זוכרים את סרטו הסאטירי הגדול של סידני לומט "רשת שידור"? מגיש טלוויזיה ותיק בגילומו של פיטר פינץ', שחוק משנים של שגרה, "משתגע" יום אחד. הוא שובר את כללי ההגשה ומתפרץ בנאום "נבואי" ואפוקליפטי מול המצלמות בשידור חי. רגע לפני שמכבים עליו את האורות נוכחת המפיקה הצינית, פיי דאנאוויי, שהדבר גורר זינוק חד ברייטינג. היא משכנעת אפוא את מנהלי הרשת להפוך את טירופו של השדרן לפינה קבועה: ואמנם, מדי שבוע הוא "משתגע" מחדש, קורא לצופים להשתגע איתו. הרייטינג עולה, הפרובוקציה מנסה להתעלות על עצמה, כאשר "המטיף" משתגע והולך בניסיון לשחזר את הרייטינג הראשוני. נוצר מעגל סגור של פרובוקציה-תגובות-רייטינג, עד שגם זה הופך לשגרה וממצה את עצמו.
דבר דומה קורה לכמה מאחינו בעיתונות, ודווקא הכשרונים שבהם, שלאחר שנים של טחינת מים וכתיבה חוזרת ונשנית של אותו מאמר (לא באשמתם, אלא מעצם טבעה הסטגנטי של הפוליטיקה הישראלית) – הצליחו יום אחד לעורר ספלאש פתאומי במאמר פרובוקטיבי שובר-שגרה. מכאן ואילך כבר אין דרך חזרה: מה, לחזור לאותה סולידיות קרת רוח ומנומקת, לאותה אירוניה דקה-מן-הדק הגוררת רק עשרים טוקבקיסטים מפוהקים? לשוב לדשדש באותה שלולית גנוזה של שכל-ישר-וקהלו-המהנהן-בהסכמה? לא – נוצר קרייבינג לאותו גל שוצף, מסעיר, ועימו הצורך בפרובוקציה חדשה שתתעלה עליו.
וכך, ידידי, ננסה להתעלות על עצמנו: אם פעם רק רמזנו על "תקופות אפלות בהיסטוריה", הרי עכשיו נאמר בפירוש: היטלר, ונשווה ישירות לגרינג, לנאצים ולאושוויץ, לאטילה ההוני. יודעים מה? אפילו נגיד משהו מסחרר במקוריותו בזכות השואה!
פיטר פינץ' ב"רשת שידור" (צילום מסך)
ואחרי ששחקנו ומיצינו עד כלות את ההשוואות הנועזות האלה – נעלה קומה ונעבור לשלב האפצלוכעס, משמע שלב הלהכעיס-בכל-מחיר:
נסקור את אחינו-מתחרינו רק כדי להתבדל מהם ולהתעלות עליהם – ולו במאומץ, ובלי שכנוע עצמי רב – בדעה ההפוכה, המרגיזה והמעצבנת ביותר העולה על הדעת. נצדיק פתאום את המאוס והמזיק ביותר, נתנפל על המועיל המובן מאליו, נביס את טיעונינו שלנו. כל זה – במודע או שלא במודע – רק כדי להשביע את הקריז, רק כדי לחוש שוב באותו רטט מצמרר (אם כי, אבוי, רגעי וחולף) של משברי תגובות המומות ומזועזעות, המרימים אותנו גבוה-גבוה מעל הקצף של השגרה.
אבל מה לאחר מכן? מה לאחר שנוטח בחזרה? מה במאמר הבא? מה לאחר האפוקליפסה של השבוע?
אולי נפתיע, לשם שינוי, במאמר אפור כשק? כן, אבל אחריו... מה?
מספרים על מייסדי "דבר", שלאחר האופוריה והרמת הכוסית לרגל הורדת הגיליון הראשון לדפוס, הם נבעתו פתאום למחשבה שיום אחרי המחרת צריך להוציא עיתון נוסף, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. ועל זה נאמר: אאוץ'.
שהרי זה מה ששטני כל-כך בעיתונות – בהיותה "המשווה הגדול": מחר תמיד יום חדש. ואחריו מחר, ומחר ומחר.