תמר ליבס איננה. מי שהיתה חוקרת תקשורת פורצת דרך וחסרת מורא לא תטפח את הדור הבא של חוקרים במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית. תמר היתה פורצת דרך מפני שסללה נתיבים חלוציים בחקר התרבות הפופולרית וביישום שיטות מחקר איכותניות בתקשורת. בשלהי שנות ה-70, כשמעטים ראו בתרבות ההמונים תחום ראוי למחקר, ועוד פחות מהם האמינו שמאמץ פרשני בסגנון מדעי הרוח ראוי למיסוד במדעי החברה, היתה זו תמר שהניפה את הנס והשלימה מחקר חלוצי על אופני ההתקבלות של אופרת הסבון האמריקאית "דאלאס" בקרב בני תרבויות שונות.
הספר שחיברה עם אליהוא כ"ץ, "The Export of Meaning", היה במהירות לקנוני ונלמד עד היום במבואות לתחום התקשורת באוניברסיטאות ברחבי העולם. תמר היתה חסרת מורא מפני שהדרכים האינטלקטואליות והמתודולוגיות שסללה לדורות שבאו אחריה, כמו בכל מעשה מהפכני, היו רצופות במהמורות, משוכות ומכשולים. היא היתה אבירה על סוס לבן שמעולם לא נרתעה ממאבק בדרקונים. ובמקרים רבים, לא בכולם, גם ניצחה.
תמר האמינה בכל לבה בעבודה מחשבתית מאומצת כתנאי לקיומם של עומק ומורכבות, והרדיו היה המדיום שסיפק את הסחורה: חוש השמיעה היה בעיניה ה"אמיתי" שבין החושים "הכוזבים" האחרים
תמר פירסמה 14 ספרים, למעלה מ-100 מאמרים ופרקים ואינספור מאמרי דעה וחוות דעת מקצועיות. את תהילתה האקדמית רכשה בעיקר בשל העיסוק רב השנים במדיום הטלוויזיוני, אבל אם היה כלי תקשורת אחד שליווה את חייה בעולמות המעשה והרוח, הרי היה זה הרדיו. אותו "מדיום נשכח", כפי שמכנים אותו חוקרי התקשורת, היה לאהבת נעוריה: מימיה כילדה שחקנית בתסכיתי רדיו, דרך שירותה הצבאי ככתבת בגלי-צה"ל, כמפיקה ובמאית של תוכניות לנוער בקול-ישראל (בני דורו של הח"מ יזכרו בעיקר את "חתול בשק"), כפטרונית של אולפן הרדיו בהר-הצופים ועד למחקר האקדמי על תפקידו בעיצוב הלאום, גיבוש התרבות והשגרת השפה העברית לפני קום המדינה ולאחריה.
תמר האמינה בכל לבה בעבודה מחשבתית מאומצת כתנאי לקיומם של עומק ומורכבות, והרדיו היה המדיום שסיפק את הסחורה: חוש השמיעה היה בעיניה ה"אמיתי" שבין החושים "הכוזבים" האחרים. הוא אילץ את המאזין (לתסכיתי הרדיו הקלאסיים שהפיקה וביימה – "הקלברי פין", "תום סויר", "הרוח בערבי הנחל" ועוד) לחשוב ולדמיין, פעולות שבעיניה צופה הטלוויזיה המוסח פטור מהן מראש. מה שיפה – קשה להשגה.
תמר הגיעה אל העשייה התקשורתית והמחקר האקדמי עם מורשת אינטלקטואלית מרשימה. אביה, גרהארד יוסף ליבס, היה המתרגם של כתבי אפלטון לעברית. חברו הטוב, חוקר הקבלה גרשם שלום, היה אורח קבוע בבית המשפחה, ואת לימודי התואר הראשון השלימה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית באמצע שנות ה-60. את המטען התרבותי שצברה הביאה לידי ביטוי במחקריה לאורך השנים.
היכרותה המעמיקה עם הקלאסיקות היווניות ועם התנ"ך כמורשת התרבותית של הלאום העברי נשזרה בעבודותיה; על סיפור המרגלים כמקרה בחן לאובייקטיביות עיתונאית, קשרים אדיפליים בין אמהות לבנות כסוד ההצלחה של אופרות סבון, סיפור מגדל בבל כמשאב תרבותי המשמש להבנת קריסת בנייני התאומים בניו-יורק ועוד.
