צרכני תקשורת בעלי אוריינות פוליטית בוחנים בדרך כלל את עמודי העיתון ומהדורות החדשות בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט כאילו היו מפות העולם במשחק "אסטרטגיה": כל ידיעה בעיניהם היא טיל מונחה שמשוגר על-ידי גורם בעל עניין ונועד לפגוע ביריבו. האנשים הללו, עם החושים הפוליטיים המחודדים, מתעלמים מכך שבמציאות התקשורתית, קבלת מידע וההחלטה על פרסומו הן תהליכים מורכבים הרבה יותר.

לפעמים מגיע המידע לתקשורת מתוך אזרחות טובה, מתוך היכרות אישית או על רקע שיקולי "שלח לחמך" לטווח ארוך. ואפילו אגו מנופח או סתם פטפטנות משחקים תפקיד. כלשונו של השופט לשעבר מישאל חשין בהקשר אחר: "לפעמים הלשון מתגלגלת לפני האדם, הוא רץ אחרי הלשון שלו ולא תופס אותה".

יגאל אלון (מימין) ויעקב חזן (צילום: משה שי)

אבל אין בכל אלה כדי לשלול את הקביעה המוכחת כי חלק לא מבוטל מהמידע זורם לתקשורת לא מתוך דאגה עמוקה ל"זכות הציבור לדעת". אינטרסים ויצרים ממלאים תפקיד מרכזי. רבים מספקי המידע לתקשורת מבקשים לקדם רעיון או לסכלו, ועוד יותר להניף את עצמם או להטיל את יריביהם לקרשים.

כאשר אין מדובר בהצהרה פומבית או בראיון גלוי, נשללת מצרכני התקשורת הזכות לדעת מי מסר את המידע ואיך נעשה הדבר. זו טיבה של הדלפה: מי שמדליף מעביר מידע ללא סמכות לעשות זאת, והוא חייב על כן לעשות זאת במסתרים. הוא מבקש לעשות זאת ללא עקבות, לעטות על עצמו אפוד מגן מפני ענישה או ביקורת ציבורית.

אבל לפעמים, שנים אחרי שהמסך ירד והגיבורים כבר נמוגו, זוכים הקוראים להציץ אל מאחורי הקלעים. בסוף-השבוע, בגיליון מיוחד של "סופשבוע" של "מעריב" לציון 30 שנה לפטירתו של משה דיין, חשף אמנון דנקנר את המכניקה של מסירת מידע מסוג זה בשני אירועים. זה קרה בימים ששימש דוברו של שר החינוך והתרבות (וסגן ראש הממשלה) יגאל אלון, שהיה במאבק מתמשך מול משה דיין.

אלון ודיין נחשבו, לא רק בעיני עצמם, ליורשיה העתידיים של גולדה מאיר. בקרב על הירושה היה לדיין יתרון עצום על יריבו: תהילת מבצע קדש ומלחמת ששת-הימים הפכה אותו לדמות נערצת בעיני רבים. בסוף, כידוע, איש מהם לא ניצח. במלחמת יום הכיפורים קרסה אגדת דיין, וב-1974 דחק יצחק רבין את שניהם בחילופי הדורות בשלטון.

בשלהי 1970, בעיצומו של עידן העיוורון והיהירות שאיפיין את ההנהגה הישראלית בין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-הכיפורים, התרחש אירוע יוצא דופן: דיין העלה יוזמה מדינית שחרגה לראשונה מההמתנה לטלפון מהערבים בציפייה שיקבלו את תנאי ישראל. דיין הציע שישראל ומצרים ירחיקו את כוחות הצבא שלהם מגדות תעלת סואץ, והתעלה, שנחסמה ב-1967, תיפתח לשיט. הצעד אמור היה להעניק למצרים הכנסות משמעותיות מהתעלה, להרגיע במשהו את המתיחות בין שתי המדינות, ואולי אף לבשר על ראשיתו של משא-ומתן מדיני.

