים למקום העבודה.
לאחר מכן מראיינים סופר בשביל הפרסטיז'ה. גם הוא, כמובן, מתפרנס מכתיבה. בהמשך מוצאים זוג סלבריטאים, הם במקרה, וזה ממש מקרה, מתפרנסים מאומנויות הבמה, מהופעה מול קהל, מול מצלמה. לבסוף מאתרים ספרים, כלומר מעצבי שיער, של סלבריטאים, והרי לכם מדגם שלא מייצג שום דבר חוץ מאשר את הבועה הפנים-ברנז'אית הדביקה והמעיקה של מכיני הכתבה. פלא שרבים מהמרואיינים עובדים מהבית?
כמובן שכל זה אינו שלם בלי מישהו שייתן תחושה של חיכוך, תחושה של קונטרה, תחושה של "העם", שבניגוד ליפים ולאמיצים של הברנז'ה, הוא פחות מנומס, פחות מחובק, פחות מנוסח, פחות עדין. "העם", על-פי וילנאי ומרוז, הוא זוג מרוקאים שהצלע הגברית שבתוכו מדברת כאילו לא שמעה ששנות ה-50 נגמרו לפני 50 שנה.
את העם מציגים בצורה הנלעגת ביותר. למעשה לא מציגים אותו בכלל; אם הצופה לומד היכן נפגשו ששי קשת ויונה אליאן, איזה סיטקום כתבו הלפינים, כמה עותקים מכרו מגד ושלו ובאיזה גיל הכירו הליכטנשטיינים, הרי שהאליאסים לא זוכים לשום הקדמה, לשום הצגה, לשום דבר בעצם. הם מצולמים בחנות, בעמידה. בעריכה שולפים מהם את הרפליקות הכי עלובות שאפשר היה למצוא ("אני רוצה לחנוק אותה!"), נותנים להם כמה שניות של אותנטיות, ובחזרה לפוצי מוצי.
זה לא שמישהו ניסה להשפיל את האליאסים בכוונה. אין כאן גזענות ישירה או אפילו רוע לב. רק נוסחתיות מטופשת, קלישאתיות ירודה, שמכניסה את "האליאסים" לתפקיד שנכתב עבורם: לתת פתחון פה לעם כדי שיהיה אפשר לשחרר את המתח שנוצר מהמחשבות העמוקות של מגד.
לסיכום, בואו נבדוק שיש הכל: ברנז'ה, יש. אנשי רוח ואמנות, יש. סלבס בלירה, יש. האיש הקטן מהרחוב (להלן "העם")? גם יש. עכשיו אפשר לשדר את הכתבה.