תמר ליבס (צילום: באדיבות המשפחה)
במעבר ממדעי הרוח למדעי החברה בשלהי שנות ה-70 הביאה עימה תמר לא רק ידע תרבותי רב, אלא גם ניסיון בין-תרבותי חובק עולם שצברה בשנות נדודיה בסרי-לנקה ובאנגליה. היא השתמשה במשאבים הללו כדי לחקור את דרכי הפרשנות של תכנים פופולריים בקרב קהילות תרבותיות שונות. היא כתבה את עבודת הדוקטורט על סוד ההצלחה של סדרת הטלוויזיה "דאלאס" תחת הנחייתו של אליהוא כ"ץ. בין השאר שאלה, האם רקע תרבותי מסוים מוביל לפרשנות שונה של המסרים המקופלים באופרת הסבון האמריקאית? האם קיבוצניקים, עולים מצפון אפריקה ורוסיה, אמריקאים ויפנים הצופים בקורותיה של משפחת ההון האמריקאית מאמצים באופן בלתי אמצעי את ערכיה הקפיטליסטיים? ומהו בכלל מוסר ההשכל מתוכנית החוגגת ערכים אימפריאליסטיים?
תמר הראתה שקהילות שונות מפענחות אותם מסרים בצורה שונה, אבל במידה רבה גם חולקות הבנה דומה של התכנים. בכך היא תרמה לביסוס הגישה המחקרית שעל-פיה צרכני התקשורת אינם "קונים" את כל מה שהמסך "מוכר" ומגייסים בזמן הצפייה את הידע המוקדם שלהם כדי לפרש את התוכן בדרכים המתכתבות עם עולמם התרבותי. הדוקטורט של תמר זכה בפרס הצטיינות מטעם האוניברסיטה העברית ואף לפרסום עולמי לאחר שעבודתה נסקרה על-ידי העיתונאי תומס פרידמן בעמוד השני של ה"ניו-יורק טיימס".
בפתח ההספד המרגש שנשא לזכרה בנה, יוחנן פלסנר, הוא ציין בצדק שנס הקמת מדינת ישראל ריתק את תמר באופן רגשי ואינטלקטואלי. תמר היתה ציונית נלהבת, מחויבת בכוח ובפועל לעיצוב מרחב ציבורי דמוקרטי הנשען על המורשת התרבותית של הלאום העברי.
בדרך להגשמת החזון הזה מילאה תמר תפקידים ציבוריים חשובים. לצד מאבקה החברתי למען שילוב אוכלוסיות מוחלשות בבתי-ספר מבוססים, היא היתה חברה במליאת רשות השידור מטעם מפלגת מרצ ונלחמה על שימור חופש העיתונות בישראל. היא היתה גם חברה במועצת העיתונות והתוותה עקרונות אתיים לעבודת כלי התקשורת במרכז לאתיקה שבמשכנות-שאננים. במיוחד ראויה לאזכור תמיכתה המוחלטת בשידור הציבורי. בעידן שבו ארגוני תקשורת מסחריים שולטים בכיפה, היה קשה למצוא תומכת נלהבת ממנה במאבק למען תוכן מאחד שאינו פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. תמר האמינה שרק ערוץ ציבורי חזק ועצמאי יוביל לביסוס תרבות ישראלית ייחודית.
תמר האמינה בכוחה של תקשורת ערכית ואיכותית לשנות את חיינו לטובה. האמונה שלה ביכולתה של התקשורת לקדם שינוי חברתי ופוליטי באה לידי ביטוי במיוחד ביחס לתפקידה של הטלוויזיה בעתות מלחמה ושלום
לצד פועלה בזירה הציבורית, חקרה תמר לאורך שנות מסעה האינטלקטואלי את תפקיד כלי התקשורת בעיצוב הלאום ובביסוסו של מרחב ציבורי. מחקרה נע על הציר שבין העבר להווה: היא עמדה על תרומת הרדיו לתחיית השפה העברית המדוברת בשנות ה-30 בארץ-ישראל, על תפקידו בעיצוב זכרון השואה בזמן משפט אייכמן בשנות ה-60 ועל שינויים בתרבות השידור בישראל לאורך שנות קיומה של המדינה. היא גייסה את היכרותה המעמיקה עם מאפייני המדיום הטלוויזיוני כדי לחקור את תפקיד המסך הקטן (שהלך והתרחב במהלך שנות המחקר שלה) בביסוס מרחב ציבורי שבו אנשי התקשורת פונים אל ראשו ולא לכיסו של הצופה ומתייחסים אליו כאזרח ולא כצרכן.
בכתיבה חדה, שנונה וחכמה היא לימדה אותנו שמגמת השילוב בין בידור לידע (תופעה שהיום נראית טבעית לגמרי) בתוכניות מלל מובילה לדלדול השיח הציבורי, שלכלי התקשורת יש תפקיד פעיל יותר ממה שנהוג לחשוב בפריצתם של סקנדלים ציבוריים, ושלעבודת עריכה חדשותית של כתבות בטלוויזיה יש גבולות גמישים אך ברורים. הידע העצום שצברה תמר במחקריה על תקשורת, תרבות והמרחב הציבורי מונחל עד היום לדורות הבאים בסדרת הספרים שערכה עבור האוניברסיטה הפתוחה תחת הכותרות "תקשורת כתרבות" ו"טקסטים קנוניים בחקר התקשורת".
