הבחירות

סקר דעת קהל שתוצאותיו פורסמו אתמול בבוקר באתר "וואלה" העלה כי שני העיתונים הנפוצים במדינה, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", מחלצים מקרב (מדגם מייצג של) הציבור מידה דומה של חשדנות: שיעור כמעט זהה של נשאלים תמך בטענה שסיקור הבחירות בשני הטבלואידים "מושפע במידה רבה" משיקולים פוליטיים, להבדיל משיקולים מקצועיים של המערכת העיתונאית. אם הטרידו התוצאות מישהו מבין עורכי וכותבי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", עיון בתוצריהם העיתונאיים בבוקר שלמחרת מעיד שהללו בחרו לשים פס.

בשני העיתונים ממשיכים גם הבוקר לסקר את הבחירות לפי האג'נדה הפוליטית הקבועה (אם כי המוכחשת) של עורכיהם ובעליהם – אג'נדה שאינה בהכרח מעוגנת בתפיסת עולם, כי אם באינטרסים תועלתניים. בתווך נדרסת יכולתם של כמה עשרות עיתונאים בשניים מכלי התקשורת המרכזיים בישראל לספק לקוראיהם מבט מקיף ומעמיק על התהליך הדמוקרטי הנמצא כעת בעיצומו.

"ישראל היום"

עמוד השער של "ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל, מוקדש כרגיל להעצמת המסר היומי שהופץ במסגרת קמפיין הבחירות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, עילת קיומו של החינמון. במרכז השער נדפס תצלום של ראש הממשלה בפוזה עממית: אתמול ערך נתניהו ביקור בשוק מחנה-יהודה בירושלים, ובמהלכו צולם כשהוא משלם במזומן לבעלי הדוכנים תמורת סחורה, מתחכך במקומיים ומצטלם איתם למזכרת באמצעות הטלפונים הסלולריים שלהם. תצלום אחד שלו תופס סלפי עם אדם לא מזוהה הוא התצלום המוביל הבוקר בשער "ישראל היום".

נחום ברנע (צילום מסך מתוך סרטון תדמית של "ידיעות אחרונות")

הכותרת הראשית עצמה סתמית. "7 ימים מכריעים", נכתב בה. מתחתיה מודגש ציטוט מפי נתניהו שנועד לקעקע את הרושם שיצרה חשיפה עיתונאית של העיתון היריב, "ידיעות אחרונות", מיום שישי האחרון, ולפיה נציג מטעם ראש הממשלה חתם על הסכמה עקרונית למסירת שטחים לפלסטינים ולדיון זה או אחר בדבר ירושלים. "נשמור על ירושלים בטוחה ומאוחדת", מובהר בציטוט מפי נתניהו. התבטאותו בנושא זה ("אשמור על ירושלים") היא גם הכותרת שבחרו עורכי "ישראל היום" לפרוש על רוב רוחבה של כפולת העמודים הפותחת.

ביום ראשון כתב על כך נחום ברנע, מי שפירסם את "מסמך הוויתורים" (אליבא ד"ידיעות אחרונות") של שליחו של נתניהו, כי ההתייחסות של מחלקת המסרים של נתניהו לעניין ירושלים היא איש-קש שנועד לקעקע את הרושם שהותיר הפרסום: "המסמכים שפירסמתי – יש עוד מסמכים שוודאי יצוצו בעתיד – לא אומרים שנתניהו הסכים לחלוקת ירושלים. להפך: הם אומרים שהעיר תישאר מאוחדת. נתניהו תוקף את הידיעה על מה שאין בה. אבל באזכור המאוד כללי וזהיר של סוגיית ירושלים במסמכים נאמר שלפלסטינים יש אינטרסים במזרח העיר, וחייבים להתייחס אליהם בהמשך המשא-ומתן".

"שבוע בדיוק לפני פתיחת הקלפיות, המפלגות נכנסות לישורת האחרונה ומנסות למשוך את סדר היום לכיוון שלהן", מדווחים כתבי "ישראל היום" מתי טוכפלד ודניאל רוט לקוראיהם בפתיח של הדיווח המרכזי. טוכפלד ורוט אכן מוסרים לקוראיהם מידע בנוגע לנסיונותיהן של המפלגות השונות להטות את השיח לכיוונים הרצויים להן, אך מתמסרים באמת רק לנסיונותיה של מפלגה אחת.

"אחרי שטעם מהמאכלים השונים הנמכרים בשוק, כשהוא מלווה באבטחה כבדה ובקריאות עידוד רמות ממוכרי ומבאי השוק, אמר נתניהו: 'כדי לשמור על הביטחון בירושלים ועל עיר הבירה מאוחדת יש להצביע לליכוד גדול'", מציינים כתבי "ישראל היום", בלי לציין כי הם מצטטים למעשה הודעה רשמית. בחלקה העליון של הכתבה שובץ תצלום גדול מידות שבו נראה נתניהו מגיש שטר של 20 שקל לרוכל. "השוק הירושלמי נחשב למגרשו הביתי של נתניהו, כמו של כל מועמדי הליכוד בעבר", מסבירים הכותבים, ולאחר מכן מצטטים באריכות הודעה נוספת מטעם נתניהו, שפורסמה גם היא כפוסט בעמוד הפייסבוק שלו.

