הספין התורן

הפגנה פוליטית שהתקיימה אתמול בתל-אביב תופסת את כותרותיהם הראשיות של "הארץ" ו"מעריב". "רבבות הפגינו בתל-אביב להחלפת שלטון נתניהו", נכתב בזו של הראשון. "דגן: חושש מההנהגה שלנו", נכתב בזו של השני – ציטוט של ראש המוסד לשעבר, הנשק האחד לפני אחרון ששלף "ידיעות אחרונות" במלחמתו בראש הממשלה, מי שהיה כוכב הפגנת השמאל אתמול ומי שטרם נשאל בדבר עסקיו הפרטיים והקשר האפשרי שלהם לביקורת שלו על השלטון הנוכחי (ובגרסת בן כספית ב"מעריב": "על הבמה עמד אחד הלוחמים האמיצים בתולדות ישראל ומול 50 אלף ישראלים הדורשים שינוי נשא נאום נואש כמי שנלחם על חייו. חיוור, דומע, רועד מהתרגשות וחף משאיפות פוליטיות, הזהיר ראש המוסד לשעבר מאיר דגן מפני התהום שאליה מוליך נתניהו את המדינה הכל-כך יקרה לכולנו").

גם ב"ידיעות אחרונות" מסקרים, כמובן, את עצרת השמאל בכותרת בשער העיתון ("נאום הדמעות") – בלי לכתוב, כמובן, את המלה "שמאל", וב"ישראל היום", כמובן, לא מקדישים להפגנה כותרת בשער, אלא רק לתגובה אליה ("הליכוד נגד דגן: 'חסר אחריות'") – אבל שני העיתונים מרכזים מאמץ בספין הנוכחי, לא בהופעתו הפומבית של נשא הספין הקודם.

"ליברמן ובנט: נתניהו הסכים לנסיגה גדולה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "במסמך שחשף נחום ברנע הסכים שליחו של נתניהו לוויתורים מפליגים לפלסטינים", נכתב בכותרת המשנה, המזכירה את הפרסום בטורו של ברנע בגליון שישי, על אודות מסמך שהועבר בין הנושא ונותן מטעמו של נתניהו, עו"ד יצחק מולכו, לבין הנציג הפלסטיני חוסיין אגהא. ב"ישראל היום", כדרכם, הדיווח הוא התגובה לפרסום: "דניס רוס מבהיר: לא היו ויתורים". גודלה של הכותרת מעיד על הבהלה שמעורר הגילוי הזה בקרב לשכות נתניהו ו"ישראל היום", ובצדק: הוא משרת את ההתקפה מימין על ראש הממשלה, כזו שלשתי הלשכות קשה יותר להילחם בה מאשר בזו שמשמאל.

גליון "הארץ" מיולי 2014, שבו נחשף מסמך ההבנות של נתניהו במשא-ומתן עם הפלסטינים

ובכל זאת, מדובר בספין, שאין מאחוריו בשר ממש. לא רק בגלל עדותו של דני דיין בדף הפייסבוק שלו ("במוצ"ש שעברה השתתפתי בתוכנית 'המטה המרכזי' בערוץ 10. לידי ישב שמעון שיפר מ'ידיעות אחרונות', ויחד עם המנחה נדב פרי שוחחנו עם ציפי לבני. הופתעתי משאלתו של שיפר – פתאום, כאילו לא קשורה לכלום – על ויתוריו של נתניהו במו"מ עם הפלסטינים. לבני סירבה לענות, אבל העירה: זה אולי יתפרסם, אולי אפילו לפני הבחירות. הבנתי. זה היה כנראה הפרומו להפקה המשותפת"). גם לא רק משום שהסקופ הגדול של נחום ברנע כבר פורסם על-ידי ברק רביד ב"הארץ" עוד ביולי 2014.

