דווקא היום, כשהרשת רוטטת מגינויים של תקיפת חנין זועבי ויועצת התקשורת שלה אמילי מואטי בפאנל במכללה ברמת-גן (הכל יחסי, כן? או יותר נכון, כל פיד הוא בעיני המתבונן בו), שווה להפנות מבט לתשתית התרבותית שאיפשרה אותה. למשל: כתבת התלוות לברוך מרזל ששודרה ברביעי שעבר במהדורה המרכזית של ערוץ 10, הממסגרת את פעילותו באופן אמפתי. במיינסטרים, פעימה אחת בלבד מלב הקונסנזוס. במהדורה שברגיל נחשדת כשמאלנית יתר על המידה.

בחדשות ערוץ 10 מייחסים לאלימות אותה התכונה בדיוק שמרזל כה מקווה שתשתקף בה: סקסיוּת. העובדה שמדובר באדם שמעורר סביבו אלימות-ממש היא בעיניהם עניין אקזוטי, אחר. וזה גם מה שהופך אותו בעיניהם למוֹכֵר

אלא שהפעם, חשוב לומר, הנזק שיצרה הכתבה הנידונה אינו רק מהסוג ארוך הטווח, המופשט, אפילו הספקולטיבי, שכיוונתי אליו בפסקה הקודמת. לא: הפעם היה זה גם נזק מיידי, ממשי, שנוצר כתוצאה מהתקפה אלימה שיזמו מרזל ואנשיו על חנות של תושב חברון לעיני המצלמות, ואף תועדה בה.

אבל לפני שניגש לתקרית ההיא, בואו ננסה לאפיין תחילה: מיהו ומהו ברוך מרזל. אם כל שחקן בשדה הפוליטי מבקש למצב את עצמו בזכות איזו תכונה או תחום פעילות שהוא נבדל בזכותו מהאחרים, הרי שאצל מרזל זה היותו אדם אלים. אלימות ממש, פיזית. לא רק מילולית. מרזל, במלים אחרות, מבקש לסמן את עצמו כ"חיה אחרת" בנוף הפוליטי על שום היותו בריון. לכן, לבד מן העובדה שהוא מנהל קמפיין אלים שמטיף לאלימות ושאת תוצאותיו ראינו היום, הוא גם מתגאה ומבליט את הרקורד שלו עמוס המעצרים והתקריות האלימות שבהן היה מעורב.

כאן נכנסים לתמונה כתב ערוץ 10 עמרי מניב וחבריו למהדורה המרכזית, שמייחסים לאלימות הזאת אותה התכונה בדיוק שמרזל כה מקווה שתשתקף בה, גם אם לא במלים הללו: סקסיוּת. העובדה שמדובר באדם שמעורר סביבו אלימות-ממש היא בעיניהם עניין אקזוטי, סִפי, אחר. כזה שלא מוכר להם מהיומיום. וזה גם מה שהופך אותו בעיניהם למוֹכֵר.

ח"כ חנין זועבי לאחר שהותקפה בכנס בחירות, 3.3.15 (צילום מסך)

וכך, במהלך הכתבה שמלווה את מרזל, תחילה ברחובות חברון ובהמשך בירושלים, הוא זורק שלל פתיונות שמאזכרים אלמנטים אלימים מהביוגרפיה שלו, מתורתו האידיאולוגית או מאישיותו סתם, ומניב בולע אותם בשקיקה. במקרים אחרים הכתב עצמו מרים לו להנחתה. כך, למשל, הוא שואל את מרזל חלקיק שנייה אחרי שנכנסו לקרוואן שלו בחברון בלי שסגרו את הדלת: "אצלך הדלת תמיד פתוחה, ברוך?", וזה עונה: "ערבי אף פעם לא נכנס לי בטעות לתוך הבית, הם יודעים לשמור מרחק". הסבטקסט הוא: "אני אדם אלים ומסוכן, ולכן חשוב לי גם להפגין את זה כלפי חוץ".

בסצינה אחרת מניב מקריין לא-בלי-הערכה: "הוא מתהלך כמו שריף ברחובות חברון, שולף ויורה לכל הכיוונים" (הכוונה לירי מילולי, לא של כדורים חיים), ובאחת נוספת הוא ממש מחניף לו על אלימותו:

"הפחד שלנו הכי גדול זה שלום". ברוך מרזל, מתוך הכתבה בערוץ 10, 25.2.15

מניב: "ראינו פה את כל הערבים שרואים אותך וממש נותנים ספרינט קדימה. ההרתעה הזאת לא נוצרה היום".