ציטוט ההודעות מאפשר ל"ישראל היום" לחזור שוב על המסר הדו-ראשי שביקש נתניהו להטמיע באמצעות הביקור והתעמולה שהופצה סביבו: מצד אחד הדגשת הצד ה"עממי" שבו, שנפגם לאחרונה בעקבות עלייתם המחודשת של סיפורי הבזבזנות והנהנתנות, ומצד שני מחויבותו ל"בטחון ירושלים", על רקע חשיפת המסמך ב"ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום", כמצופה מביטאון מגויס, לא מפריעים לראש הממשלה לקבוע את סדר היום.

בהמשכה של הידיעה ניתן ביטוי לניסיון תדמיתי נוסף של נתניהו, השוקד עדיין על מזעור הנזקים שגרם סרטון תעמולה שנגנז, ובו מתח קו שאיחד בין שורה של "נפגעי ביבי" – מעובדת של אגף הגבייה ברשות השידור, דרך "ראש מחלקת תה בנמל" ועד חמאסניק רעול פנים בשם מוסטפה. אתמול נפגש נתניהו עם פנחס עידן, יו"ר ועד רשות שדות התעופה, המדורג במקום ה-36 הלא-ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת. נתניהו, מובהר בציטוטים מפי עידן, התנצל בפניו על המשתמע מהסרטון. טענה שהשמיע אתמול עידן, ולפיה חרף ההתנצלות וחרף חברותו בליכוד הוא עדיין לא בטוח שיצביע למפלגה בבחירות, נחסכת מהקוראים.

"הבחירה הנכונה". "ישראל היום", מודעה עצמית, בחירות 2015

כפולת העמודים השלישית של "ישראל היום" מוקדשת לניגוח מי שמסתמן כיריב העיקרי שבחר נתניהו בבחירות לכנסת – ארנון (נוני) מוזס וקבוצת "ידיעות אחרונות". "מה הניע את לבני לתמוך בנוני?", רוחשת הכותרת הקונספירטיבית הנפרשת לרוחב הכפולה, מעל רשימה מאת מירי עדן ומתי טוכפלד. על השאלה הזאת עונים ב"ישראל היום" ברמיזה עבה כקרנף: ארבעה שערים שעליהם נדפסה תמונה של ציפי לבני, שלושה מהם שערי "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", והרביעי מוסף הנשים של הקבוצה, "לאשה".

"ואולי אפשר לשאול אם יש קשר לכך שלבני זכתה ב'ידיעות' לפרגון בולט במיוחד", מציעים עדן וטוכפלד, אך מסתפקים בפירוט עמום למדי על "שמונה(!) עמודים של כתבת צבע מפרגנת, ובעוד עשרות רבות של אזכורים". אם ניסו הכתבים ללמוד משהו על הנעשה מאחורי הקלעים של קבוצת התקשורת, הרי שתוצריו הגלויים של אותו ניסיון מסתכמים לפי שעה בגלישה באינטרנט. המשך הידיעה נסמך על דיווחים שפורסמו בעיתון הכלכלי "דה-מרקר" ועל העלאת שאלות רטוריות שעליהן למחברים אין עדיין תשובה.

מוטיב השאלות והתשובות חוזר גם בטור מאת חיים שיין, הנדפס בכפולה הפותחת תחת הכותרת "אין לנו את המותרות להמר על עתידנו". "אזרחי ישראל חייבים לדרוש תשובות ולקבל הסברים בסוגיות המהותיות שבפניהן ניצבת המדינה", זועק שיין. את השאלות, הוא גורס, צריכים הבוחרים להפנות לעצמם ולתקשורת.

טור פרשנות מאת כתב הפלילים והמוזסולוג איציק סבן, לשעבר עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", נדפס בעיתון תחת הכותרת "רומסים את האמת, ואת מי שלא מציית" ומוקדש להדיפת מה שהוא מתאר כ"שקרים" המופצים על-ידי אנשי העיתון המתחרה. השקר המרכזי, גורס סבן, הוא המסמך שנחשף בידי נחום ברנע ביום שישי האחרון. לטענתו, העובדה שברנע עצמו הבהיר שמדובר במסמך עקרונות – ולא בהסכמה מפורשת של נתניהו למסור שטחים לפלסטינים – הופכת את עצם הפרסום לשקר בוטה.

