מחירי הדירות

"דייסה צפויה מראש" הוא כיתוב התמונה בטור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" לצילום מסך מאחת מתוכניות האקטואליה אתמול, שעסקו כולן בדו"ח מבקר המדינה על הכשל הממשלתי בטיפול בעליית מחירי הדיור. הדייסה שבישלו ממשלות ישראל אולי לא היתה צפויה מראש, אך היא בהחלט ידועה, ובממצאי המבקר אין חידושים והפתעות יוצאי דופן. האופן שבו מסקרים בעיתונים המוטים את הדו"ח הוא בהחלט צפוי מראש, ידוע ותפל כתמיד.

ב"ידיעות אחרונות" צולבים כרגיל את נתניהו, לאו דווקא על התנהלותו בנוגע לשוק הדיור (שם הרי חלק אחריות עם אחד, יאיר לפיד) אלא על תגובתו לדו"ח. פוסט שנמחק מדף הפייסבוק שלו זוכה לידיעה של כמעט עמוד שלם ("ראש הממשלה הבטיח ליישם את המסקנות, אך לא מיהר לקחת אחריות למחדל הדיור: 'לא שוכח את החיים עצמם, אבל איראן היא האתגר הגדול ביותר'. הגולשים זעמו – ונתניהו העלה תגובה חדשה, ללא האיום האיראני"), ארוכה יותר מהדיווח על הדו"ח עצמו בקונטרס החדשות (דיווח נוסף מתפרסם ב"ממון": "משבר הדיור: ממשלת נתניהו זיהתה באיחור").

הכותרת הראשית ב"ישראל היום" היא יוצאת הדופן מבין כל אלו של שאר עיתוני היום – שוב, כצפוי מראש. את השורש כ.ש.ל על הטיותיו השונות, שמככב בכל שאר הכותרות, מחליף ביטוי אנמי וחסר פשר והקשר: "דיור יקר". ספק שם שנפסל לפעולת תגמול צה"לית, ספק שם דגם חדש של טלפון קווי. הסיקור עצמו, שכל העיתונים ממקמים בקדמת הגיליון, נדחק ב"ישראל היום" לעמ' 6. "אולמרט לא זיהה את הבעיה. נתניהו זיהה, אך מחירי הדירות המשיכו לעלות", נכתב בכותרת המשנה של אחת משתי הידיעות. אח, הדירות הללו! הן עושות מה שהן רוצות, לעזאזל! בכותרת המשנה של הידיעה השנייה מובאת תגובת נתניהו: "דו"ח חשוב; עשינו הרבה בתחום, ונעשה עוד בממשלה הבאה". אמנם, לזכותו של החינמון ייאמר שלא מתפרסם בו היום טקסט המאשים את מני נפתלי בעליית מחירי הדיור.

מחירי הנאום

לצד העיסוק בדו"ח המבקר ממשיכים העיתונים לפרסם עוד ועוד טקסטים על נאומו הצפוי של נתניהו בקונגרס האמריקאי והשלכותיו על יחסי ישראל-ארה"ב. משום מה, העיתונאים ממשיכים למעט לעסוק בהשלכותיו של הנאום על ההסכם שעתיד להיחתם בין המעצמות לאיראן, חרף העובדה שעילת קיומו היא השפעה מסכלת על ההסכם. הכותרת הראשית של "הארץ" (ברק רביד) מוקדשת למתקפה על נתניהו מצד יועצת אובמה לביטחון לאומי סוזן רייס ("נאום נתניהו הרסני ליחסים"), בשער "מעריב" מתפרסמת תמצית מטורו של בן כספית, המצטט מתקפה דומה של שני סנטורים "תומכי ישראל גדולים". גם רביד וגם כספית מצטטים ביקורת ברוח דומה של ג'ון קרי. ידיעה בעמ' 6 ב"ידיעות אחרונות" (איתמר אייכנר ואורלי אזולאי) מאגדת את דברי הביקורת הללו כולם ומוסיפה עוד ביקורת, מוכחשת, של היועץ לביטחון לאומי של נתניהו עצמו, יוסי כהן.

