אימה

"אימה ברכבל" היא אחת הכותרות על שער "ידיעות אחרונות". "באמצע הנסיעה הרכבל התחיל לבעור – והנוסעים נתלו על הכבלים וחיכו לחילוץ", נכתב מתחת לה. את הכותרות מלווה תצלום בגודל בול ובו נראה כל מה שמוזכר בהן: רכבל בוער ונוסעים נתלים על הכבלים. ליתר דיוק: לא כל מה שמוזכר בהן. בתמונה הקטנה לא נראה הפריט הראשון במעלה שמוזכר בהפניית השער: האימה. ואולי כן?

מדוע בחרו עורכי "ידיעות אחרונות" את פריט החדשות המסוים הזה, הקוריוזי, בעל החשיבות המעטה, נטול ההקשר והפרטים המזהים? בידיעה עצמה – ידיעת כיתוב תמונה קצרה בעמ' 18 – מדווח אליאור לוי כי הרכבל נמצא ביריחו וכי לתאונה מאפיינים צבעוניים למדי. אבל העורכים בוחרים להשמיט את הפרטים הללו מן ההפניה ולמקד את האירוע כגנרי.

מהו האירוע הגנרי ש"ידיעות אחרונות" מדווח עליו בעמוד השער שלו? ובכן, כאמור, האימה. הרי אין קורא שאינו מסוגל לדמיין את עצמו בסיטואציית גבהים זו או אחרת שהמשותף להן הוא הפחד האוניברסלי מנפילה. עורכי העיתון זיהו בתצלום אותו פחד קמאי, ומבין כל ידיעות היום (נאום נתניהו בקונגרס, טילים מתקדמים למצרים, הבית של עופרה חזה, תוכן שיווקי), בחרו להבליט דווקא אותו בשער.

אבל מה עם הפחד מעיתונות מקולקלת, פגומה, שקרנית? כמה פעמים בחיים כבר יוצא לכם לנסוע ברכבל?

יום האשה

"ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שבשערו אין שום זכר לנתניהו או לנאומו בקונגרס – וזאת בניגוד בולט לעיתונים האחרים, המקדישים כולם לנושאים אלה את הכותרת הראשית. במקום לנגח שוב את נתניהו בוחרים ב"ידיעות אחרונות" טקטיקה המיושמת באופן אגרסיבי גם ב-ynet: הבלטה של הרע והשלילי בחברה ובכלכלה הישראליות. הפעם בוחרים בעיתון בחגיגה מוקדמת של יום האשה הבינלאומי, שיחול רק ביום ראשון. העילה: פרסום נתונים סטטיסטיים הנכונים לשנת 2013; אותם נתונים המדווחים בעיתונים האחרים בעומק הגיליון וללא רוב טקס והדר.

"יום האשה 2015: פערי שכר גדולים בין גברים לנשים", קוראת כותרת הגג לראשית על שער העיתון. "נתונים חדשים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חושפים: כך הנשים בישראל עדיין מופלות לרעה לעומת הגברים", נכתב בכותרת המשנה. הכותרת עצמה היא "הרווח הוא לא שלהן". בכפולה הפותחת מתפרסמת הידיעה עצמה, של תלם יהב, תחת הכותרת "מרוויחות הרבה פחות". בטור הפרשנות, של ד"ר יפעת ביטון ("מומחית לשוויון, המכללה למינהל"), מודגש כבר בתחילתו כי נושא פערי השכר בין גברים לנשים אינו נמצא "במצע של אף מפלגה", אולם ידיעת כיתוב התמונה התופסת שליש מהעמוד הפותח כבר מכוונת באופן ברור יותר.

"לא מספיק לפתוח גן, לתקוע בו 35 ילדים קטנים ולומר, 'הנה המחאה החברתית, סיפקנו אתכם'", מצטטים אדוה כהן וליאור אל-חי "מפגינים" נגד "המצב בגני הילדים" בידיעת כיתוב התמונה המשמשת מעין מסגרת ממקדת לכפולת העמודים כולה – וזאת בלי להזכיר כלל את השם נתניהו, הליכוד או אפילו הממשלה (אגב, האם צירופה של ידיעה על הנעשה בגני הילדים לעמודים העוסקים לכאורה באפליה תעסוקתית של נשים אינו ממחיש את הדעה הקדומה הטבועה עמוק בדנ"א של "ידיעות אחרונות" עצמו ביחס לתפקיד הנשים בחברה?). בידיעה על ההפגנה ב"דה-מרקר" מציינים כי הנואם בה היה פרופ' מנואל טרכטנברג, המועמד לכנסת מטעם המחנה-הציוני.