"זו אינה הפעם הראשונה שברנע ומוזס מפרסמים 'ברווז עיתונאי' כדי לפגוע בימין, בליכוד ובראש הממשלה בנימין נתניהו", מציין סבן, ולשם חיזוק הנקודה מעלה שוב מקרה מתקופת עבודתו ב"ידיעות אחרונות", שבו לטענתו הוחתם על טקסט שלא כתב ונועד להיטיב עם חיים רמון, מקורבו של מוזס, שעמד אז לדין בגין ביצוע מעשה מגונה (מעשה שבביצועו, כזכור, הורשע).

האמירה הקונקרטית היחידה בחלק החדשותי של כפולת נוני מוזס מובאת מפיו של עו"ד אביגדור (דורי) קלגסבלד, בא-כוחם של "ישראל היום" ובעליו שלדון אדלסון, הקורא ללבני למסור לידיו עותק של חוות הדעת התומכת בהצעת "חוק 'ישראל היום", מסמך שחובר במימון "ידיעות אחרונות" ושאותו חילקה בישיבה של ועדת השרים לענייני חקיקה בעת שעמדה בראשה. "כיוון שקיבלת את חוות הדעת בשירותך כחברת-כנסת וכשרת המשפטים, מרשי סבור כי ההגינות מחייבת שתמסרי לו עותק מחוות הדעת", מצוטט עו"ד קלגסבלד בידיעה הראשית.

רשימה נוספת הנדפסת בכפולה, שמתפרסמת בחתימת מירי עדן בלבד, מבטיחה "הצצה לשיטת המקל והגזר" שבאמצעותה שולטת קבוצת "ידיעות אחרונות" בפוליטיקאים – אך אינה מקיימת. כל שמוגש בה לקוראים הוא סיכום מתומצת של מקרים שבהם חברי-כנסת קיבלו סיקור חיובי באתר ynet ובעיתון "ידיעות אחרונות", ולצדם טענות נסיבתיות ואפס מידע על אחורי הקלעים.

ב"ישראל היום" רוצים להאמין כי סוג הסיקור הזה תורם לקריעת המסכה מעל פניהם של יריבי ראש הממשלה מרחוב מוזס בתל-אביב, ובכך הם אינם שוגים; ואולם, אופייה הירוד של העבודה העיתונאית שנלווית לכותרות הזעקניות מסייע בד בבד גם בחשיפת טבעו של החינמון של שלדון אדלסון: בובה ריקה וחסרת אונים, שעיקר פעילותה הוא הדהוד של רטוריקה שעל הכנתה שוקדים גורמים חיצוניים.

"ידיעות אחרונות"

עמוד השער של "ידיעות אחרונות", הנמכר בעיתוני ישראל, כולל הבוקר אך קמצוץ של מידע חדשותי. למעט רצועה צרה בתחתיתו, המוקדשת לשעון חכם שהשיקה אתמול חברת אפל, ולרצועה נוספת המוקדשת לקידום מוספי העיתון, כל השער מוכפף לצרכיו של קמפיין פוליטי – ולמעשה, שני קמפיינים.

הכותרת הראשית מוקדשת לקמפיין שמנהל העיתון זה כמה חודשים, ובמסגרתו הוא מאיץ בקוראיו להצביע בבחירות. העילה להצפתו של הקמפיין למרכז השער היא הצהרה מפי נשיא המדינה, ראובן ריבלין, ולפיה ייפגש הערב עם מאה ישראלים "שהחליטו לא להצביע" וינסה לשנות את דעתם.

מעל הכותרת נדפס תצלום של נתניהו מביקורו בשוק מחנה-יהודה. הביקור של נתניהו בשוק, שהוסתר מהתקשורת בזמן אמת, נעטף ובוים כך שיסייע לקידום מטרות הקמפיין של ראש הממשלה. ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהחרים את המאורע, אך מצאו לנכון לאזנו באמצעות הדפסת תצלום של המועמד המועדף על מערכת העיתון, יצחק הרצוג, רוכש פיצוחים בלוד בשבוע שעבר.

יצחק הרצוג בבואו למפגש עם סטודנטים. ירושלים, היום (צילום: יונתן זינדל)

שאר השער מוקדש לניגוח תעמולת הבחירות של ראש הממשלה באמצעות המשך הסיקור המסיבי שהקדישו בעיתון לסרטון המריבה שהקים עליו את נציגי הוועדים. החלטת המפלגה לגנוז את הסרטון, כמו גם התנצלותו של נתניהו על המשתמע ממנו, משמשות הבוקר את כותבי ועורכי "ידיעות אחרונות" בנסיונותיהם הנחושים לפגוע במסע הבחירות של ראש הממשלה, וכמו בדרך כלל בטבלואיד זה – הדבר נעשה בלי לחתור לעיסוק בלב לבה של התנהלותו הפוליטית. מבחינת "ידיעות אחרונות", המהות גלומה בתעמולה.