גם ב"ישראל היום" ממשיכים לעסוק בנאום ובביקורת. מובן שבעיתונו של נתניהו הביקורת היא לא על החלטתו לשאת את הנאום השנוי במחלוקת, אלא על הביקורת על ההחלטה. "רמספלד: התנהגות הממשל כלפי נתניהו – 'גסות רוח'", נכתב בכותרת בראש שער העיתון, המפנה לראיון של בועז ביסמוט עם שר ההגנה האמריקאי לשעבר. לא פחות משתי הכפולות הראשונות של העיתון מוקדשות לאירוע הרטורי הצפוי. בתוכן, הידיעה על ההתבטאות של רייס מובאת באמצעות התגובה לה, של "פרשנית פוקס-ניוז" ("רייס התחרפנה"). דוגמה מצוינת להבנה העמוקה של עורכי העיתון בהיררכיות וסדרי חשיבות מדיניים.

"נתניהו: חובתי לעשות הכל כדי למנוע סכנה לישראל", נכתב בסופה של כותרת המשנה לראשית, לאחר שהיא מזכירה בחסכנות את דבריה של רייס. בכך מקבלים ב"ישראל היום" את המשוואה שמטביע נתניהו: החבלה האפשרית ביחסים עם ארה"ב מול סיכול ההסכם המסוכן עם איראן. הדבר המוזר הוא שגם בעיתונים האחרים, שאינם כבולים לדף המסרים של לשכת ראש הממשלה, מקבלים את הצגת הדברים הזו. "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מתמקדים בביקורת שמטיחים בכירים בממשל הדמוקרטי בנתניהו – וממילא חושפים את עצמם לתלונה הפופולרית והנכונה שהם עצמם מפנים נגד נתניהו (ו"ישראל היום"): שהוא משרת מפלגה (אמריקאית) אחת ומפר בכך את עקרון הידידות הבלתי מזוהה פוליטית עם ארה"ב.

לא רק לנתניהו, גם לעיתונאי ישראל יש מחויבות שלא לתמוך במפלגה כזו או אחרת. בכירי הממשל שהעיתונים הללו מצטטים יוחלפו מחר בבכירים אחרים, והעיתונאים המדווחים כאן בארץ על אמירותיהם אינם טורחים לשכנע מדוע הם מזהים אותם עם "ארה"ב" בהווה ובעתיד בכל הנוגע לנזק שנגרם כביכול ליחסיה של ישראל איתם (ודוק: לא ישראל, אלא הממשל הנוכחי בישראל, שגם הוא, כזכור, עתיד להתחלף כל עוד שורר כאן שלטון דמוקרטי). במקום זאת, היה מעניין ויעיל יותר לבדוק איזו השפעה, אם בכלל, יש לנאום, נלהב ככל שיהיה, על מהלך עניינים מעשי ומורכב כמו המשא-ומתן בין המעצמות לבין איראן.

מדובר, אכן, בעניין משונה, כפי שמגדיר זאת חמי שלו בעומק טורו המתפרסם היום בעמ' 4 של "הארץ": "העניין המשונה, הטרגי אפילו, הוא שנתניהו עושה בשבועות האחרונים ככל יכולתו כדי לסייע לאיראנים להשיג את מטרתם; תחילה בהתנכרות לאובמה ולממשל ואחר-כך בהתגרות בסנטורים הדמוקרטים, שבלעדיהם אין רוב שיוכל לבטל את הווטו הצפוי של אובמה על כל חקיקה שנועדה לסכל את ההסכם המתגבש".

בכלכלונים

"אל תבנו עליהם" היא הכותרת הראשית של "גלובס", שבאופן בולט נעדרת היום משערו תמונה של נתניהו. תמונת השער היא של מפגינים במחאה החברתית ב-2013 ועליה הסלוגן "בעקבות חשיפת 'גלובס'". מה בעקבות חשיפת "גלובס"? המחאה החברתית? דו"ח המבקר? עליית מחירי הדיור? לא ברור. "דו"ח הביקורת המיוחד הזה נעדר סקופים, תגליות או שמות שהמבקר שש להעלות לגרדום. כן יש בו תיאור מפורט של כשל ביורוקרטי-פוליטי רב שנתי ומואץ", נכתב בתמצית מאמרה של סטלה קורין-ליבר.

"מבקר המדינה מצליף בכולם, אבל המסקנה חדה וברורה: נתניהו אחראי למחדל", נכתב על שער "כלכליסט", כשהמלים "נתניהו אחראי למחדל" מוגדלות לפונט היפופוטמי ותופסות חלק ניכר מהשער כולו. הוויז'ואל היחיד על השער הוא קריקטורה של נתניהו הקורא בכתבי מקיאבלי. "דרוש מצב חירום" היא כותרת אחת ההפניות לטורי הפרשנות, והשער כולו מעוצב כאילו כמענה לדרישה זו.