הנאום, האפטר-פארטי

"בכירים אמריקאים: נתניהו גרם למשבר ועליו לתקן אותו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" (ברק רביד). "בממשל רומזים כי אם נתניהו ייבחר שוב, השגריר בוושינגטון דרמר יהיה זה שיצטרך לשלם את המחיר. ראש הממשלה הגיב לביקורת שמתח עליו הנשיא אובמה: 'הצעתי חלופה מעשית'", נכתב בכותרת המשנה. "הנאום הוא בעיני המתבונן", מסכמת ההפניה למאמרו של חמי שלו. ב"מעריב" כותרת השער היא "נתניהו אופטימי: 'המסר נקלט", ואילו כותרת המוסף חובטת: "ביבי שואו" – "קבוצת התמיכה של נתניהו שעודדה מהיציע, הכסאות הריקים שנתפסו על-ידי עובדי הקונגרס והסנטורים שלא היו מסוגלים להריע לראש הממשלה גם כשזכה לתשואות רמות. כל הסיפורים בשולי ההצגה הכי טובה בארצות-הברית השבוע" (מיכל אהרוני).

ב"ישראל היום", הפלא ופלא, הכותרת הראשית מאירה באור חיובי את ראש הממשלה נתניהו ולהפך את מתחרהו הנוכחי – יצחק הרצוג. "41%: סומכים על נתניהו מול איראן; 6%: על הרצוג". מעבר להטיה הידועה של העיתון, מעניין לחשוב רגע על הנתונים שמצטטת הכותרת: הרי בעוד שנתניהו, גם לדבריו שלו עצמו, נכשל בטיפול באיום הגרעין האיראני (עד כדי כך שנאלץ לטוס לארה"ב ולחולל משבר דיפלומטי רק כדי לנאום שוב נגד אותה הסכנה שהוא כושל מלהדביר כבר שש שנים) – להרצוג אין רקורד כלשהו בעניין.

עיתונות חופשית

"בג"ץ בעד חופש העיתונות", נכתב בכותרת במעלה שער "ישראל היום", המפנה לדיווח על משיכת העתירה נגד העיתון אתמול. "הדמוקרטיה ניצלה", מסכם זאת הפרשן המשפטי של העיתון, ד"ר אביעד הכהן, בכפולת העמודים הפותחת, המוקדשת לדיווח של החינמון על עצמו. דיווח על הדיון אתמול בבית-המשפט העליון ניתן לקרוא כאן באתר.

להורדת הקובץ (DOC, 66KB)

העותרים שבג"ץ זרק יכולים להתנחם בכך שהמציאות העיתונאית תמיד יכולה להיות בוטה יותר. הנה כך מסתכם מאמר המערכת המיוחד לפורים של "המודיע" החרדי:

גם בימינו, מבחן הציות – הוא מבחן החיים. הכפיפות לדעת תורה, בלי חשבונות, בלי התחכמויות, כי אם מתוך הכרה והפנמה שסיעתא דשמיא העומדת לצדיק הדור היא מפתח החיים והיא התקווה. מטבע האירועים, ודאי שנכון לחזור על הדברים הללו לקראת הבחירות העומדות בשער, שלאחריהן אנו מייחלים ל'ונהפוך הוא'. גדולי וצדיקי הדור אמרו דברם, להצביע ל'יהדות-התורה – ג' ולפעול אצל אחרים שגם הם יצביעו, וכך יש לעשות מתוך ציות מוחלט".