עמ' 4 של הטבלואיד מבית מוזס מוקדש לתגובות שעורר הסרטון דלעיל בקרב כמה ממושאיו. "עוד ועוד ארגונים מצטרפים למחאה נגד נתניהו בעקבות השוואת העובדים לטרוריסטים", מדווחים שישה מכתבי "ידיעות אחרונות" בידיעה חדשותית הזוכה להפניית שער. "יו"ר ועד ברשות השידור: 'דיברתי עם הוועדים החזקים במשק, לא נצביע לליכוד'", מצטטים הכתבים את מיקו צרפתי. ידיעה נוספת מוקדשת לדברי ביקורת מפי פנחס עידן, בעקבות פגישת ההתנצלות שלו עם נתניהו. "בליכוד ביקשו מעידן לתמוך בנתניהו בפומבי – אבל נענו בשלילה", נכתב בכותרת המשנה של הידיעה.

"בגין היה מתבייש", סונטת כותרת נוספת, ציטוט מפי המועמד משה כחלון הנדפס בראש עמ' 6. הצהרה שנשא אתמול כחלון משמשת את עורכי "ידיעות אחרונות" לחדד אף יותר את המחלוקת המסתמנת בין ראש הממשלה לבין מעוזיה הוותיקים של מפלגתו באמצעות הבלטה של תעמולה מטעם מפלגה יריבה. "ב-9.3.1992, לפני 23 שנה, נפטר מנחם בגין. אם הוא היה חי, הוא היה מתבייש", מצטט הכתב הפוליטי יובל קרני פוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק של כחלון. "באובדן הדרך, בוויתור על הדרך החברתית שרואה אנשים, על השימוש הציני בעובדים, באובדן הממלכתיות".

יובל דיסקין (צילום ארכיון: ליאור מזרחי)

הכפולה הפותחת מוקדשת בעיקרה למאמרים. "מי שמרשה לעצמו להשוות לחמאס", רועמת כותרתו של מאמר מאת יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, פובליציסט "ידיעות אחרונות" בהווה, ובעתיד, ככל הנראה, גם מועמד לכנסת שיתחרה בנתניהו או בממשיכי דרכו. דיסקין מגנה את נתניהו על ההשוואה בין "עובדי נמל ורשות השידור – ביניהם לוחמים במלחמות ישראל – לטרוריסטים ולחמאס", וגם על השחרת דמותו של מאיר דגן, יקיר "ידיעות אחרונות", ראש המוסד בעבר ואיש העסקים בהווה, בעקבות השתתפותו בעצרת להחלפת השלטון.

טיעוניו של דיסקין אינם משכנעים: המאמר מוקדש לתיאור רומנטי של עברו של דגן, ולא להתמודדות עם ההצהרות שהמיטו עליו את הביקורת מכיוונה של לשכת נתניהו. קרוב למחצית מהמאמר מוקדשת לתקרית שאירעה לדגן ב-1971, במהלך שירותו הצבאי, ולתיאור עמום של תקופתו במוסד. העיסוק בעמדותיו הפוליטיות של דגן נדחק הצדה, והעיסוק באינטרסים העשויים לעמוד בבסיס התנהלותו הציבורית כלל אינו קיים – בחירה שאינה משרתת את הקוראים, כי אם את מושא הכתיבה.

במבט כולל, רשימתו של דיסקין עוסקת כמעט אך ורק בקימום תדמיתו של איש הביון הבכיר בדימוס, כולל ניסיון להפריך את הטענה כי מדובר ב"שמאלן (זו מלת גנאי?) כפוי טובה כמעט ועוכר ישראל". מבחינת התוכן מדובר למעשה ברשימת תדמית שהנפיק בטחוניסט אחד עבור רעהו שקפץ לבצה הפוליטית ונכווה. תיאורו של האיש נדמה כלקוח מתוך פמפלט מיתוגי: "דגן אינו מתמחה בנאומים, אבל כפי שראיתם בעצרת, הוא אדם אמיתי, אותנטי ופטריוט ענקי שחרד, כמו רבים אחרים, ואני ביניהם, וכמו גם מקורבו של נתניהו זה לא מכבר, אהוד ברק, לעתיד החלום הציוני".

לצד מאמרו של דיסקין נדפסת בכפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות" גם רשימה מאת בן-דרור ימיני. כמו דיסקין, גם ימיני מוצא לנכון להדק את הקשר בין הסרטון מעורר המחלוקת של הליכוד לבין ראש הממשלה – קשר שבליכוד ניסו לפרום זמן קצר לאחר שהתברר היקף שאט הנפש שמעורר התשדיר בקרב רבים מצופיו.