שער "דה-מרקר" מעוצב כרגיל, ללא תחושת דחיפות מיוחדת, אולם גם הוא מסמן מסקנה חדה וברורה: "הכישלון של ממשלת נתניהו בתחום הדיור: הגיבה לאט ועשתה מעט – והמחירים המשיכו לדהור". "ראש הממשלה בנימין נתניהו גילה במשך כהונתו חוסר אכפתיות, חוסר מחויבות ואולי גם חוסר הבנה למה שקורה בשוק הדיור. זה עניין מדהים, בהתייחס לכך שכבר ב-2011 התרגשה עליו המחאה החברתית".

בחירות 2015

העמוד היחיד הממותג ב"ידיעות אחרונות" בלוגו "בחירות 2015" הוא מופת של חתירה לסיקור הוגן ומאוזן ככל שניתן. הידיעה המרכזית בעמוד מציגה את מנכ"ל הליכוד כטיפש וזגזגן ואת רעיית ראש הממשלה כפסיכית (המנכ"ל הדיח את אלי מויאל מהמפלגה, חזר בו, אך מויאל כבר עשה סבב אולפנים ואיים לפרסם קלטת מביכה של שרה נתניהו). מן הצד השני, הידיעה היחידה הנוספת בעמוד – גם פרקליט המדינה קובע כי "אין קשר בין V15 למחנה-הציוני – מוקדשת לחיזוק נוסף לכך שהליכוד ונתניהו הם חבורה נכלולית. הרשמים העולים מן הידיעות לא הושתלו על-ידי כתבי העיתון, אלא הם פרי התנהלותם הכושלת של הגופים והאישים המוזכרים בהן. ואולם, כפי שקורה יום-יום ב"ידיעות אחרונות", תמונת המציאות שמקבלים הקוראים, גם במקרה שהיא נאמנה לעובדות המתוארות, היא חלקית באופן מגמתי.

ב"ישראל היום" ארבעה עמודים (לא מלאים) ממותגים תחת הלוגו "בחירות 2015". הידיעה המרכזית והראשונה מציגה את ציפי לבני כמושחתת ("קדימה דורשת מלבני: העידי בתביעת גזבר המפלגה שפוטר"); הידיעה הבאה מציגה את יוסי יונה כשמאלני ("נצטרך לדון בחלוקת ירושלים" – "דבריו חורגים מדף המסרים של הרשימה"); הידיעה הבאה והארוכה ביותר היא כתב זיכוי לנתניהו מלא אחר מאשר מני נפתלי ("פרקליטו של נפתלי: הוא לא העלה חשדות נגד רה"מ"); סיפור אלי מויאל מקבל טורון קצרצר בשולי העמוד; הודעת פרקליט המדינה מוצנעת באותו אופן; טור הפרשנות מוקדש להסבר מדוע העימות הטלוויזיוני – שבו סירב נתניהו להשתתף – אינו חשוב; ידיעה נוספת מוקדשת לביטול החלטת ועדת הבחירות המרכזית ביחס לחלוקת גליונות "שרלי הבדו" במסגרת הקמפיין של ישראל-ביתנו, והידיעה הסוגרת, בת כמה עשרות מלים, מדווחת על עתירתו של עו"ד שחר בן-מאיר לבג"ץ בטענה כי "ישראל היום" הוא תעמולת בחירות אסורה.

בסך-הכל, התמהיל שמציג "ישראל היום" מגוון יותר מזה של "ידיעות אחרונות", אך זה משום שמפת האינטרסים של "ישראל היום" פשוטה יותר. בעוד ש"ידיעות אחרונות" מתחזק כמה פוליטיקאי מחמד (ואולי – משום שכמה פוליטיקאים מטפחים להם את "ידיעות אחרונות" כעיתון מחמד), הרי ש"ישראל היום" מחויב לשרת רק מועמד אחד. ממילא האתרוג והעיתונות המושחתת והאינטרסנטית שהוא מספק יכולה להתמקד בו ובסביבתו.