מרזל: "ודאי, זה הרבה שנות עמל ועבודה. לימדתי את השכנים שלי שאני לא פראייר".

מניב: "איך לימדת אותם?".

מרזל: "איך שצריך להסביר במזרח התיכון. לפעמים צריך להסביר עם הפה ולפעמים עם הידיים".

על פניו של מניב מתפשט חיוך לא קטן.

סימטריה בלתי נסבלת

כך זה נמשך ונמשך: מונולוג נרגש של מרזל על כך שבימים אלה בחברון "ברוך ה' הכל שקט, כי אין שלום", ללא אזכור אפילו ברמז של העובדה שאחד הגורמים האלימים ומפירי השקט בעיר הוא מרזל עצמו; דחקות עם בנצי גופשטיין; שאלות-כאילו-קשות-אבל-בעצם-חצי-קורצות על מידת הלגיטימיות שבפגיעה בחיילים וקצינים מצד נוער הגבעות (על פגיעתם בפלסטינים אין מה לשאול, היא כנראה נושקת ללגיטימית); ולבסוף, יצירת הסימטריה הבלתי נסבלת בין מרזל לחנין זועבי – בין עבריין מורשע, סדרתי, לבין אשת ציבור שדעותיה קשות לעיכול לקונסנזוס המיינסטרימי.

הסימטריה הזאת היא מוטיב דומיננטי בכתבה – מעין אמצעי ספרותי שנועד להטעין את דבריו של מרזל בדרמה טלוויזיונית מלאכותית. היא ננקטת במטרה לצייר קונפליקט לכאורה טבעי, שבפועל אינו אלא הסתה ברישיון. מובן שערוץ 10 אינו אחראי ליצירת הסימטריה הזאת. היא התגבשה במגרשים אחרים – הפוליטי, המשפטי – בצד זירות תקשורתיות נוספות. מובן שהוא גם לא דוחה אותה, אלא מאמץ אותה לחיקו בחום גדול.

"לפעמים צריך להסביר עם הפה ולפעמים מסבירים עם הידיים". ברוך מרזל והכתב עמרי מניב, מתוך הכתבה בערוץ 10, 25.2.15

כדי להדגיש את קווי המתאר של הסימטריה הכוזבת, מניב פשוט מרים למרזל להנחתות, בזו אחר זו. הוא אומר, בהקשר של תוכניותיו של חבר-הכנסת לעתיד, "[מרזל] מתכוון לעורר תסיסה במגזר הערבי, בעיקר מול האויבת המושבעת שלו, חנין זועבי" – אמירה שנוסף לכל גם לוקה באינפנטיליות, בנסיונה להציג את היריבות בין השניים כאישית, שלא לומר מגדרית. מרזל, בתגובה, עונה ברוח סלוגן הקמפיין שלו: "רק היא רואה אותי והיא כבר לא מחייכת, אבל אני אעשה עוד כמה פעולות שהחיוך שלה יירד" – משפט שלאור השבוע שחלף מאז ששודר, כבר נקרא בצורה פיזית לגמרי.

אגב, השורות הללו נכתבות לפני שידור המהדורה המרכזית של שלישי בערב, שאמורה להביא את סיקור התקפתם האלימה של אנשי מרזל על זועבי, אבל בואו נאמר שהן לא נכתבות תוך נשימה עצורה מציפייה להכאה על חטא מצד כתביה, מגישתה ועורכיה. אלו שהעניקו למרזל חופש פעולה להסית כאוות נפשו.

מעניין גם להיווכח כיצד הסימטריה הזאת אינה דו-סטרית. כשמרזל נשאל על יחסו לברוך גולדשטיין, ומגמגם בתגובה שהוא יכול להזדהות אבל זוהי לא דרכו, הוא נעזב לנפשו. איפה זה ואיפה כל אותם המקרים שבהם מראיינים עטו על זועבי ונעלו עליה את לסתותיהם כל אימת שסירבה לקרוא לרוצחים פלסטינים "טרוריסטים".

פלוס מצלמה

כל הנזכר לעיל היה רק הסיפתח לקראת הקליימקס של הכתבה, שבדומה לטקסט שאתם קוראים כעת, אוזכר בתחילתה כמעין טיזר, בבחינת "יש למה לחכות": ההתקפה האלימה של מרזל ואנשיו על חנות של תושב חברון פלסטיני מול מערת המכפלה.