אם המאמר של דיסקין נועד להבליט פער בין ראש הממשלה לקהילה הבטחונית, המאמר של ימיני מוקדש להבלטת הפער בין נתניהו לבין ציבור העובדים. "מערכת הבחירות מאבדת את העשתונות ויורדת נמוך, נמוך מדי", נכתב בכותרת המשנה. "הבעיה היא שיש מי שמכתיב את סדר היום הזה. את הטון נותן ראש הממשלה, שאמור היה להיות המבוגר האחראי", מובהר לקוראים.

נתניהו, כותב ימיני, משול ליאיר גרבוז משמאל ("קיצוני") ולחגי הוברמן מימין ("קיצוני"), שזכו להוקעה ציבורית לאחרונה בגין אמירות שהשמיעו. "יש הבדל בין גרבוז לנתניהו", מטעים ימיני. "גרבוז מייצג את עצמו. ואולי, רק אולי, את קומץ השמאלנים הקיצונים שלא מצליחים לרסן את הגזענות של עצמם. אבל נתניהו הוא ראש ממשלה. הוא נותן את הטון. הוא אמור להיות המבוגר האחראי. ופעם אחרי פעם הוא נכשל. פעם אלה היו השמאלנים שלדידו 'הם לא יהודים'. עכשיו אלה העובדים, רבים מהם, אולי רובם, בכלל ליכודניקים. פעם זה נאמר בלחישה. עכשיו זה סרט תעמולה".

לטענת ימיני, המקור לבעיה המתוארת במאמרו הוא דלותו של השיח הציבורי. "זה קורה בעיקר משום שאין דיון ממשי על כלום. פשוט כלום", הוא כותב. "כמעט לכל שותף למשחק הפוליטי – משמאל, מימין וממרכז ‒ יש דברים שראויים להישמע. אלא שבמערכת הזאת הם כמעט לא הושמעו".

ימיני, שאינו עיתונאי צעיר או זוטר, אינו משלים את קו המחשבה הזה: הדיון הציבורי אינו שמורה מבודדת המעצבת את עצמה לפי חוקי טבע שיד אדם אינה נוגעת בהם; הדיון הציבורי מתעצב באמצעות החלטות מושכלות של בעלי מקצוע, הרשאים להכריע גם אחרת. בניגוד ל"ישראל היום", ביטאון המתנהל לפי סדר יום אנטי-עיתונאי מופרך ותועמלני, ב"ידיעות אחרונות" יש עיתונאים ועורכים שהדי.אן.איי המקצועי שלהם אחר בתכלית – ושגם מצליחים מעת לעת להביא אותו לידי ביטוי. בחירות 2015, כך נראה, הביאו עימן החלשה נוספת במעמדם של אלה במערכת.

אפשר גם אחרת

בעיתוני הכלכלה ממשיכים גם היום במאמצים לחלץ מתוך סיסמאותיהם של המועמדים והמפלגות עמדות והצהרות פרטניות, שבאמצעותן יהיה ניתן לבחון את התנהלותם עד כה ובעתיד. ב"כלכליסט", למשל, מראיינים נעמה סיקולר ואורי תובל את השר נפתלי בנט, הנדרש להגיב על נתונים קונקרטיים בנוגע להכרעותיו במהלך הקדנציה. ב"דה-מרקר" מנתח נתי טוקר את מצעי המפלגות בתחום התקשורת, וליאור דטל מציב את הצהרותיה של מפלגת יש-עתיד אל מול המציאות.

מי שיחפש טוב ימצא גם ב"ידיעות אחרונות" שריד לפרקטיקה עיתונאית מסוג זה. ידיעת עדכון מאת תלם יהב מעניקה רמקול ל"ראשי הארגונים המסייעים לבעלי מוגבלויות", המוחים על יחס מזלזל מצד המפלגות, שהתבקשו על-ידי העיתון להשיב על שאלון זהה בנושא מוגבלויות. הידיעה הקצרה נדפסת בעמ' 35, במעבה מודעות האבל והמכרזים.

נימוקי ביטחון

"ביקור 'הפתע' החצי-מחתרתי של נתניהו אתמול בשוק מחנה-יהודה בירושלים סוקר על-ידי צלמי וידיאו ממטה הבחירות של הליכוד, ועוד אי-אילו סמארטפונים אמיצים. זה היה ללא ספק חידוש מרעיש: סיור בחירות בשוק ללא צלמים. אחרי הכל, מהי עילת קיומו של מבצע אבטחה מורכב שכזה, ערב בחירות, אם לא הסיקור התקשורתי? הדבר משול למשחק כדורגל ללא קהל, או לעץ שנופל ביער, על-פי המשל המפורסם", כותב ב"הארץ" יוסי ורטר.