עיתונות הגונה ומאוזנת

איציק סבן כותב היום על מני נפתלי ב"ישראל היום". לפי סבן, נפתלי נשמע בקלטת "כשהוא מטריד לכאורה צעירה שעימה שוחח". כרגיל ב"ישראל היום", הדיווח אינו נשען על עבודה עיתונאית עצמאית, שנראה שכתביו ועורכיו פשוט אינם מסוגלים לה, אלא על דיווח בחדשות ערוץ 2. שוב כרגיל בחינמון, הפולו-אפ אינו מדויק, שלא לומר שקרי ממש. לפי הדיווח המקורי, של גיא פלג, אין מדובר בקלטת המתעדת הטרדה מינית, אלא בקלטת – שמסר למשטרה נפתלי עצמו – ובה נשמעת אשה המטיחה בו כי הטריד אותה מינית, האשמה שהוא מכחיש ואף קרא לאותה אשה להתלונן נגדו במשטרה, כפי שמצטטים גם ב"ישראל היום".

כיל

כל העיתונים מדווחים על ההתפתחויות בסכסוך העבודה בכיל. מירב ארלוזורוב כותבת ב"דה-מרקר" על "המניפולציה המשולשת בפרשת הפיטורים בכיל": "הבחירות הלהיטו את הוויכוח על מצבה של כיל. העובדים מסתירים שכר מופקע ופריון נמוך, ההסתדרות והפוליטיקאים מנצלים את המצב כדי להבעיר את הדרום – וההנהלה מנסה להסתיר שנים של ניהול כושל, ואולי להרוויח הקלות בהמלצות ועדת ששינסקי".

כלכלה וחברה

"41% מהציבור במינוס, 69% מהציבור במינוס כרוני", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", המשך המעקב של שאול אמסטרדמסקי אחר החוב הפרטי בישראל. "סקר מיוחד של 'כלכליסט' חושף את עומק משבר החובות של הישראלים", נכתב בכותרת המשנה. "53% מחזירים הלוואה שאינה משכנתא. 64% מבעלי המינוס חייבים יותר מ-10,000 שקל לבנק. 36% מהם לקחו הלוואה כדי לסגור את המינוס. ו-47% מדווחים שהחובות פגעו ביחסים עם קרוביהם".

עוד ב"כלכליסט": "רוב ספקיות ה-IT בישראל המועדפות על ממשלת ישראל פטורות ממכרז", נכתב בכותרת כתבה של אסף גלעד. "סיכום כלל הוצאות הממשלה החשופות לציבור בתחום מערכות המידע במהלך ארבע השנים האחרונות מגלה לא רק מי הספקיות שקיבלו את רוב העבודות, אלא גם שנתח משמעותי מרווחי הספקיות מגיע מחידוש אוטומטי של מכרזים קודמים".

"שטח צבאי סגור: אף מפלגה לא מדברת על תקציב הביטחון", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "תקציב הביטחון ל-2015 מגיע כמעט ל-65 מיליארד שקל, וצפוי להמשיך לגדול. ב-2014 הוקדשו 12.5 מיליארד שקל מתוכו רק לפנסיות ולשיקום. למרות זאת, הקיצוץ בתקציב הביטחון נותר טאבו. מערכת הביטחון ממתינה לראש הממשלה הבא, עם דרישה לתוספת של 5.6 מיליארד שקל" (מוטי בסוק).

כותרתו הראשית של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", קובעת: "הכי משתלם לגור בהתנחלות מבודדת". כותרת המשנה מגלה כי הקביעה נשענת על "מחקר של מרכז מאקרו לכלכלה מדינית", שכפולת העמודים הפותחת את הגיליון מוקדשת לו. בעומק הדיווח מסביר עופר פטרסבורג כיצד חישב המכון את "ההשקעה של המדינה בתושב" וקבע כי היא גבוהה ביותר כשמדובר ביישובים שמעברה המזרחי של גדר ההפרדה: "התמיכה הממשלתית חולקה במחקר לשניים: החלק הראשון כלל את התמיכה במערכות הציבוריות באמצעות תקציבי ביטחון, תקציבי רשויות מקומיות ותקציבי פיתוח. החלק השני ניתח את התמיכה הישירה ביחידים, במשקי בית ובחברות".