לא, העד המרכזי לכך ש"ידיעות אחרונות" עושה שימוש מניפולטיבי בפרסום של ברנע הוא ברנע עצמו, שכותב היום בעומק הטור הפותח את הגיליון: "האם נתניהו התכוון להגיע להסכם על בסיס העקרונות האלה? אני מעריך שלא. הוא התכוון להוכיח לאמריקאים שהוא נועז ופרגמטי, ואחר-כך לקבור איכשהו את הניירת"; זאת – בניסוח אחר כמובן – הטענה של נתניהו ושל אנשיו ב"ישראל היום" אל מול הפרסום ב"ידיעות". זה לא מפריע לעיתון להפוך את המידע-שכבר-פורסם הזה, שהעיתונאי שפירסם אותו כעת מחדש מודה שהוא הצהרה ריקה, לאבן הראשה בקמפיין עיתונאי-פוליטי. "סערת הוויתורים" היא הכותרת השמנה, באותיות אדומות, של כפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות". כותרת העמוד הבא, המוקדש לסיקור ההפגנה בתל-אביב, היא "רוצים שינוי". אבל "ידיעות אחרונות" הוא לא "שינוי" ביחס ל"ישראל היום", כפי ש"ישראל היום" הוא לא "שינוי" ביחס ל"ידיעות אחרונות".

"איינשטיין אמר שאי-שפיות זה 'לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות'", אמר אתמול מאיר דגן, והדברים נדפסים היום ב"ידיעות אחרונות". המשפט הזה מתמצת היטב את סיפורם של שני העיתונים הנפוצים בישראל – ולרוע המזל, גם של קוראיהם.

פיגוע

"שבעה נפצעו בפיגוע דריסה בירושלים; המחבל נורה ונתפס", נכתב במעלה שער "הארץ". "חמישה פצועים בפיגוע דריסה בבירה", נכתב בכותרת בתחתית שער "מעריב". "פיגוע באמצע החג: 'ניטרלנו את המחבל'", נכתב בכותרת בתחתית שער "ישראל היום". רק ב"ידיעות אחרונות" לא מצאו מקום לדווח לקוראיהם על אירוע טרור בבירת ישראל. את חלק השער שנשאר פנוי מסיקור המוקדש לניגוח ראש הממשלה תופס פרויקט יחצני: סיקור יום האשה הבינלאומי.

יום האשה הבינלאומי

יום האשה הבינלאומי הפך בשנים האחרונות לציון עיתונאי חשוב בטבלואידים. הסיבות ברורות: מדובר מצד אחד בנושא קונסנזואלי דיו כדי שהעיסוק בו לא יהיה כרוך בסיכון תדמיתי, ומצד שני כזה הנמצא בליבת הערכים הליברליים – וכר להזדמנויות עסקיות בדמות קידום מכירות ויחסי-ציבור שונים ומשונים. מי שמוביל את הטרנד הוא "ידיעות אחרונות", שגם השנה מציין את היום בגימיק מתחום תעשיית הדפוס: שער העיתון הקדמי מודפס כהמשך ישיר של שער העיתון האחורי. גימיק הוא שם המשחק גם הלאה, בעמודים הפנימיים ובמוספים.

כך למשל מתפרסם היום בעיתון סיכום תמציתי של "עימות" בין "המועמדות הבכירות" מן המפלגות השונות (בטקסט לא חתום, משום מה). תוכן ה"עימות" (כל פוליטיקאית שאלה את רעותה שאלה אחת) לא היה קשור באופן כלשהו למהות היום, ולמעשה הקשר היחיד אליו היה העובדה שהדמויות שהשתתפו בו היו נשים. ההעדפה הזו של הצורה על פני התוכן היא המאפיין הבולט השני של יחסו של "ידיעות אחרונות" ליום האשה; כך גם הסלוגן המלווה את העיתון הוא "נשים כותבות את 'ידיעות אחרונות'".