"הנימוק הרשמי של מטה הליכוד היה: 'אנחנו דווקא רצינו תקשורת, אבל השב"כ אסר עלינו לפרסם מראש אודות הביקור'. מלכתחילה, ההסבר הזה נשמע, אפעס, מוזר. הרי גם כשראש הממשלה מגיע לביקור בגבול ישראל-עזה, וגם בתקופות מתוחות, במהלך עימות צבאי, התקשורת מיודעת מראש בתנאי 'אמברגו': כלומר, מותר לפרסם אחרי שהביקור מסתיים. אז דווקא שוק מחנה-יהודה, המכונה 'מעוז הליכוד', מהווה סכנה כה מוחשית, ברורה ומיידית לחייו של הקודקוד, עד שאפילו האמברגו המקודש כבר לא תקף?

"מה גם ששעה, אולי יותר, לפני בואו של ראש הממשלה לשוק, נחסמו הכניסות והיציאות והוקם אוהל הסוואה, ומאות שוטרים ומאבטחים התמקמו וכל הטררם הקבוע. תושבי ירושלים הרי מתורגלים בכגון דא. כל אנשי השוק הוותיקים קלטו מיד מי עומד לנחות עליהם. לאחר שנודע לצלם 'הארץ' אוליבייה פיטוסי על המאורע, הוא חש לזירה ותיעד את הביקור.

"חלפו כמה שעות של תהייה, עד שהפרשן המדיני של קול-ישראל, צ'יקו מנשה, מסר את תגובת שירות הביטחון הכללי, לפיה לא הם שאסרו על הזמנת התקשורת לאירוע. מתברר כי מי שהחליט למדר את התקשורת היו אנשי הליכוד, מן הסתם בידיעת הבכיר שבהם, מחשש לאי-נעימויות ומבוכות לא צפויות. תמיד יהיה להם שב"כ, כדי להטיל עליו את האחריות".

עוד כותרת ראשית

הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת הבוקר לחשיפה של הכתב ניר חסון, ולפיה עיריית ירושלים מנהלת "רשימות שחורות" שתכליתן "ענישת תושבים ערבים". "העירייה מקבלת מהמשטרה שמות של חשודים שהשתתפו בהפגנות אלימות – ומפעילה נגד משפחתם אכיפה פרטנית בגבייה, קנסות והריסות בתים. משפטנים: זו אפליה באכיפה", מפרטת כותרת המשנה.

"זה כמה חודשים שהמשטרה מעבירה לעיריית ירושלים באופן שוטף רשימות של חשודים בעבירות בטחוניות ובני משפחותיהם כדי שתפעיל נגדם סמכויות מוניציפליות כמעין ענישה נוספת לענישה הפלילית", כותב חסון. "עובדי העירייה מתבקשים להריץ במערכת את השמות ומספרי תעודות הזהות כדי לבחון אם ניתן לפעול נגד המופיעים ברשימה באמצעות הריסות בתים, גביית חובות ארנונה, סגירת עסקים ועוד.

פלסטינים משליכים אבנים ברחבת מסגדי הר הבית. ירושלים, 6.12.13 (צילום: סלימאן חאדר)

"לידי 'הארץ' הגיעו הרשימות שנשלחו על-ידי המשטרה, ובהן מאות שמות של תושבי מזרח ירושלים. בדיקת השמות שברשימה מעלה כי חלק גדול מהם הם של תושבים פלסטינים שנעצרו באשמת השתתפות בהפגנות אלימות שאירעו בירושלים החל מחודש יולי או של דמויות הנחשבות למנהיגים מקומיים".

"מעבר לכך שזו רדיפה פשוטו כמשמעו של אנשים ושימוש לרעה בכוח השלטוני", אומר לחסון עו"ד מיכאל ספרד, "זה סגנון השררה שכמוהו ראינו במשטרים לא דמוקרטיים. אם אכן הוא מתקיים בישראל, זה מבטא השחתה חמורה ביותר".

החדשות והפרכתן

חגי סגל (צילום: יוסי זמיר)

כסף גדול. עורך "מקור ראשון", חגי סגל, פירסם בסוף-השבוע שעבר ניתוח שביקש להפריך את המוסכמה התקשורתית הרווחת ולפיה החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, הפועלת במימון ממשלת ישראל, משמשת למעשה כ"קופה הגדולה של ההתנחלויות". סגל ביסס את טענתו על מסמך שתואר בטור כ"מסמך רשמי שהגיע אלי בדרך בלתי רשמית", המסכם את תקציב החטיבה לשנת 2014. לטענתו, בשנה זו העבירה החטיבה להתיישבות להתנחלויות רק 17 מיליון שקל, כ-5.7% מתקציבה.