"המגזין" של "מעריב" מקדיש עמוד לדיווח של אייל לוי על מסע הבחירות של אחמד טיבי, במסגרת מדורו "יום בקמפיין". "עם אחמד טיבי, הרשימה-המשותפת", נכתב בלוגו מעל המדור. "עניין אחר הנוגע לייצוגו של הציבור הערבי בתקשורת דורש דיון נוסף", כתב כאן לאחרונה אלעד הרלב. "שורה של כלי תקשורת מציגים את דיוקנו של ח"כ אחמד טיבי ולא את דיוקנו של ראש הרשימה עודה, זאת בשונה מנוהגם לגבי יתר ראשי המפלגות. נזקו של דפוס ההכחדה הסימבולית, שהיה נהוג ב'ישראל היום' עד אתמול, ולפיו לא מוצגים ערבים, מובן. החלפתו של עודה בטיבי מעוררת תמיהה: מדוע ממאנים כלי תקשורת לקבל את הבחירה בעודה לראש הרשימה-המשותפת?".

פנסיה

"'איך המוסדיים דפקו את העמיתים שלהם...', הגיבו השבוע בשביעות רצון חתמים ומשקיעים פרטיים על החלטת הגופים המוסדיים הגדולים להחרים את הנפקת החוב החדשה של דלק מבית יצחק תשובה", כותבת אתי אפללו במדור "חקר ביצועים" בפתח מוסף "כלכליסט". "המוסדיים עשו זאת בגלל ההסדר של דלק-נדל"ן, ובכך איפשרו למשקיעים הפרטיים ליהנות מעמלה אטרקטיבית ולהשתלט על ההנפקה. בטווח הקצר, המוסדיים אכן הפסידו. בטווח הארוך, זו הדרך היחידה לשנות את הנורמות בשוק של משחק חוזר – להמשיך להדיר רגליים מהנפקות של ספרים שחוזרים לגייס שוב ושוב. זה מנגנון הענישה היחיד של המוסדיים, והוא שווה גם ויתור על עמלות מפתות".

"המוסדיים הם משקיעים בינוניים – אבל אתם גרועים מהם", נכתב בכותרת מאמר של מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר", וזאת על סמך מחקר השוואתי של ה-OECD. המאמר מוקדש להחלטת המפקח על הביטוח להגמיש את אופן ניהול קופות הגמל על-ידי בעליהן. "אז כן, מפתה ככל שיהיה המכשיר של קופת גמל אישית, וככל שאנחנו נשמח לחשוף את הגופים המוסדיים בישראל לתחרות, המקרה של ניהול כספי הפנסיה בידי הציבור עצמו שונה. הסיכון שהציבור יטעה ויחסל את הפנסיה של עצמו הוא גדול מדי – ולכן מדובר במוצר שצריך להישאר נחלת בודדים מקצוענים בלבד", מסכמת ארלוזורוב.

גז

"גילה איפשר למפעלים לרכוש גז ביחד – ומאיים על העסק של ברוש ועיני", נכתב בכותרת דיווח של אבי בר-אלי ואורה קורן ב"דה-מרקר". לפי כותרת המשנה, "הממונה על ההגבלים העניק להתאחדות-התעשיינים פטור מהסדר כובל לצורך ניהול משא-ומתן בשם כל מפעלי התעשייה לרכוש גז ממונופול תמר. אלא שנשיא ההתאחדות, שרגא ברוש, מחזיק בחברה לשיווק גז שמוכרת את השירות הזה. ברוש: 'לא היה מעורב בניגוד העניינים'". שותפו של ברוש בבעלות על החברה הוא עופר עיני, לשעבר יו"ר ההסתדרות.

במזרח

ב"המגזין" של "מעריב" כותב ג'קי חוגי על התנערות של מנהיג מוסלמי מהאסלאם הקיצוני. "עשר שנים לפחות, אולי אף יותר, לקח להנהגה הדתית של מצרים לתפוס את הראש ולהכריז כי משהו באסלאם השתבש", הוא פותח את הכתבה. "היה צריך שרבבות ערבים חפים מפשע יירצחו ומאות מכוניות תופת יתפוצצו בקהיר, בבגדד, בריאד, בטריפולי ובביירות כדי שנשמע את הדברים שיצאו מפי שיח' אל-אזהר, איש הדת הבכיר ביותר במשטר המצרי".