"נשים כותבות את 'ידיעות אחרונות'", הסלוגן המלווה את גליון העיתון ביום האשה הבינלאומי

אילו נשים? כוכבת השער של "24 שעות", המוסף היומי של העיתון, היא זמרת פופולרית (ריטה) עטופה במערכת של יחסי-ציבור הפועלת 365 ימים בשנה, שעבורה, ומתברר שגם עבור העיתון, היום המוקדש לציון הקשיים וההישגים הייחודיים לנשים הוא רק עוד הזדמנות לקידום מכירות. המוסף "זמנים בריאים" מציג ככתבה הראשית ראיון של גאיה קורן (אשה) עם שלי גפני (אשה). כותרת המשנה מסכמת: "ממרומי גופה המושלם מודה שלי גפני שסדר יומה העמוס כולל לא פעם גם קרואסונים, נשנושים, פלאפל, שווארמה והתמכרות לדיאט-קולה. המומחים ממליצים על שיפורים קלים" (את גישתה הפמיניסטית מציעה קורן עצמה בטור בחתימתה הפותח את המוסף היומי של העיתון: "הכוח שלנו הוא בנשיות, של הגברים בג'נטלמניות").

הכפולה הפותחת של המוסף מציעה את התכנים הבאים: מאמר על קרם לחות, מתכון לסלט, עצה לדיאטה לפני החתונה, עצה לכניסה להריון ממרפא ברפואה סינית, טור אישי ("החיים לצד נער מתבגר בן 50"). ובקיצור: תמצות של הייצוג הנשי השטחי, החלול והנצלני השולט ב"ידיעות אחרונות" ובשכמותו גם בשאר ימות השנה. האשה כגוף, שהמוח המצורף אליו נועד רק להיות כלי קיבול למסרים צרכניים והכתבות דכאניות.

הסלוגן האמור, המלווה את הסיקור ב"ידיעות אחרונות", מעוצב כך שיזכיר כרזות היסטוריות מפורסמות המציגות נשים פועלות. במודע או שלא במודע, מתייחס בזאת העיתון לשורשי היום, שנולד כהצהרה סוציאליסטית ואף הוקדש במקור לנשים פועלות. הרפרנס הזה רק מעצים את המבוכה המתעוררת ממילא מן הבחירה של העורכים לשער המוסף הכלכלי של העיתון ביום שבו "נשים כותבות את 'ידיעות אחרונות'": "מוסף בכירות", נכתב שם בכותרת הראשית, מעל לתמונותיהן של נשים "מפסגת המשק" שאינן סובלות דווקא מתת-חשיפה ושהקשר שלהן לתוכני היום הוא זה: הן נשים. או, על-פי תפיסת העולם של העיתון: הן נשים המופיעות מעל דפי "ידיעות אחרונות".

את תמונת המראה לעולם ההפוך של "מוסף הבכירות" של "ידיעות אחרונות" מספקת הכותרת הראשית של "דה-מרקר": "רק 6% מהמנכ"לים ו-3% מהיו"רים בחברות הציבוריות הם נשים", נכתב שם.

החברה האזרחית

"כלכליסט" מפרסם היום תוצאות של שתי בדיקות, כהגדרתו, בשני הנושאים שבליבת הסיכון הכלכלי של המשק הישראלי, המכונים לעתים "בועה": בועת הנדל"ן ובועת האשראי.

"הכנסות המדינה מנדל"ן זינקו בכ-64% בתוך עשור", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, מתחת לכותרת הגג המתבקשת: "המספרים שמסבירים מדוע למדינה אין תמריץ לטפל במחירי הדיור". לפי כותרת המשנה, הכנסות אלו הגיעו ב-2014 לכ-5% מתקציב המדינה (20 מיליארד שקל) ו"עיקר העלייה בהכנסות אינו נובע מריבוי עסקאות, כי אם מעליית מחירי הנכסים" (אמיתי גזית). "ג'ונגל של הלוואות" היא הכותרת השנייה בגודלה על שער העיתון הכלכלי. "שוק ההלוואות החוץ-בנקאיות והלא-ממוסדות מגלגל 20–30 מיליארד שקל בשנה, יותר מפי 4 מההלוואות בכרטיסי אשראי", וזאת ב"ריבית מטורפת של 10% לחודש", נכתב בכותרת המשנה. "אף אחד לא מפקח על שוק ההלוואות הפרטיות", נכתב בכותרת הכתבה עצמה, של תומר ורון.