הבוקר מפרסם כתב השטחים של "הארץ", חיים לוינסון, נתונים המפריכים את אלו שהציג סגל. "נתוני החשבת הכללית במשרד האוצר מגלים כי החטיבה להתיישבות הקצתה 83 מיליון שקלים להתנחלויות בשנת 2014, בעוד שבמסמך התקציב שהגישה החטיבה להנהלת ההסתדרות הציונית מדווחים 17 מיליון שקלים בלבד. הפער בין הדיווחים עומד על 66 מיליון שקלים", מובהר בפתיח. בהמשך הידיעה מצביע לוינסון על שורה של סעיפים שדרכם הועברו להתנחלויות עוד עשרות ואולי אף מאות מיליוני שקלים באותה שנה, ומפנה את הקוראים לעיון במסמך החלקי שעליו הסתמך סגל, שפורסם אתמול באתר של רביב דרוקר.

כסף קטן. כתב "הארץ" יהונתן ליס מציג כעובדה טענה שהשמיעה אתמול בעלת בית-קפה בשוק מחנה-יהודה, ולפיה כאות מחאה נגד נתניהו בחרה להשיב לראש הממשלה עודף של 87 שקלים במטבעות. ב"ידיעות אחרונות" מציגים תצלום שהופץ על-ידי הליכוד, וממנו עולה כי העודף שקיבל נתניהו מורכב משטר של 50 שקל, שלושה מטבעות של עשרה שקלים, מטבע של חמישה שקלים ומטבע של שני שקלים.

בן כספית, בטור המוקדש לביקור של נתניהו בשוק, טוען כי ראש הממשלה הזמין אספרסו. בסרטון שתיעד את הסיטואציה אמנם נראית ח"כ מירי רגב מזמינה אספרסו לראש הממשלה, אולם הספל שהוא מקבל לידיו לאחר מכן מכיל דווקא קפה הפוך, בחירה התואמת את הסכום ששילם.

המזרח הרחוק. "האיום הסיני מאלץ את יפן לצאת מהקונכייה הפציפיסטית", מודיעה כותרת הנדפסת במדור חדשות החוץ של "הארץ". בדיווח עצמו, שתורגם מהעיתון "ניו-יורק טיימס", נעשה שימוש גם בטענה שלפיה "יפן ידועה ברתיעתה ממיליטריזם". במאמר מאת גיא אלמוג שפורסם לפני כשנה וחצי כאן, באתר "העין השביעית", הופרכה המוסכמה (או שמא הקונכייה) התקשורתית הוותיקה שלפיה יפן מחזיקה או החזיקה בעבר במדיניות צבאית "פציפיסטית".

ספירת הראשים

כל העיתונים מדווחים על ביטול הענקת פרס ישראל לספרות לשנת 2015, פועל יוצא של התערבות ראש הממשלה נתניהו בהליכי השיפוט, שהערימה קשיים מקצועיים ומשפטיים על התהליך. ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" מובהר בהבלטה כי הביטול נובע מ"התערבות נתניהו". בכותרת המשנה של הדיווח ב"ישראל היום", להבדיל, מיוחסת ההתערבות דווקא ל"משרד רה"מ". הדיווח ב"ישראל היום" נבדל מיתר הדיווחים גם במה שאין בו כלל: פרשנות על השלכותיה של ההתערבות השלטונית בפרס הספרותי.

"מי שיעלה לבמה וילחץ יד לנתניהו – יימחק מספר החיים של הספרות העברית", מובהר בציטוט מפיו של הסופר חיים באר, המובא בכותרת המשנה של הדיווח ב"ידיעות אחרונות" (אלעד זרט ותלם יהב). נסים קלדרון, שכיהן כיו"ר ועדת השיפוט בתחום חקר הספרות, ממשיך את הקו החריף. "ראש הממשלה התערב במפעל כל-כך מפואר ובטקס חגיגי ועשה מעשה פסול", הוא אומר ל"ידיעות אחרונות", ומוסיף: "כמו שברכט כתב – מה נעשה בזמנים האפלים? נכתוב על הזמנים האפלים".

לדיווח ב"מעריב" נלווה טור מאת הסופר יצחק בן-נר, שהיה מועמד לפרס אך הסיר את מועמדותו במחאה על ההתערבות השלטונית. "לפני כמה שבועות החליט ראש הממשלה, במסגרת הפרנויות הקבועות שלו, שלא רק התקשורת – עיתונות, רדיו וטלוויזיה – ולא רק יריביו ושותפיו הפוליטיים ולא רק הסטיריקנים והפייסבוק והיוטיוב והבלוגים מאיימים על נצחיות שלטונו. כל הסופרים והקולנוענים הם שמאלנים, כידוע, כדי לסבר את דעתם של מבקרי הספרות והקולנוע (שהם שמאלנים קיצוניים), כי מבקרי הספרות והקולנוע השמאלנים נבחרים תמיד לוועדות השיפוט של הפרסים החשובים לקולנוענים ולסופרים", כותב בן-נר. לנוכח הפוליטיזציה מציע הסופר להעביר את האחריות על מערכת הענקת פרסי ישראל לחסות בית הנשיא.