"לבושתי המוגבלת, מילאתי תפקיד טכני קטן בסיכול הרעיון הזה", כתב דנקנר. כיוון שאלון נהג, לדברי דוברו לשעבר, לפסול כל רעיון של דיין ולשים לו רגל מכל זווית אפשרית, התבקש דנקנר לזמן אליו לפגישה את הפרשן הצבאי הבכיר של "הארץ", זאב שיף.

"זה הופיע לפגישה כשאלון היה בביקור בבית-הספר בליך ברמת-גן. מצאתי חדר ריק עבור שניהם, ונשארתי בחוץ לשמור שאיש לא יפריע (כולל אני). לא היה לי מושג על מה דיברו, עד יום המחרת, כשראיתי ששיף פירסם ידיעה גדולה שחשפה את תוכנית דיין וגרמה לסערת התנגדות, שעליה רכבה גולדה כדי לחסל אותה. שמעתי את יגאל אלון מהמהם בשביעות רצון ששיף עשה מה שצריך, ואצבעותיו ליטפו את העיתון", כתב דנקנר.

פומבית דיבר עד אז דיין רק על הצורך "לקפוץ למים הקרים" בהקשר למגעים עם מצרים, אבל הידיעה שקיבל כנראה שיף בבליך חשפה את הפרטים. בוויכוח מול גולדה קיבל דיין רגליים קרות ולא נאבק לאימוץ ההצעה, והיא גוועה. בדיעבד קשה לדעת אם לא סוכלה בכך הזדמנות למנוע את מלחמת יום-הכיפורים.

סמוך לידיעה של שיף פורסמו ידיעות נוספות, ובהן אחת שנגעה לפגישה חשאית שקיים יגאל אלון עם חוסיין מלך ירדן. דנקנר לא עסק בכך בכתבה ב"סופשבוע", אבל על-פי דיווח ב"מעריב", היה זה דווקא אלון שהעלה באותם ימים הצעה להחמיר את המאבק בהדלפות, ואף הציע למנות קצין ביטחון במשרד ראש הממשלה שיחקור מי מדליף.

גולדה אמרה בכנסת כי הצעה כזו של אלון לא נידונה. "אין לממשלה כלים אחרים מלבד פנייה לחבריה, ואין בידי כל הוכחות שאמנם הודלפו ידיעות על-ידי שרים. אין גם כל הוראה לשירותי הביטחון לקיים מעקב אחרי שרי הממשלה", אמרה. כדרכה, רתחה גולדה על הדלפות. בדיון בכנסת שבה ונזפה במיניסטרים: "אין רשות לשרים לפרסם מתוך דיוני הממשלה, אלא אם כן הוסמכו לכך במיוחד".

משה דיין ואשתו רחל, 1981 (צילום: משה שי)

האירוע השני שעליו כתב דנקנר נגע לא ליוזמה מדינית, אלא לתחביבו הפלילי של דיין, לחפור עתיקות וליטול לרשותו ממצאים ארכיאולוגיים. אלה הובאו בכלי רכב צבאיים ואף במסוקים של חיל האוויר לביתו שבצהלה, שחצרו הפכה למוזיאון ארכיאולוגי מרשים. דיין לא הסתיר זאת, תוך שהוא נהנה מהגנתם הפעילה של כמה מבכירי העיתונות בישראל. עורך "מעריב" אריה דיסנצ'יק שמע מבנו עידו ששב משירות מילואים בסיני עדות ראייה על חפירה שערך דיין באתר ארכיאולוגי. אבל דיסנצ'יק האב נמנע מלפרסם זאת משום שמדינת ישראל, כך הסביר לבנו, זקוקה לאדם כמו דיין. רק במלחמת יום-הכיפורים הודה שטעה ביחסו הסלחני לשר הביטחון מפר החוק.

