(צילום: ספרקי בלוז, רשיון cc)
קראתי, בהפתעת מה, את מאמרו של אלי לינדר, שהתלונן על התעלמות של עורכים מוזיקליים מתקליטי שדרים והציע תביעה ייצוגית של אמנים נגד רשתות הרדיו ("דיוקן האמן כמזכירה", 28.4.11). לכל כותב מאמר יש, כנראה, אינטרס או ניסיון אישי שמדרבן אותו לכתוב את אשר הוא כותב. אצל לינדר השילוב בין מוזיקאי למשפטן הרסני במיוחד.
לינדר מעלה את אחד הנושאים הבעייתיים והשנויים במחלוקת ביחסים שבין אמנים לעורכי מוזיקה ברדיו (ובכלל), וגם צודק בניתוח היבטים מסוימים, אבל הרצון להכפיף פעילות תרבותית לחובות, מטלות, מספרים וחישובים מצטייר עם קריאת המאמר כמגוחך.
ההכפפה לשיטה קרה ו"דמוקרטית" לכאורה תשיג בדיוק ההפך: עולם של החלטות ביורוקרטיות ללא נשמה. כי מי יחליט בסופו של דבר אם לא שורה של פקידי שידור ומשפטנים, שיחזיקו בידיהם ספרי חוקים ונתונים סטטיסטיים? נדמה לי שגם היוצרים לא ירוו נחת מהתוצאה.
לינדר מעדיף להפעיל רגולציה פרטנית על העורך הבודד במקום להניח את הדברים לרצון החופשי של הקהל וגם, מה לעשות, של העורכים, במגבלות מסוימות של התחנה וצרכיה. בעיני, הצרות מתחילות בדיוק ברגעים האלה, שבהם פעילותו של העורך המוזיקלי הופכת להיות ממוחשבת וחסרת נשמה. הפתרון לדעתי מגיע בדיוק מהמקום ההפוך, של חופש יצירתי לעורכים ולצדו הרחבת מפת התקשורת בארץ וקיומן של יותר ויותר תחנות בסגנונות שונים.
עוד מעניין שלפי לינדר, חובה על העורך להקשיב לכל סינגל, אבל לאמן אין שום חובה לייצר סינגלים באיכות טובה, כלומר, הדמוקרטיה נמצאת רק בצד של האמן, אבל לא בצד של העורך. לפי לינדר, נראה שזכותו של האמן ליצור גם יצירות גרועות וחסרות תכלית, שהעטיפה שלהן זועקת חובבנות ומלות השיר מרמזות שמדובר בהכנה לבזבוז זמן משווע, אבל לעורך אין זכות להחליט שלדבר הזה הוא לא מתכוון להקשיב.
כי עורכים מוזיקליים, כפי שלינדר מתאר, אכן מוצפים בכמות אדירה של חומרים, לא רק סינגלים ואלבומים חדשים, אלא גם אינפורמציה יומיומית הזורמת כל העת. העורכים מנסים לבטא מה שהם מאמינים בו מוזיקלית ותרבותית ולגבש תוכנית רדיו שתהיה "שמיעה" לפי מיטב הבנתם וראייתם, במסגרת הסמכות שניתנה להם מעצם היותם מועסקים בתחנה. בדרך, הם נאלצים להיתקל בים של מוצרים בינוניים, חסרי ייחוד, המתיימרים להיות יצירות אמנות נשגבות וחד-פעמיות, כשלמעשה מדובר בהתפרצויות לא מרוסנות של טעם רע, רצון לתהילה או סתם יזמות מסחרית.
מה שלינדר מכנה "עצלנות כרונית" הוא בעיני זכותו של העורך להחליט לוותר על בזבוז זמן ולגשת ישירות לדברים שנראים לו מבטיחים. זאת על סמך נסיונו, וכן, גם הטעם המוזיקלי שלו.
