לפני כשנה פירסם העיתונאי אבי רצון ב"מעריב" מאמר גס רוח נגד פרשן "הניו-יורק טיימס" הנודע תום פרידמן. קצפו של רצון יצא על פרידמן בגלל שני מאמרים שפירסם וראיון שנתן לערוץ 2, ושבהם תקף את סירובו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להיענות להפצרות ממשל אובמה להקפיא מחדש את הבנייה בהתנחלויות כדי להניע מחדש את המו"מ עם הפלסטינים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, ירושלים, 10.9.11 (צילום: ליאור מזרחי)
רצון תיאר את פרידמן כשמאלן קיצוני, אדם מתנשא המתייחס לאזרחי ישראל כאילו היה הנציב העליון שהם נתיניו וכיהודי גלותי המקנא בבנימין נתניהו שהוא התגלמות הצבר הגא וזקוף הקומה.
הח"מ כל-כך התרשם מנימוקיו של רצון ומכושר האבחנה החד הטבוע בהם, שהוא לא התאפק ופירסם כאן טור שקבל על כך שהפרשן הישראלי מנהל עם פרידמן קרב לא הוגן, כשהוא מנצל לרעה את יחסי הכוחות האינטלקטואליים הבלתי שקולים ביניהם.
השבוע התעוררה אצלי שאלה אם הטור האמור אכן קלע למטרה ומיצה את הטיעון המתבקש נגד ההתקפה של רצון על פרידמן. במלים אחרות, האם נכון עשיתי כשהצבעתי על איכות טיעוניו של רצון, המביסה ללא עוררין את עמדתו של פרידמן עד כדי יצירת מראית עין של התמודדות אינטלקטואלית בלתי הוגנת. הספק הזה החל לכרסם בי למקרא כתבתו של אורן פרסיקו באתר זה, שהביאה, לראשונה, את עיקרי תצהיריהם של שלמה בן-צבי ואריאל גרינברג בסכסוך המשפטי הניטש בין בן-צבי למיליארדר שלדון אדלסון.
בתמצית: בן-צבי ואדלסון חברו יחד, לפני חמש שנים, להקים את החינמון "ישראלי", גלגולו הקודם של החינמון "ישראל היום". זמן מה לאחר הופעת העיתון, התגלע ביניהם סכסוך כספי הנדון עתה בבית-המשפט. במסגרת בירור תביעות הדדיות אלו הוגשו תצהיריהם של בן-צבי ושל אחד מעובדיו הבכירים, גרינברג, שמהם עולה הממצא הבא (לכאורה, לכאורה; מדובר בתצהיר בשבועה שטרם עמד במבחן חקירה נגדית והחלטה שיפוטית): ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מעורב אישית במינוי העיתונאי אבי רצון לעורך הראשי של "ישראלי".
התצהירים חושפים פרטים מאלפים נוספים על יחסי הון-שלטון-עיתון במשולש אדלסון-נתניהו-חינמון, וכתבנו החרוץ עמד עליהם בכתבה האמורה ובכתבת המשך שהעלינו השבוע. אך לצורך העניין הנדון בטור זה אתרכז בהשפעה הישירה שהיתה לנתניהו, לפי התצהיר, על מינוי אבי רצון לעורך "ישראלי".
עד כה יצר רצון את הרושם שהעמדות שהביע במאמר הנ"ל ב"מעריב" וכן בתוכניות הרדיו שבהן הוא משתתף הן פרי מוחו הקודח בלבד. ההנחה היא שכשהוא תוקף את תום פרידמן או כשהוא משתלח בפוליטיקאים שמאלנים או בעיתונאים בעלי השקפות יוניות, הוא מבטא עמדות בלתי משוחדות שהן יציר רוחו והשקפת עולמו. במלים אחרות, כשהוא מאשים את הפרשן היהודי-אמריקאי בקנאה בנתניהו, זו אמונתו הפנימית העמוקה, וכשהוא מתייג עיתונאים ישראלים כמי שמתרפסים בפני גויים או ספוגים בשנאה עצמית, זו אבחנתו העצמאית.
אין סיבה לערער על כך גם עתה, משנודעה בחישתו של נתניהו במינויו לתפקיד עיתונאי בכיר (שבצדו שכר נאה מאוד). בהחלט ייתכן שנתניהו ורצון נפגשו באקראי בנתיב אידיאולוגי משותף שיצר ביניהם תמימות דעים. התהייה היא מדוע אבי רצון נקלע לנסיבות שבהן ניתן להציב סימן שאלה מעל ההנחה הזו.
במלים אחרות, גם מי שאינו מטיל ספק ביושרתו של פרשן הספורט שהפך לעורך ראשי של חינמון ולעיתונאי דעתן בתחום הפוליטי והמדיני עלול לתהות מעתה אם הקביעות שהוא משדר והאבחנות שהוא כותב אינן נגועות בקרבת יתר לנתניהו ואנשיו. האם כשהוא מגן, בסגנונו המתלהם ובמזגו המתפרץ, על מהלכיו של ראש הממשלה, הוא משקף בכך את דעותיו לגופן, או שהן מושפעות, ביודעין או שלא ביודעין, משיקולים זרים הנובעים מקשריו הסמויים עם לשכת ראש הממשלה. ודוק, אין ראיה שזה אכן המצב, אך רצון הסתבך, שלא בטובתו, במלכוד היכול לעורר חשד כזה.
מעניין לעניין באותו עניין: השבוע דנה הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת בהטיה הפוליטית ברשות השידור. הדיון הזה בא בעקבות הופעות מבישות של מנהלי המדיה ברשות השידור בפני מועצת העיתונות, שבהן נחשפה אווירת התככים, חוסר האמון והחתרנות ההדדית בארגון התקשורת הגדול הזה. מעל כל זה מרחף מינויו של יוני בן-מנחם למנכ"ל הרשות והנימוקים הרשמיים שניתנו לכך.
כמו במקרה של אבי רצון, כך גם במינויים לתפקידים הבכירים ברשות השידור, נטען כי יש מניעים סמויים מאחורי המהלכים הללו, שבהם בוחשת לשכת ראש הממשלה. לציבור הרחב לא ניתנת הזדמנות להתוודע בזמן אמת להתרחשות התת-קרקעית המקפיצה לעתים אנשים לתפקידים בכירים בתקשורת. הוא קורא את קורות החיים הרשמיים של בעלי התפקידים החדשים ואינו מודע לשיקול הזר, לפעמים האפל, העומד מאחוריהם.
ההשתלטות הבוטה של לשכת ראש הממשלה על חלקים ניכרים בתקשורת הישראלית, כפי שהיא מצטיירת מן האירועים הללו, היא תופעה שאין להקל בה ראש.