תחילת התקרית בבקשתו של מרזל להיכנס לחנות, באקט שהפתיע ככל הנראה את המוכר. הוא הגיב בקריאה: "מה זה, ברוך מרזל רוצה לקנות מערבים?!", וסירב להכניסו. מרזל התעקש, אנשיו התאספו סביבו, כמו גם כמה תושבים פלסטינים, ודחיפה קלה אך הפגנתית מצד אחד האחרונים נתנה את האות להתנפלות אלימה של מרזל ואנשיו על החנות. באחד הפריימים נראה איתמר בן-גביר כשהוא משליך לרצפה סטנד של בגדים.

פמלייתם של ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר בתגרה עם ערבים בחברון, מתוך הכתבה בערוץ 10, 25.2.15

הנה מקרה מאלף שבו פעולה של עיתונאים גרמה להשלכות ממשיות בעולם האמיתי. מדוע? משום שאפשר להסתכן בניחוש שלא בכל יום מרזל מבקש לפתע להיכנס לחנות המזכרות של עאבד מול מערת המכפלה – הנחה שהשתקפה היטב בתגובתו של בעליה. אלא שמרזל – שאפשר רק להניח שהיה מעוּדד מחליפת האגו שמניב תפר לו במהלך היום – ביקש כנראה להראות שיש ממש מאחורי הצהרותיו; שהוא כלב נושך, לא רק נובח. אז הוא הפיק התפרעות אלימה לכבוד ערוץ 10.

מיד לאחר הצגתה, מניב התייחס לתקרית כאל דבר שבשגרה, ללא תחילתה אפילו של הבנה שיש לנוכחות שלו חלק (גם אם עקיף) ביצירתה. הוא חתם אותה באמירה ש"כמה צעירים, יהודים ופלסטינים, עוכבו לחקירה, בינתיים כולם שוחררו, ומרזל ממשיך בסיור". קאט לביקור שלו במערת המכפלה.

בסיום הקרנת הכתבה, התרחש באולפן דיון קצר בעניינה. מניב נשמע במהלכו ביקורתי בהרבה כלפי מרזל, מה שמעורר תחושה מעט לא נוחה של חוסר עקביות, והזהיר כי מרזל מתכנן לייבא את הפרובוקציות שלו מחברון גם לכנסת ולירושלים – מה שמעורר את התהייה למה מניב לא עימת את מרזל עם הטענה הזאת בכתבה (שנענית בכך שהוא לא עימת אותו עם כלום בעצם).

המצלמה כשלעצמה היא אינה מחוללת של אירועים באופן בלתי תלוי. יש משמעות להקשר שבו היא פועלת. וכאן ההקשר היה זה: טקסט עיתונאי שהוקדש להתפעמות מהפלירטוט ארוך השנים של ברוך מרזל עם אלימות

במהלך אותו דיון, חוסר המודעות של מניב ביחס לחלקו בתקרית נראה אף חריף יותר. הוא אומר למגישה, תמר איש-שלום: "כמעט מדהים לראות עד כמה אירוע שגרתי, אירוע שלא היה אמור לגלוש לפסים האלה, כמה נפיץ האזור הזה של חברון... ומספיק איזו פרובוקציה קטנה פלוס דחיפה...".

איש-שלום [קוטעת את דבריו]: "פלוס מצלמה".

מניב: "...פלוס מצלמה, וזה הופך לעימות אדיר".

כלומר, אם זה היה תלוי בו, הוא היה מדלג על החלק של המצלמה. מבחינתו היא היתה כלא היתה. אלא שכאן גם המקום להעיר בהתייחס להערתה הכביכול מודעת לעצמה של איש-שלום, שהמצלמה כשלעצמה היא אינה מחוללת של אירועים באופן בלתי תלוי. יש משמעות להקשר שבו היא פועלת. וכאן ההקשר היה זה: טקסט עיתונאי שהוקדש להתפעמות מהפלירטוט ארוך השנים של ברוך מרזל עם אלימות (מאז שהיה בן 14, כך לפי הכתבה), כאשר בטקסט כזה – לשיטתו של מרזל – כמעט מתבקש להראות גם מימד מעשי, שיגבה את האמירות. אלא שלטקסט הזה אחראית מערכת החדשות של ערוץ 10 כולה. הוא לא על המצלמה לבדה.