השבוע התבשרנו כי תיפתח חקירה פלילית נגד היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, בחשד להעסקת עובד זר בשנת 2009, עת היה וינשטיין עורך-דין בכיר במגזר הפרטי. וינשטיין אינו חשוד בעבירות שוחד או חלילה בעבירות מין, ובכל זאת בחר עיתון "הארץ" ללוות את הידיעה בכיתוב: "חודש לאחר חשיפת 'הארץ' ובעקבות בדיקת פרקליט המדינה...". אין חולק על כך כי במידת הצורך ראוי העניין להיבדק, ואין להקל ראש באף עבירה על החוק, אלא שנפח הסיקור והרטוריקה שלו מאירים את מה שמצוי מתחת לפנס זה זמן.

העיקר אינו מה קדם למה – המשטרה שמדליפה, הפרקליטות שבודקת, הארגונים החברתיים שעותרים או התקשורת שמנפחת, מי מזין את מי ומי שופך נפט לגחלים הלוחשות. מה שחשוב הוא האווירה שנוצרה בשיח הציבורי הישראלי.

סיקור העובד הזר של היועץ המשפטי לממשלה הוא מקרה אחד מבין רבים. אנחנו נמצאים בתקופה שכל מטאטא יורה וכל תרנגול עיוור מלקט גרגר. עוד בטרם שוגרו הידיעות למערכות השונות בדבר מינויו הצפוי של בני גנץ לתפקיד הרמטכ"ל, וכבר מתרוצצות להן ידיעות פולו-אפ על עתירה לבג"ץ נגד המינוי, ולא אחת, אלא שתיים.

גם סיקור פרשת הקרקעות של גלנט הוא דוגמה מצוינת. עיתון "מעריב" מסתובב בחזה מתוח עם אות על המצח, "מחסל האלוף גלנט". אין חולק על חשיבות התחקיר של קלמן ליבסקינד, אבל לנפנף בביטול המינוי שוב ושוב כאילו היה מדובר ברוצח סדרתי הוא תמרור אזהרה למתפארים ולמפארים.

הצדקנות הזו, של כולנו, הכניסה את המערכות בישראל לסחרור כללי. אין בישראל מלך, רק שופטים. אולי צריך לשקול ברצינות לערבב את הקלפים מחדש. להחיות את ועדת העורכים, עם הרכב מעט אחר, אלא שהפעם לא על מנת להשית מגבלה בטחונית, אלא מגבלה משפטית, פרופורציונלית, שתכניס לסל השיקולים לא רק צדקנות מאוסה, אלא עלות מול תועלת ואת המבחן החשוב ביותר, זה של האדם הסביר.

דרור זרסקי הוא עורך תוכנית הטלוויזיה "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10