תורת הגמול

סגולה לעולם הבא וגם לעולם הזה. "הפלס", 5.3.15

סגולה לעולם הבא וגם לעולם הזה. "הפלס", 5.3.15

"אנקדוטה מעניינת מציינים רושמי קורותיו", נכתב במשבצת מיוחדת בתוך כתבה היסטורית ("תחקיר") על רב קהילה במורביה במאה ה-19 במוסף "תצפית" של היומון החרדי "הפלס". "לאחר פטירתו מצאו בין חפציו שקים שהיה לובש מתחת לבגדיו. בעוד כלפי חוץ לבש בגדי רבנותו לכבוד ולתפארת, במסתרים היה לבו חלל בקרבו, וילבש מרדכי שק ואפר. רבים חפצו לקנות שקים אלו לשם סגולה, למען יטמינו את גופם לאחר פטירתם בשקים אלו. ממכירת השקים נאסף הון רב, שהספיק לכלכלת נכדיו היתומים (בני בתו שנפטרה בחייו), וכן לנישואיהם".

ליהודים היתה אורה ושמחה

כל העיתונים מסקרים אירוע תעופה חסר נפגעים ברפובליקה דרום-אסיאתית רחוקה. רק "המודיע" מוצא לנכון לפרש במובלט את ההתעניינות התקשורתית.

כותרת בשער "המודיע", 5.3.13

כותרת בשער "המודיע", 5.3.13

סימנייה

דפנה מאור מראיינת ב"דה-מרקר" את ד"ר אלי קוק: "לפני שארה"ב נהפכה לחברה תאגידית, הדגש היה על עצמאות כלכלית וחופש".

ענייני תקשורת

פישמן. "פישמן לא יוכל להחזיר כ-2 מיליארד שקל מחובותיו, אך הבנקים לא משתלטים על נכסיו", נכתב בהפניה על שער "דה-מרקר". המאמר עצמו, של איתן אבריאל, מקבל מקום של כבוד בעמוד הפותח את הגיליון ומצטרף לסיקור האגרסיבי של העיתון את איש העסקים, שהוא בין השאר המו"ל של העיתון המתחרה, "גלובס". "כיצד העבירו זקן, קינן ורוסק-עמינח 2 מיליארד שקל לכיסו של אליעזר פישמן" היא כותרת המאמר, ומתחת לה נכתב: "הבנקים מודים שחצי מהחוב של פישמן אבוד ולא יוחזר, אך לא משתלטים על הנכסים, מדוע?".

מו"ל "גלובס" אליעזר פישמן (צילום: משה שי)

מו"ל "גלובס" אליעזר פישמן (צילום: משה שי)

"לאליעזר פישמן יש חובות אישיים של בין 4 ל-5 מיליארד שקל, כמעט כולם למערכת הבנקאות המקומית. אלה אינם חובות של החברות הציבוריות שלו – כלכלית-ירושלים, מבני-תעשייה ומירלנד – אלא חובות אישיים, בחברות משפחתיות", כותב אבריאל. "[...] אלה סכומים הגדולים פי כמה מהחובות של נוחי דנקנר. ודאי שיש לפישמן נכסים. אלא שעל-פי הבנקים עצמם, ערכם של הנכסים האלה קטן ב-1–2 מיליארד שקל מהחוב, ולכן הסיכוי לקבל החזר מלא נראה לדעת הנושים עצמם קלוש".

לפי אבריאל, הסחף הציבורי לקראת שכר וגמול בשוק ההון לא הצליח לשנות את המציאות עבור "טייקון מסוים אחד, שעבורו החוקים נראים שונים: אליעזר פישמן, השולט בשורה של חברות נדל"ן, קמעונות, מדיה ואנרגיה. מדוע הוא שונה? מדוע ההסדרים שהמערכת הפיננסית עשתה עם יצחק תשובה, לב לבייב, מוטי זיסר ונוחי דנקנר לא מופעלים במקרה של פישמן?". אבריאל מציע מה שהוא מכנה "ניחושים":

אולי הם לא רוצים להסתכסך עם פישמן, כפי שלא רצו להסתכסך עם דנקנר, כי הוא חלק ממועדון ההון הישראלי שאליו הם עצמם שייכים. אולי הם נזהרים בכבודו של פישמן, בין השאר בשל אחזקותיו בכלי תקשורת, למשל העיתון הכלכלי 'גלובס'. לאחר כמה סבבים של גלגולי חובות והסדרים, אולי הבנקאים חושבים שפישמן יעשה קסמים ויחלץ את עצמו פעם נוספת. ואולי הבנקאים פשוט חוששים להפסיק את הריקוד ולהגיע לפירוק הקבוצה בבית-משפט – שבו עשויים להיחשף פרטי ההלוואות שנחתמו בעבר ודרך הטיפול של הבנקים בהן".

