מאיר דגן, לשעבר ראש המוסד, כבודו במקומו מונח. אין אדם למעט ראש המוסד שנחשף בזמן כהונתו לכלל החומר שאליו נחשף ראש ממשלה מכהן. רק ראשי המוסד לדורותיהם ידעו בכל זמן נתון את כל מה שידעו ראשי הממשלות. בראיון ב"אולפן שישי" אתמול (6.3.15) בערוץ 2 הוא נשאל על הקרע האישי שבין נתניהו לבין אובמה, בעקבות הנאום המדובר של ראש הממשלה בקונגרס. דגן השיב שליחסים האישיים בין המנהיגים השפעה מדינית חשובה כיוון שבסוף "כולם בני-אדם". ובכן, גם מאיר דגן, בעת כהונתו בראש המוסד וגם לאחריה, הוא בסך-הכל בן-אדם.
כמו שמעיד דגן על נתניהו ואובמה, גם אצלו יש נוסף לדאגה-כנה-לבטחון-המדינה גם שיקולים אחרים, כמו אלו של כל בן-אדם, ונכון לעכשיו גם כמו אלו של איש עסקים שמסרב לספר במה בדיוק הוא עוסק, ושחבר בפעילותו העסקית לעבריין מורשע. עבריין בכיר מאוד – ראש ממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.
דגן, אולמרט והרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ הקימו חברה שעיסוקה בדברים שמקימיה סבורים שהשתיקה יפה להם. לא יהיה מופרך לשער שמדובר בעסקי ביטחון אלה ואחרים, ולא יהיה מופרך לשער שבין השאר, השלושה מוכרים כעת לכל המרבה במחיר את הניסיון והקשרים שצברו בשירות המדינה. ארה"ב תמיד תרבה במחיר ותמיד תהיה בשורה הראשונה של רוכשי ידע בטחוני. אם כך, ייתכן שלשיקוליו של מר דגן נוסף פן אישי-עסקי, כזה שהבעת תמיכה בממשל האמריקאי במחלוקתו עם זה הישראלי עשויה להועיל לו? אולי. הבעיה היא שהאיש אינו מוכן לספר במה הוא עובד ועבור מי, וזה, רבותי, צל כבד מאוד שמוטל על כל הביקורת הפומבית שלו על ראש הממשלה.
אבל את "ידיעות אחרונות", שפירסם לפני שבוע ראיון עם איש העסקים הזה, כמו גם את ערוץ 2, שריאיין אותו אתמול, הסוגיה הזו לא מעניינת. בכלי התקשורת האלו, כמו גם באלו שציטטו אותם, לא חושבים שיש פגם בקבלת ביקורת פוליטית-מדינית-בטחונית ממי שהם אינם יודעים במה הוא עובד, מה הוא מוכר ולמי.
דן חלוץ ואהוד אולמרט, 2010 (צילום: מרקו, פלאש 90)
על השאלה אם אולמרט, שותפו הבכיר של דגן, מעדיף את טובתו האישית על פני האינטרס הציבורי כבר ענה בית-המשפט באופן חד-משמעי ב"כן" מהדהד. חלוץ סיים כהונה שנויה במחלוקת שממנה זכורות שתי אפיזודות: עדותו במענה לשאלה על פגיעת מטוסי חיל האוויר באזרחים כי עבורו ההרגשה בהטלת פצצה היא רק "מכה קלה בכנף"; ותיק המניות שמכר בבוקר שבו החלה מלחמת לבנון השנייה.
דגן החליט לחבור לשני אלה, ויחד שלושתם מסתובבים בעולם ומוכרים את הידע שצברו בשירות המדינה – בשירותנו – וכעת עיתונאים, נרגשים על שנפלה בחלקם הזכות לראיין את ראש המוסד לשעבר, מקדישים לעניין הזה לכל היותר משפט כדי לצאת ידי חובה.
לא מצאתי באף כלי תקשורת שציטט את הדברים עיתונאי שעצר ושאל: רגע, מי זה האיש הזה שאנו נוטלים ממנו כעת עצות וביקורת בענייני מדיניות החוץ והביטחון של ישראל? מהם האינטרסים הכלכליים שלו ומדוע עסקיו ולקוחותיו עלומים? האם הוא רק אזרח מודאג או אולי גם איש עסקים? הרי כזכור, כולנו בסוף רק בני-אדם.