ומן המקרו אל המיקרו: "כוזהינוף יפצה מפוני גבעת-עמל ב-4 מיליון שקל – ויקבל הקלות של עשרות מיליונים", נכתב בכותרת כתבה של נמרוד בוסו ב"דה-מרקר". "לפי הסכם הפיצוי שנחתם", מוסרת כותרת המשנה, "משפחת היהלומנים כוזהינוף תפצה ארבע מתוך 12 משפחות שפונו ממתחם גבעת-עמל – ועיריית תל-אביב תאפשר לה להקים מגדל בן 40 קומות על גבול שכונת בבלי".

בחירות 2015

סרטון הבחירות של הליכוד מן השבוע שעבר, שבו נתניהו מציג עצמו כמי שמיגר את חמאס, עובדי הנמלים ועובדי רשות השידור, ממשיך לעורר דיון. ב"כלכליסט", למשל, בחרו לבדוק אותו עובדתית ומצאו כי "בשנתיים האחרונות המגזר הציבורי דווקא גדל ב-5.4%". ב"ידיעות אחרונות" החגיגה, כמובן, גדולה: עמוד שלם מוקדש לאפיזודה המביכה את נתניהו ("האישור והמבוכה", "בעקבות סערת התשדיר, בליכוד טוענים: 'נתניהו מככב בו, הוא ראה ואישר'. בכירי המפלגה מבינים את גודל הטעות: 'צריך להיות אטום כדי לשדר דבר כזה'"), כולל טור של בן-דרור ימיני (אלון חסן, "איש עובדי הנמלים הבולט ביותר בעשור האחרון", "הוא בשר מבשרו של הליכוד").

ב"הארץ" עוסקים גם בעניינים הקשורים למערכת הבחירות המתקרבת שאינם סרטונים קומיים. "תרבות? למי אכפת", נכתב בכותרת המוסף "גלריה". "התרבות נפקדת ממצעיהן של מפלגות רבות בבחירות 2015", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של יאיר אשכנזי. גם ב"המגזין" של "מעריב" מתייחסת לכך כרמית ספיר-ויץ בראיון עם ד"ר ליאורה ברש, יו"ר העמותה לשירה הליקון.

ובשמאל: "הרשימה-המשותפת סירבה לחתום על הסכם עודפים עם מרצ", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "לפי הערכות, ההחלטה צפויה לעלות לשמאל במנדט לפחות. גלאון: נכנעו ללאומנות", נכתב בכותרת המשנה, לידיעה של אילן ליאור וג'קי חורי.

ענייני תקשורת

עידו באום כותב ב"דה-מרקר" על נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, ש"לבקשת אולמרט ודנקנר זימנה פרקליטים לבירור על הדלפות". "בניגוד למגמה המרוסנת עד כה בחקירת הדלפות", נכתב בכותרת המשנה, "נציבת הביקורת על הפרקליטות הורתה לברר תלונות על הדלפות בתיק הרצת מניות אי.די.בי ובמשפט אולמרט – אף שהמשפטים עדיין לא הסתיימו. פרקליט המדינה מתנגד לכך בשלב זה, וספק אם התובעים יתייצבו לבירור".

עומר כביר כותב ב"כלכליסט" על סחר אפור או בלתי חוקי בנתונים אישיים.

צבי זרחיה כותב ב"דה-מרקר" על משאל שערכו עמותת שקיפות בינלאומית ו"דה-מרקר" ובמסגרתו "התחייבו מרבית המפלגות להגביר את השקיפות בוועדת השרים לחקיקה, בפעילות הלוביסטים, בחטיבה להתיישבות ובקק"ל". עם זאת, מוסיפה כותרת המשנה לכתבה, "לא כולן מתלהבות מחשיפת הצהרות ההון של נבחרי הציבור ולוח הפגישות שלהם".