לפי חוגי, איש הדת הסוני, האימאם מוחמד אחמד א-טייב, אמר: "הייתי שמח לראות מאמץ ממוקד של שינוי בתפיסות השגויות והמוטעות בנוגע לסוגיות שמעסיקות אותנו, כמו הג'יהאד, הכפירה, סכנת הפלגנות והניגודיות. כל עוד לא נשיב את השליטה החינוכית והתרבותית בבתי-הספר שלנו ובאוניברסיטאות מן הכאוס שמאפשר להכריז על מוסלמי כופר או חוטא, אין תקווה לאומה הזו. היא לא תשיב לעצמה את כוחה, אחדותה, אחוותה ויכולתה להיות תרבותית ולצעוד בצד האומות המתקדמות. יש לעמוד בפני האסון הכבד הזה שבו שקע האזור הערבי שלנו. קבוצות האלימות והטרור הללו זרות לאסלאם אידיאולוגית, הלכתית, מוסרית, היסטורית ותרבותית".

חוגי מזכיר כי שיח' אל-אזהר (תואר בכיר באקדמיה מוסלמית בקהיר) הקודם "קבע כי המתאבדים הפלסטינים שהתפוצצו בלב אוכלוסייה אזרחית בישראל הם קדושים" ו"העניק אישור הלכתי למתאבדת פלסטינית להסיר את כיסוי הראש בצאתה לפעולה". "אבל אז הגיע טרור המתאבדים אל לב העולם הערבי", כותב חוגי. הכתבה נחתמת בהצהרה פסימית. "אם לטפל במשהו, אז הכתובת הראשונה היא במסגדים", מצטט חוגי "אזרח מצרי, בוגר מערכת החינוך בארצו, שחפץ בעילום שמו".

"רציתי לחורר את הדימוי המוכר והמכעיס של גבר מזרחי צעיר, מה שנקרא 'ערס', החצי עבריין, הבטלן האלים", אומרת הבמאית אפרת כורם לרותי זוארץ באותו מוסף של "מעריב", בראיון על סרטה הראשון ש"הוקרן לאחרונה בפסטיבל ברלין", "בן זקן", ושאת אחד מגיבוריו, שלומי, מגלם כוכב ריאליטי לשעבר. "אצל שלומי אפשר לראות את הפסיביות, את חוסר האונים ואת היכולת המרשימה שלו לאהוב גם כשהוא לא מתפקד", אומרת כורם. בהמשך, בתשובה לשאלה, היא אומרת כי "מעל הכל, המזרחיות היא יותר ממוצא. היא עמדה ביחס לחברה ולתרבות בישראל, אבל גם ביחס לעולם באופן המופשט ביותר. לא עשיתי סרט על מזרחים. הם לא עניים כי הם מזרחים ולא ההפך כמובן. עשיתי סרט על בני-אדם שהם גם מזרחים, והמזרחיות או הערביות שלהם – הם יהודים-ערבים, אחרי הכל – מחוללת בין היתר את הקיום שלהם".

"למרות התנגדות הדרג הבטחוני: חברת החשמל הפסיקה שוב הזרם בשטחים", נכתב בכותרת ידיעה קצרצרה בתחתית עמ' 6 של "ידיעות אחרונות", שעליה חתומים לא פחות משלושה כתבים. "למרות החשש מתסיסה ומהפרות סדר ועל אף התנגדות שר הביטחון ומתאם פעולות הממשלה בשטחים, שוב צימצמה אתמול חברת החשמל, בפעם השנייה בתוך שבוע, את אספקת החשמל לשכם ולג'נין במשך כשעה. הסיבה: חוב של הרשות הפלסטינית בסך כ-2 מיליארד שקל".

תכנון

"הסיפור כבר נהפך לאגדה אורבנית", פותחת אסתר זנדברג טור במוסף "גלריה" של "הארץ". "סטודנטים בטכניון בשנות ה-60 התבקשו לתכנן צינור להובלת דם מחיפה (או אשדוד) לאילת. בעודם שוקעים במציאת פתרונות טכניים לבעיה, לא עלתה בדעתם שום תהייה מוסרית לאיזו מטרה נועד הצינור ומאין נלקח הדם. התרגיל נועד לשכנע את הנהלת הטכניון לשלב במקצועות הטכנולוגיים-טכנוקרטיים המעשיים גם נושאים הומניסטיים. ההנהלה הזדעזעה מאדישותם של הסטודנטים, והשתכנעה להנהיג הרצאות במדעי הרוח".