אגב, על רקע החשיפות של "דה-מרקר" על מחיקות חוב בגובה מילארדים, מאלף להיזכר בציטוט הזה מיוני 2014 של יהודה שרוני, מהמחפירים שבעיתונאי הכלכלה: "כל אימת שאני מעוניין לשמוע מאיש עסקים מוביל דעה מקורית, חריגה ונוקבת הנאמרת ללא מורא, אני עולה לרגל לטייקון העסקים אליעזר פישמן. הוא פעיל עשרות שנים בארץ ובחו"ל בתחומי הקמעונאות, הנדל"ן, האנרגיה, התקשורת ושוק ההון. האיש נפל כל פעם מחדש, והמונח 'תספורת' אינו מופיע אצלו בלקסיקון, ולא רק בגלל העובדה ששערו הולך ומידלדל".

אלוביץ'. בעוד שפישמן נשאר על הכוונת של "דה-מרקר", מקדישים שם היום תשומת לב גם למו"ל אחר, שאול אלוביץ', בעל השליטה באתר "וואלה". "עסקת בזק-yes – כמו עסקת ישראייר ואי.די.בי", נכתב בכותרת כתבה של יורם גביזון. ולא רק ב"דה-מרקר", גם ב"כלכליסט": "הקסם של אלוביץ': מבקש למכור את yes לבזק בפי 5 משוויה", נכתב בהפניה על שער העיתון. הכותרת בעמ' 2 של מוסף "השוק" החלטית עוד יותר: "המוסדיים צריכים להגיד לא לעסקת yes במחיר הנוכחי". "שאול אלוביץ', ששולט ב-yes באמצעות יורוקום, מתכוון למכור בעסקת בעלי עניין את חלקו בחברת הלוויין לבזק – גם היא בשליטתו", מסבירה כותרת המשנה לכתבה של אורי טל-טנא, "אך בעוד שיורוקום תקבל מזומנים תמורת חוב נחות, הרי שהיקף הערך שינבע לבזק תלוי בסינרגיה בין החברות ובהצלחתה של בזק להכיר בהפסדים הצבורים של yes".

וידוי. ארי ליבסקר כותב במדורו "הון אנושי" שבמוסף "כלכליסט" כיצד תפס את רוני מילוא "בשולי האולם, בעודו חומק החוצה בשקט, נמנע מלהישאר ולהקשיב לנאומים" באירוע השקה כלשהו. "מילוא סיפר: 'ביום שישי פגשתי ברביבה-וסיליה את יונה ויזנטל (העורך הראשי של רשות השידור) ואת יעקב אילון. אמרתי להם: 'חבר'ה, אתם עובדים לא נכון עם התמיכה שלכם בראש הממשלה כשאתם מפרסמים סקרים שבהם אתם מנבאים לליכוד הרבה יותר מנדטים ממה שמנבאים הסקרים שמפורסמים באותו יום ב'ידיעות אחרונות' וב'הארץ'. בזמנו, כשאני הייתי אחראי על הערוץ הראשון, גם עשיתי את הדברים האלה, אבל בצורה יותר עדינה, כדי שזה לא יהיה ממש שקוף. כך סייעתי לבחירתו של יצחק שמיר'".

נתניהו על שער "כל השבוע" של "הפלס", 5.3.15

נתניהו על שער "כל השבוע" של "הפלס", 5.3.15

In God we trust. הנה שער המוסף המדיני השבועי של העיתון החרדי "הפלס". הבעת דעה ויזואלית נוקבת על ראש הממשלה או רשלנות מחפירה של גרפיקאי? אפשרות שלישית: העורך לא רצה לוותר על הצהרת האמונה באלוהים שבראש התצלום והעדיף אותה על פני מחצית פניו התחתונה של נתניהו.