גם עורך "הארץ" גרשום שוקן שמר על דיין לפני 1973. הוא גנז ידיעה שהביא הכתב אמנון ברזילי, על מכירתם של פריטים ארכיאולוגיים מאוסף דיין בחנויות משכית, כאשר לכל פריט צורף פתק בחתימתו של המצביא הנערץ. כיוון שהידיעה של ברזילי לא זכתה להתפרסם בעיתונו, העביר אותה לדן בן-אמוץ, שכתב באותן שנים טור ב"העולם הזה". לבן-אמוץ, מזכיר דנקנר, היה חשבון פתוח עם דיין: בהוראת שר הביטחון הופסק שידור תוכניתו בגלי-צה"ל. בן-אמוץ פירסם את הסיפור.

התחילה מהומה ציבורית קטנה, אבל דנקנר סבר, לדבריו, שאין בה די. הוא ניסה לשכנע את השר אלון, שמשרדו היה ממונה גם על אגף העתיקות, שיאפשר להוציא משם חומר מרשיע על דיין. "אבל אלון סירב. הוא חשש, כך אמר לי, שאם יגלו שהוא או משרדו מסרו לעיתונאים חומר נגד דיין, תהיה שערורייה. אני, על כל פנים, החלטתי להמרות את פיו", כתב הדובר לשעבר.

דנקנר הלך, לדבריו, לארכיון, ביקש את תיק משה דיין באגף העתיקות, וקיבל לא תיק אחד, אלא שלושה. הם היו מלאים בדו"חות מפורטים של פקחים שהעידו על החפירות הבלתי חוקיות של דיין פה ושם בארץ ישראל.

"בחרתי מהמסמכים היותר מרשיעים וצילצלתי לעיתונאי צעיר אך בולט בעיתון 'דבר', נחום ברנע, קבעתי איתו פגישה בדירת מסתור (זה מצלצל יותר פילם-נואר מאשר סתם הדירה של אמא שלי, ששהתה בחו"ל) והתפללתי שאף אחד לא שם לב. ברנע פירסם את הדברים בפירוט רב, וזה עשה רושם. בכל זאת, פרסום ב'דבר', בטאון הממסד, היה הרבה יותר משמעותי מהתפרעות בן-אמוצית ב'העולם הזה', וככה כבר אי-אפשר היה להתעלם מהשערורייה. דיין נאלץ להגיע להסדר עם היועץ המשפטי לממשלה, על-פיו ויתר על חלק מהאוסף שלו לטובת מוזיאון ישראל". זו לא היתה, אם כן, מסירת מידע "בסמכות וברשות". זו היתה הדלפה של דובר שרצה לשרת את עניינו של הבוס שלו, או סתם רגז על דיין.

למקרא סיפורי ההדלפות, מהסוג שהביא דנקנר בנופך קולנועי, מתעוררת לא פעם תחושה של אי-נוחות וחמיצות. זה מה שעושים האנשים שבידיהם מפקיד הציבור את ענייניו? כך הופכים עיתונאים לכלי שרת בידי פוליטיקאים ציניים ופקידים נקמנים? המבט לתוככי הקרביים של התהליך אכן מביך. אבל מבחינת השיח הציבורי, שאלת זהותם של המדליפים ומניעיהם היא משנית בלבד. לב העניין הוא הצורך להביא מידע – אמין ובדוק כמובן – לידיעת צרכני התקשורת, כדי לאפשר דיון ציבורי.

היצרים, האינטרסים והמאבקים היו ויהיו קיימים תמיד מתחת לפני השטח. ודווקא משום כך חשוב שהאזרח ייחשף לעובדות, לדעות, לגישות השונות, ולא יותיר את תהליך קבלת ההחלטות טמון במחשכים עד שיהיה מאוחר מדי. כי בניגוד לסודיות, הסתרה וחיסיון – במילון הדמוקרטי הדלפה אינה מלה גסה.