הטור נלווה לכתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" העוסקת גם היא באתיקה של אדריכלים, ולטקסט נוסף של זנדברג, על פשרה בתביעת דיבה שהגישה האדריכלית זאהה חדיד נגד ה"ניו-יורק ריביו אוף בוקס" והמבקר מרטין פילר. על אף שזכתה בהתנצלות ופיצוי (שהכריזה שתתרום לארגון להגנה על זכויותיהם של פועלי בניין), חדד הפסידה, קובעת זנדברג, משום ש"באותו מאמר ביקורת מצוטטת גם תגובתה למידע על מותם של פועלים מהגרי עבודה באתרי בנייה בקטאר, ובה היא מכריזה כי זה לא מתפקידה כאדריכלית לעסוק בתנאי העובדים וכי 'אין לי הכוח לעשות משהו בנדון'. פילר לא נדרש להתנצל על הציטוט, שהיה מדויק, וחשף את אדישותה המוסרית של כוכבת-העל לגורלם של בנאי הפירמידות האדריכליות שלה".

"נדמה שהארוגנטיות של חדיד תהדהד הרבה אחרי שהאבק ישקע מעל ההתנצלות של פילר והקנס שהוטל עליו", מסכמת זנדברג. "התרומה שעליה הכריזה היא ניצחון נוסף, הנופל לחיקו של המאבק העולמי להגנה על זכויות פועלי הבניין, שעלה לסדר היום עקב הפרשה. מסתבר שהיא דווקא כן יכולה לעשות משהו בנדון".

שרה

"היום: וינשטיין יכריע אם לפתוח בחקירה", נכתב בכותרת שמנה בראש עמ' 8 של "ידיעות אחרונות", המוקדש כולו ל"דו"ח הבזבוזים", כדבר הלוגו במרכז העמוד ("החשמלאי, החשבוניות, הבקבוקים ורהיטי הגן", נכתב בכותרת המשנה, שעורכה שכח לציין את פרשת טיפות האף). "המתלונן נגד מני נפתלי נחקר בחשד שהגיש תצהיר כוזב", נכתב בכותרת הידיעה השנייה בעמוד ("סתירות בין עדותו של אברהם גבאי לתצהיר שבו האשים את אב-הבית בגניבה ממעון רה"מ הובילו לכך שדווקא הוא הפך חשוד").

שרה נתניהו על שער מוסף "מעריב" שעתיד להתפרסם מחר

שרה נתניהו על שער מוסף "מעריב" שעתיד להתפרסם מחר

"מחר ב'מעריב-סופהשבוע': שרה נתניהו עולה למתקפה ומדברת על הכל" הוא הכיתוב הגנרי לקידום המכירות בכותרת הראשית של "מעריב". "ההתמודדות מול התקשורת. החיים בצל הביקורת. היחסים עם העובדים לשעבר. הזוגיות עם ראש הממשלה. שרה נתניהו משיבה אש בשיחה אישית נדירה עם הסופרת נעמי רגן". את הכותרת מלווה תצלום של שער המוסף שיתפרסם מחר.

האופן שבו מבליטים בעיתון את הראיון מלמד כי רואים בו הישג עיתונאי גדול. אפשר להבין זאת בהתחשב בכך ש"מעריב" הוא עיתון שאיבד את נתח הארי של מנוייו ונאבק כעת על הכרה, וראיון עם דמות ציבורית הנמצאת בעין העניין התקשורתי הוא מבחינה זו אכן הישג. אולם ביחס לראיון בפני עצמו, לא נראה שיש כאן מקום לאושר גדול. שרה נתניהו אינה דמות מסתורית – היא התראיינה ומתראיינת ואף כיכבה לאחרונה בסרטון רב תהודה והפקת אופנה מעובדת כדבעי, ובעיקר, מעשיה מעידים עליה עשרת מונים מאשר דיבוריה, יהיו אשר יהיו.

ועוד שאלה: האם פרסום ראיון עם שרה נתניהו ב"מעריב" מעיד על כך שכספית, העיתונאי המסקר אותה בארסיות העקבית ביותר, כבר אינו "המבוגר האחראי" שעל-פיו יישק דבר במערכת העיתון? אולי. ואולי לא; כפי שלמדנו מההופעות התקשורתיות הקודמות של הגברת נתניהו, הן מועדות לחולל נזק תדמיתי עצמי גדול יותר מכל טור צעקני של כספית.

ענייני תקשורת

"הנהלת yes הכירה בהתארגנות העובדים בהסתדרות הלאומית", נכתב בכותרת דיווח של חיים ביאור ב"דה-מרקר". "יו"ר מועצת הכבלים: 'שידורי הטלוויזיה על גבי האינטרנט תפסו את הרגולטור לא מוכן'", נכתב בכותרת דיווח של נתי טוקר באותו עיתון.