עילה. תערוכת צילום זוכה לסיקור נרחב ביותר במוסף היומי של "ידיעות אחרונות": שלושה עמודי מערכת והשער הראשי. הסיבה: הזדמנות לחשוף את חייו הפרטיים של סלבריטאי עבר שעבר אירוע מוחי (אתי אברמוב).

צרכנות. "ידיעות אחרונות" מקדם משער העיתון ומשער מוסף "ממון" את גליון שישי של המוסף הכלכלי, המתמקד בענייני צרכנות. מעתה, מהפך: מוסף "ממון החדש" – שיתמקד בענייני צרכנות ("בדיקת מעבדה: כמה קלוריות מסתתרות במנות של בתי-הקפה. איפה הכי כדאי לקבל הלוואה של 50 אלף שקל. וגם: המבחן הגדול של הג'יפונים הקטנים"). כהקדמה לגליון שישי המיוחד, החדש והצרכני, משבצים היום בשער המוסף הפניה לידיעה בענייני צרכנות: ראיון עם מתווך מוצרי יוקרה העוסק בהטסת חייטים איטלקים לישראל כדי לתפור חליפות בעלות של עשרות ומאות אלפי שקלים (עופר פטרסבורג).

בתוך הידיעה המביכה לקריאה ("חליפה שחורה עם נעליים שחורות וגרביים לבנות זה מזעזע", "כשאני רואה חליפה על לקוח עומדת ומוכנה אני בצמרמורת") חושף המרואיין, אדם בשם ג'ונתן בטש, סוגה בז'אנר הפרסום הסמוי: "הוא מספר שהרבה מהמנחים בטלוויזיה שלנו לא יודעים שהם מאובזרים בעניבות יוקרתיות בשווי 175 יורו כל אחת. בטש חילק אותן לכמה מלבישות טלוויזיה כדי לקדם את החברה שאיתה הוא עובד".

רביב דרוקר. ורד רמון-ריבלין מראיינת במוסף "ליידי גלובס" את עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר. "לפני שידור תחקיר גדול הוא מתעורר בלילה בזיעה קרה, בלילות הוא כמעט לא ישן, מתוח כולו, הידיים עשויות לרעוד. הוא מריץ את העובדות במוחו, יודע שהוא חייב לדייק בכל פרט, לא ליפול על שום סעיף, ולו השולי ביותר, אחרת יגלגלו אותו במדרון. הוא יורה לכל הכיוונים, אבל אפילו עובדה זניחה שלא נבדקה עד הסוף יכולה להפיל אותו. את הסערה שמתחוללת בתוכו, אין סיכוי שתראו", כותבת רמון-ריבלין בפתיחתו.

"חלק ממנגנון ההגנה שלי, שאני ממליץ עליו לכל עיתונאי, הוא לבקש הרבה זמן מראש את התגובה כדי להתמודד טוב עם הטענות", מגיב דרוקר. "אני מעביר את התחקיר המלא לאנשים מקורבים לפרשה ומבקש: 'תעשה לי טובה ותתקן אותי אם יש פרטים לא נכונים או כל דבר שיכול לפגוע באמינות שלו'. [...] האנשים של ביבי עשו לי תרגיל מכוער ומגעיל. בתחקיר על המימון הכפול של הנסיעות הם נתנו לי הסברים על 5 מ-7 נסיעות, והורדתי אותן. נשארו שתי נסיעות, ומהלחץ של ה'תסבירו לי תסבירו לי' התקשרתי שוב ושוב לעו"ד דוד שמרון ואמרתי לו שיש חשבונית משני ארגונים על אותה נסיעה והוא לא עונה. אחרי השידור הוא הוציא לכתבים הודעה שיש חשבונית אחת מבוטלת מאחד הארגונים, מידע שהוא לא העביר אלי. הם רצו לשרוף את האמינות שלי כדי ליצור מראית עין כאילו אם הפרט הזה לא נכון, הכל לא נכון. במשך 24 שעות נכנסתי למגננה על האמינות של התחקיר. זה היה יום מאוד מבאס ומלחיץ. עליתי לשידור ואמרתי שקיבלנו רק עכשיו את החשבונית המבוטלת".