אור קשתי, בטור פרשנות הנדפס במוסף "גלריה" של "הארץ" תחת הכותרת "ביזיון על שם נתניהו", מתייחס גם הוא לקריאות להחלת "איזון" בתמהיל זהויותיהם של השופטים והזוכים. "הבדיקות שנעשו לגבי זהות הזוכים התבססו על מין, מוצא עדתי ולאום. אפשר לשער כי מאפיינים אלה קשורים גם לרקע חברתי-כלכלי", כותב קשתי.

"'ספירת הראשים' לפי ג'נדר, עדה או מעמד היא חשובה, אבל ההתמקדות באחד מקצוות הפירמידה, כלומר – מקבלי פרס ישראל, עלולה להסוות את אי-השוויון בין המגזרים השונים, אשר פורח בחלקים שמתחתיו, החל משלב גן הילדים ועד האוניברסיטה, ובתחומי חיים מגוונים. ה'גיוון בוועדת השופטים' שמבקש נתניהו לא יפתור אי-שוויון כזה, הסרוג במבנה החברתי של ישראל, אלא רק יטשטש אותו. אבירי הפוליטיקה של הזהויות ירוויחו מראית עין".

ב"ישראל היום" מוגבל הדיווח בעניין לתיאור המחלוקות וההכרעות המשפטיות שהובילו לביטול הפרס. דעותיהם וניתוחיהם של פרשנים, משקיפים מן הצד, מועמדים לפרס ושופטים בוועדותיו השונות – יהיו עמדותיהם וזהויותיהם אשר יהיו – נותרו מחוץ לכתבה. לפי העיתון הנפוץ בישראל, מדובר בסוגיה משפטית ותו לא.

חופש הביטוי

"העליון הורה לאוניברסיטת חיפה לשנות סעיף המגביל מחאה בקמפוס", מדווחת ב"הארץ" כתבת החינוך ירדן סקופ. הסעיף בתקנון שלפיו פעלה האוניברסיטה מאפשר לנשיא המוסד האקדמי "להורות על הפסקה או מניעה של כל פעילות ציבורית למשך זמן מוגבל", מציינת סקופ. "בדיון ציינה השופטת אסתר חיות כי קיומם של אירועים ציבוריים בקמפוס צריך להיות עניין מובן מאליו, וכי פגיעה בחופש הביטוי לא יכולה להיות כה גורפת".

ענייני תקשורת

אינטרנט וכבלים. במדור שוק ההון של "דה-מרקר" מנתח אמיתי זיו את ביצועיה של מניית גוגל בהתבסס על האתגרים העומדים בפני ענקית המידע המקוון, על רקע כמה מכשלונותיה העכשוויים. "גוגל נכשלה בגדול במאמץ שלה להיות שחקנית בזירת הסושיאל", מזכיר זיו בסעיף החמישי מבין חמישה. "לפי דיווח מהימים האחרונים, גוגל מתכוונת לסגור את שירות גוגל-פלוס, שנועד להתחרות בפייסבוק, ולפצל אותו לשני שירותים שונים".

עוד ב"דה-מרקר": נתי טוקר מדווח כי מנהלי ערוץ 24, שבשליטת חברת קשת, ביקשו ממועצת הכבלים והלוויין הקלות בתנאי הזיכיון שלהם. "הערוץ, שניזון מפרסומות, שקוע בהפסדים, ולפי פרסומים קודמים הפסיד 40 מיליון שקל ב-2012–2013", גורס טוקר.

ספרות. במוסף "גלריה" מדווחת גילי איזיקוביץ כי עורכת ספרות המקור בהוצאת כתר, שירה חדד, פורשת מהתפקיד לאחר שבע שנים. "היא הסבירה כי החליטה לפנות זמן, לצד העשייה הספרותית, ל'הזדמנויות חדשות שנפתחו בפני, ובהן פיתוח ועריכת סדרות טלוויזיה'", מציינת איזיקוביץ. מחליפה של חדד יהיה העורך והמתרגם עודד וולקשטיין.

קולנוע תיעודי. טור ביקורת הטלוויזיה של רוגל אלפר ב"הארץ" מוקדש היום ל"מבחן בוזגלו", סרט תיעודי מבית-היוצר של הבמאי חיים בוזגלו. אגב קטילת הסרט ("בוזגלו נכשל במבחן פרנקנשטיין", קובעת הכותרת) מתייחס אלפר למצבו העגום של שוק הקולנוע התיעודי בישראל, המבכר סרטים שהם בגדר "סיפור אישי" שטחי על פני טיפול מקיף בסוגיות וסיפורים בעלי ערך היסטורי רב יותר. "הסיכוי להשיג תקציב גדול למיזם היסטוריוגרפי – אפסי. וגם אז הכסף לא באמת מספיק. לא לבוזגלו ולא לבוזגלוביץ'", כותב אלפר. "בדוקו בישראל עובדים על בסיס התנדבותי למחצה".