בעיה אחרת בטיעון של לינדר היא התפיסה כאילו הפניית תשומת לב לסינגל נוצרת רק על-ידי נדנוד, ויותר מכך – שסינגל הוא נקודת הסוף של כל יצירה מוזיקלית. האומנם? מה לגבי הופעות למשל? הנה צורה טובה להפניית תשומת לב לאמן ובכלל ליצירתו.
לעתים, מוזיקאים בטוחים ששליחת סינגל או אלבום לתחנת רדיו פירושה שהם סיימו את תפקידם, כאשר למעשה לא מדובר במוצר סופי, אלא בחלק ממכלול גדול יותר שיכול להגדיר מהו אמן. מניסיון, התפיסה הזו זורחת מהדיסק עוד לפני שהקשבת לו. לרוב גם המסע היחצני עצמו מרמז על כך.
בעיה נוספת בטיעונו של לינדר היא החישוב ה"מדעי" לכאורה שהוא עושה בדבר הזמן הפנוי העומד לרשות העורכים, שאותו הם אינם מנצלים, לטענתו, להאזנה לסינגלים הנשלחים אליהם. האם לינדר באמת יודע כיצד עורכים מנהלים את הזמן שלהם? האם כל העורכים מתנהלים באותה צורה?
אני יכול להעיד כי לפחות כמה מהם חיים את התחום ומקדישים לו גם את השעות הפנויות מעבר לעבודה, מתוך עניין וסקרנות לשמה. לינדר מתאר את עבודת העריכה כתהליך פקידותי של פינוי זמן, ופעילות כאילו מכנית במסגרת איזשהו "מקצוע". הדבר, לדעתי, מרמז על ההתייחסות הכללית שלו לתחום.
הטיעון המרתיח ביותר של לינדר נוגע לשימוש המרושל שהוא עושה בהגדרות בנוסח: "הלא מצעידי התרבות קדימה אינם, בסופו של דבר, 'העורכים', אלא האמנים, היוצרים עצמם". מהיכן הקביעה הזאת? רבים האמנים שיאמרו בדיוק ההפך, שהעורכים קובעים את הטון ומחליטים עבור הקהל הרבה יותר מהאמנים.
זו גם האבחנה המשתמעת מדבריו של לינדר עצמם, והיא הרי בעצם נקודת הכובד של המאמר. יש מאמרים רבים המצביעים על הכוח העצום של עורכים מוזיקליים בהגדרה של תרבות ושל הצלחה מסחרית של אמן. אם כך, האם אותה "הצעדה קדימה" (או גם "אחורה", יש לזכור) אינה תהליך שמתקיים במערכת היחסים בין שני הצדדים (ולא רק הם)? לינדר חוטא כאן לטעמי בראייה שטחית של השדה כולו.
כל מאמר דעה יכול להסתכם בהצגה של עולם אוטופי עבור הכותב, אפילו אם מדובר בהקצנה רק לצורך העברת המסר. בעולמו האוטופי של לינדר, אמנים תובעים את העורכים שלא מאזינים לסינגלים שלהם ואת בעלי המועדונים שלא מוכנים לתת להם להופיע. בעולם האוטופי שלי מתקיים ריבוי של תחנות רדיו בסגנונות שונים, המבוסס על רצון חופשי של הכוחות השונים במסגרת רגולציה מסוימת ואילוצי התחנה.
רגולציה כזאת יכולה לפעול ברמת-על יותר מאשר ברמה הפרטנית של העורכים, בדאגה לקיומו של שוק פתוח וחופשי ובעידוד ריבוי הערוצים כדי שקולות רבים ככל האפשר יזכו להשמיע את קולם.
אם מתעקשים, אפשר לתמוך באפשרות לאלץ כל תחנה לשעות שבועיות של שידור מסונן פחות של סינגלים חדשים, במגבלות סגנון התחנה והפילוח שלה. אולי אז, כאשר הדברים נעשים מתוך רצון ולא תוך חשש מתביעה, יזכו אמנים מתחומים שונים ליותר תשומת לב ורצון טוב מצד עורכי המוזיקה.
דודו המנחם הוא סטודנט לתואר שני בלימודי תרבות, עורך רדיו ומוזיקאי