"אז סידרו אותך", אומרת רמון-ריבלין. "לאותו יום, בשביל הספין שבכותרת 'השקר של דרוקר' ב'ישראל היום'. אבל לאורך זמן התחקיר של 'ביביטורס' כן תפס".

רביב דרוקר על שער "ליידי גלובס", 3.3.15

רביב דרוקר על שער "ליידי גלובס", 3.3.15

בהמשך הראיון דרוקר מתנער מערפל ההזדהות הפוליטי שעיתונים שמאלנים אוהבים לעטוף את עצמם בו: אחרי שרמון-ריבלין מציפה האשמות כי הוא "יורה לתוך הנגמ"ש" כשהוא מותח ביקורת על "מידת ההתאמה של בוז'י הרצוג לתפקיד ראש הממשלה" ואומרת, "אתה הולך נגד האינסטינקט הפוליטי שלך", מגיב דרוקר: "הרגלתי את עצמי לא לחשוב ככה, כי כשאתה חושב ככה נולדים העיוותים הכי גדולים שאתה הכי מצטער עליהם. לחשוב 'אם אפגע בסיכוייו אז ביבי יישאר ראש ממשלה' – זו מחשבה מאוד לא נכונה, כי אתה לא יודע בדיוק סיבה ומסובב. ראינו את זה מיליון פעם. אולי דווקא מתקפה על בוז'י תעזור לו".

דרוקר מתייחס גם לתחקיר "המקור" על "ישראל היום": "עבדתי על התחקיר על 'ישראל היום' שנתיים בדירות מסתור, דרך טלפונים שהם לא שלי, באמצעות מיילים חבויים, כל מיני משחקי ג'יימס בונד. זה גם מפחיד וגם הורס יחסים עם כל מיני בכירים בערוץ. והנה התחקיר מתפרסם ב-2013 ולא קורה כלום. לא רק שהעיתון לא מיתן את עצמו בעקבות כתבת התחקיר, הוא עוד המשיך והקצין. העורך שלו פשוט לא ספר אותי. היתה אפס השפעה לתחקיר שלי על 'ישראל היום', אבל מה מספק אותי? כשיש 'חוק ישראל היום' וחברי-כנסת צריכים בסיס עובדתי, אז הם מתבססים על התחקיר, וכך גם בעתירה נגד 'ישראל היום'".

ועוד מהראיון: "שלדון אדלסון השקיע בעיתון 'ישראל היום' במהלך השנים מאות מיליוני דולרים. למה הם לא השקיעו ביצירת תחקיר מטלטל על 'ידיעות אחרונות'? הם הרי אומרים שזו אימפריית הרשע, אז למה הם לא משקיעים בצוותי התחקירנים הכי טובים בארץ שיוכיחו את זה? כי אין להם יכולת להביא עובדה אחת חדשה על נוני! גם אני לא הצלחתי עד היום. גם לי לא היתה היכולת".

ובהמשך, בתגובה לשאלה "'ידיעות' לא יכול להרים תחקיר יסודי על ביבי?": "אין לו יכולת. זה הסיפור האמיתי. אתה צריך להוכיח את הזיקה החד-משמעית בין לשכת ראש הממשלה לבין מה שכתוב בעיתון 'ישראל היום'".

בהמשך הראיון עוקץ דרוקר את עמית סגל, ממהדורת החדשות המתחרה, שזכה לאחרונה בפרס דווקא על ציוציו בטוויטר (והסכים לקבלו למרות הביקורת המשתמעת על איכות שידוריו במהדורה עצמה): "יש עיתונאים ששומרים את כל הדברים המעניינים, השנונים והחדים לטוויטר. אני לא".

הראיון עם דרוקר, מהעיתונאים היחידים שהכינוי "מבכירי העיתונאים" צמוד להם כשובל ובכל זאת מוצדק לחלוטין, מעניין לקריאה בזכות מה שהוא לדעתי סוד המשיכה שלו כעיתונאי: השאיפה לכנות. מומלץ לקרוא את הראיון כולו, אבל עבור מי שאין להם מנוי על "גלובס", הנה משפט אחד נוסף על צנזורה וצנזורה עצמית: "הרבה עיתונאים סתם מתחבאים מאחורי הפחד של עצמם".