תמר האמינה בכוחה של תקשורת ערכית ואיכותית לשנות את חיינו לטובה. האמונה שלה ביכולתה של התקשורת לקדם שינוי חברתי ופוליטי באה לידי ביטוי במיוחד ביחס לתפקידה של הטלוויזיה בעתות מלחמה ושלום. החזרה של תמר לאקדמיה בישראל בשנות ה-70 התרחשה במקביל לשיחות השלום בין ישראל למצרים שהובילו בסופו של דבר לחתימת הסכם ולביקור הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, בירושלים בשנת 1977. מאמרה האקדמי הראשון בשנת 1984 הוקדש לנאומו של סאדאת בכנסת והראה כיצד ניצל הנשיא משאבים תרבותיים מקומיים כדי לגרום לישראלים להתאהב בפרסונה התקשורתית שלו, וזאת תוך קריצה למתנגדי ההסכם במצרים.
ביקורו של סאדאת בישראל והכיסוי הטלוויזיוני המסיבי שלו זכה היו ההשראה לכתיבת הספר "אירוע מדיה" על-ידי כ"ץ ודניאל דיין. מחקרי ההמשך של תמר על טקסי התפייסות טלוויזיוניים ומאוחר יותר על הרוטיניזציה של הסוגה תרמו להפיכת המונח לכל-כך שגור בחקר התקשורת.
ראש הממשלה מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת בארוחת ערב לכבוד האורח במלון קינג דייוויד בירושלים, 19.11.77 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
אם שנות ה-80 התאפיינו בתקווה לשלום, הרי שבשנות ה-90 החלה הידרדרות הדרגתית כשעימותים (האינתיפאדה הראשונה והשנייה), מלחמות (מלחמת המפרץ ולבנון השנייה) ואירועי טרור (בישראל ובארה"ב) הפכו למחזה נפוץ. השינוי באווירה הפוליטית, לצד צמיחתה של סביבת תקשורת מסחרית וגלובלית, באו לידי ביטוי במחקריה בשני העשורים האחרונים. המונח שהציעה תמר לתיאור הכיסוי הטלוויזיוני של משברים, "מרתון של אסונות בשידור חי", אומץ במהירות על-ידי חוקרי תקשורת וטרור ברחבי העולם. תמר טבעה את המונח לאחר סדרת פיגועי הטרור של חמאס בשנת 1996. היא תיארה את סדר האירועים הקבוע בעת חדשות פורצות והצביעה על ההשלכות החמורות של אופני הדיווח העיתונאיים על ההתמודדות הציבורית עם אירועי משבר.
נראה שאירועי הטרור של שנות ה-90 וה-2000 סימנו בעיניה את תום עידן התמימות הישראלית ביחס לתהליך השלום ובמידה מסוימת גם את התקווה למזרח תיכון חדש. אם משתמע מהדברים שבתקופה זו אחז בתמר ייאוש משתק, הרי שלא כך הדבר. בשנים 1997–2013 פירסמה תמר שישה ספרים ועשרות מאמרים שביקרו את הכיסוי התקשורתי המשתנה של מלחמה וטרור. במיוחד הטרידו את מנוחתה ההידרדרות ההדרגתית במעמדו של עורך החדשות, ששימש המבוגר האחראי על קביעת היררכיית המידע המשמעותי לציבור, לצד גידול לא פרופורציונלי בסיקור של שחקנים שנחשבו בעבר לשוליים או לא לגיטימיים בעת משבר (טרוריסטים, אנשים פשוטים ועיתונאי שטח הרודפים אחר דמויות צבעוניות בחיפוש אחר הסיפור המזעזע הבא). כמה ממאמריה אף הציעו תמרורי דרך לקובעי המדיניות בעידן שבו יכולתם וסמכותם לשלוט בזרם המידע הולכות ונשחקות.
תמר היתה אשפית בשיתופי פעולה אקדמיים. רוב העבודות שצוינו בסקירה זו הם פרי מחקר משותף עם עמיתיה ותלמידיה, שמפאת החשש להשמיט אחד מהם לא ציינתי את שמם. למעשה לא סקרתי כאן תרומות נוספות של תמר בתחומים מגוונים (לימודי מגדר, שפה וחברה ותהליכי חִברות פוליטיים), או בפעילותה הארגונית הענפה לאורך השנים (כראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית וכחברת מערכת בכתבי-העת המובילים בתחום). עם זאת, נראה לי שהדברים שהוצגו בהספד זה יאפשרו לאלה שלא הכירו אותה להבין את תרומתה העצומה, לאלה שלא הזדהו עימה להכיר בפועלה החשוב ולאלה שאהבו אותה להתחבר לזיכרון משותף אחרון מהנגנית שהפיקה את הצלילים הנעימים ביותר בתזמורת מחקר התקשורת בישראל. היא תחסר לנו מאוד.
ד"ר זוהר קמפף הוא מרצה בכיר במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית וחוקר אורח בבית-הספר לתקשורת על-שם אננברג, אוניברסיטת פנסילבניה