הפגנה פוליטית שהתקיימה אתמול בתל-אביב תופסת את כותרותיהם הראשיות של "הארץ" ו"מעריב". "רבבות הפגינו בתל-אביב להחלפת שלטון נתניהו", נכתב בזו של הראשון. "דגן: חושש מההנהגה שלנו", נכתב בזו של השני – ציטוט של ראש המוסד לשעבר, הנשק האחד לפני אחרון ששלף "ידיעות אחרונות" במלחמתו בראש הממשלה, מי שהיה כוכב הפגנת השמאל אתמול ומי שטרם נשאל בדבר עסקיו הפרטיים והקשר האפשרי שלהם לביקורת שלו על השלטון הנוכחי (ובגרסת בן כספית ב"מעריב": "על הבמה עמד אחד הלוחמים האמיצים בתולדות ישראל ומול 50 אלף ישראלים הדורשים שינוי נשא נאום נואש כמי שנלחם על חייו. חיוור, דומע, רועד מהתרגשות וחף משאיפות פוליטיות, הזהיר ראש המוסד לשעבר מאיר דגן מפני התהום שאליה מוליך נתניהו את המדינה הכל-כך יקרה לכולנו").

גם ב"ידיעות אחרונות" מסקרים, כמובן, את עצרת השמאל בכותרת בשער העיתון ("נאום הדמעות") – בלי לכתוב, כמובן, את המלה "שמאל", וב"ישראל היום", כמובן, לא מקדישים להפגנה כותרת בשער, אלא רק לתגובה אליה ("הליכוד נגד דגן: 'חסר אחריות'") – אבל שני העיתונים מרכזים מאמץ בספין הנוכחי, לא בהופעתו הפומבית של נשא הספין הקודם.

"ליברמן ובנט: נתניהו הסכים לנסיגה גדולה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "במסמך שחשף נחום ברנע הסכים שליחו של נתניהו לוויתורים מפליגים לפלסטינים", נכתב בכותרת המשנה, המזכירה את הפרסום בטורו של ברנע בגליון שישי, על אודות מסמך שהועבר בין הנושא ונותן מטעמו של נתניהו, עו"ד יצחק מולכו, לבין הנציג הפלסטיני חוסיין אגהא. ב"ישראל היום", כדרכם, הדיווח הוא התגובה לפרסום: "דניס רוס מבהיר: לא היו ויתורים". גודלה של הכותרת מעיד על הבהלה שמעורר הגילוי הזה בקרב לשכות נתניהו ו"ישראל היום", ובצדק: הוא משרת את ההתקפה מימין על ראש הממשלה, כזו שלשתי הלשכות קשה יותר להילחם בה מאשר בזו שמשמאל.

גליון "הארץ" מיולי 2014, שבו נחשף מסמך ההבנות של נתניהו במשא-ומתן עם הפלסטינים

ובכל זאת, מדובר בספין, שאין מאחוריו בשר ממש. לא רק בגלל עדותו של דני דיין בדף הפייסבוק שלו ("במוצ"ש שעברה השתתפתי בתוכנית 'המטה המרכזי' בערוץ 10. לידי ישב שמעון שיפר מ'ידיעות אחרונות', ויחד עם המנחה נדב פרי שוחחנו עם ציפי לבני. הופתעתי משאלתו של שיפר – פתאום, כאילו לא קשורה לכלום – על ויתוריו של נתניהו במו"מ עם הפלסטינים. לבני סירבה לענות, אבל העירה: זה אולי יתפרסם, אולי אפילו לפני הבחירות. הבנתי. זה היה כנראה הפרומו להפקה המשותפת"). גם לא רק משום שהסקופ הגדול של נחום ברנע כבר פורסם על-ידי ברק רביד ב"הארץ" עוד ביולי 2014.

לא, העד המרכזי לכך ש"ידיעות אחרונות" עושה שימוש מניפולטיבי בפרסום של ברנע הוא ברנע עצמו, שכותב היום בעומק הטור הפותח את הגיליון: "האם נתניהו התכוון להגיע להסכם על בסיס העקרונות האלה? אני מעריך שלא. הוא התכוון להוכיח לאמריקאים שהוא נועז ופרגמטי, ואחר-כך לקבור איכשהו את הניירת"; זאת – בניסוח אחר כמובן – הטענה של נתניהו ושל אנשיו ב"ישראל היום" אל מול הפרסום ב"ידיעות". זה לא מפריע לעיתון להפוך את המידע-שכבר-פורסם הזה, שהעיתונאי שפירסם אותו כעת מחדש מודה שהוא הצהרה ריקה, לאבן הראשה בקמפיין עיתונאי-פוליטי. "סערת הוויתורים" היא הכותרת השמנה, באותיות אדומות, של כפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות". כותרת העמוד הבא, המוקדש לסיקור ההפגנה בתל-אביב, היא "רוצים שינוי". אבל "ידיעות אחרונות" הוא לא "שינוי" ביחס ל"ישראל היום", כפי ש"ישראל היום" הוא לא "שינוי" ביחס ל"ידיעות אחרונות".

"איינשטיין אמר שאי-שפיות זה 'לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות'", אמר אתמול מאיר דגן, והדברים נדפסים היום ב"ידיעות אחרונות". המשפט הזה מתמצת היטב את סיפורם של שני העיתונים הנפוצים בישראל – ולרוע המזל, גם של קוראיהם.

• מתוך סקירת העיתונות היומית