אתמול כתבתי כאן כי על-פי הפרומו שעושים ב"מעריב" למוסף התרבות החדש שלהם – הבטחה להצצה לחייהן של שתי דוגמניות – עולה החשש כי מדובר בעוד מוצר נחות שבעיתונות העברית מחליף את העיסוק בתרבות. היום מצורף לעיתון המוסף עצמו (בעל השם הטיפשי "ז'ורנל"), והחשש התבדה ונפוג: מדובר בעיתון מחכים, מעניין, עשיר ומעוצב, שהאתגר העיקרי שהוא מציב למבקר הוא מציאת מלים נרדפות לסופרלטיבים שגורים.
"ז'ורנל" משלם אמנם את מס כתבות היחצנות לדוגמנית (יעל בר-זוהר לשגיא בן-נון), לטאלנט (אורי גוטליב עם ליאת להב) ולכוכב הריאליטי (אלירז שדה לאלון הדר, עם הציטוט הנפלא: "יוסי גיספן למד תמלילנות?"), אולם מפצה את הקורא הדו-אונתי בשלל כתבות, מאמרים וטורים של מי שהם באמת טובי הכותבים היום בתחומם.
עצם הבחירה לפתוח את המוסף בטור של נועם יורן, שכתיבתו נמצאת בין מאה למאה מיליון דרגות מעל כל מי שכותב היום בישראל על טלוויזיה, היא אמירה, בעידן שבו כתיבה על תרבות פופולרית הפכה שם נרדף לחלטורה. טלוויזיה היא הנושא של רוב הטקסטים במוסף (וגם של תמונת השער הנפלאה של רלי אברהמי), עם טור מצוין כתמיד של נעה ידלין השנונה, מאמר פרובוקטיבי ומעניין של מאיר שניצר (אחד משניים, השני על קולנוע) שנראה כמי שהצבע חזר לו ללחיים, סקירה מצחיקה של כרמית ספיר-ויץ ועוד כתבות וטורים של אודי הירש הנוקב, חגי לוי הצולפני, איתי זיו, הילו גלזר, אלעד בילו, רוגל אלפר, ניב הדס ודני קרפל.
כתבה מעדות מוספי החלטורה מונה את "100 רגעי השיא והשפל" בטלוויזיה. למרבה האירוניה, חתום עליה אבי משולם, מי שעד לפני רגע ישב על כיסא העורך הראשי של "מעריב", וממנו גייס מספר נכבד מאנשי המוסף, שעבדו תחתיו בוואלה.
עוד במוסף, טור יחצנות צילומי ("הדבר הבא") של כוכבי בידור, שאפשר להתנחם בכך שהוא מלווה בטקסט קידום מכירות רגיל ולא בקשקשת המאוסה של תמר קרוון, החתומה על טור דומה ב"ידיעות אחרונות". ויש גם ראיון: עופר מתן עם שבי גביזון, שאלה-תשובה- שאלה-תשובה, בלי שאר רוח מגזיני, אבל גם בלי בלבולי מוח מגזיניים.
העיצוב תואם את התוכן: מאופק בלי להיות משעמם, יצירתי בלי להיות מעיק, ויזואלי בלי להיות מתחנף. מרקם הנייר מתאים בול לגודלו (בולשיט פלצני? בניגוד לעפיצות – מלה שאין לה מסומן במציאות – לתכונות הפיזיות של העיתון יש, כך אני סבור, משמעות מיידית, גם אם לא מודעת, להחלטה של הקורא להמשיך לקרוא בו או בכלל לפתוח אותו. "השבוע" של "הארץ", למשל, או מוסף "ספרים" של העיתון, הם דוגמה להתאמה כושלת בין גודל הנייר, עוביו ותוכנו).
אז למה ב"מעריב" החליטו לשווק את כל הטוב הזה באמצעות קדימון – יום אחר יום אחר יום – שהבטיח הצצה ליעל בר-זוהר? (אפילו היום, על שער "מעריב", מפרסמים את "ז'ורנל" באמצעות הפניה לכתבות על יעל בר-זוהר ואלירז שדה) הממהרים להשיב יאמרו ודאי: ציצים מוכרים, וציצים מוכרים מוכרים עוד יותר, ומה אתה רוצה. אבל זה כשל שיווקי נורא: הרי מי שיפנה ל"זו'רנל" בשל ההבטחה של "מעריב" להציץ לחייה של כוכבת בידור עם ציצים גדולים יתאכזב מרות, ול"מעריב" יהיה עוד לקוח ממורמר.
ההבטחה הזו, המאבטחת את עצמה באמצעות פנייה למכנה משותף רחב ונמוך, מפילה עצמה כך בפח. "ז'ורנל", על פי גליונו הראשון, אינו עשוי מהדי.אן.איי של "מעריב" של העשורים האחרונים, בטח ובטח שלא כיום, עם עורך נמוך מצח כמו ניר חפץ (אפילו פיזית, הלוגו "מעריב" כמעט בלתי מורגש ב"ז'ורנל"). יש לקוות ש"מעריב" לא ידחה את האיבר הזר, אולם באותה מידה יהיה טיפשי מצדו לדמיין שצמחה לו עוד פטרייה על הרגל.
אגב עורכים, ב"ז'ורנל" לא מציינים את שם העורך. עמית שהם, העורך, הוא כנראה בחור צנוע. גם אודי הירש וניב הדס, סגני העורכים. זו צניעות מרשימה משום שהמוסף, אם לא הבהרתי את עצמי עד כה, באמת טוב. המבחן, כמובן, רק מתחיל. "ז'ורנל" אמור להיות מוסף יומי, וזו בשורה לקוראי "מעריב", השאלה אם ייתנו לו להיות מה שהוא. אם ייתנו לכישרון שהתאסף שם במערכת להמשיך להתבטא, או שיחנקו אותו, כנהוג.
"היום אני יודע", כותב רוגל אלפר, שהטור שלו מוקדש לרטרוספקטיבה של עבודתו כמבקר טלוויזיה ממקום שבתו הנוכחי כעושה טלוויזיה, "הכריחו אותם לעבוד מהר מדי, לא נתנו להם מספיק אמצעים, לחצו אותם ורדו בהם, הכסף לא הספיק מלכתחילה ואיכשהו כל הזמן קיצצו ממנו, ובאמצע הפרויקט הם קיבלו הוראה להתחיל מהתחלה בחצי כסף". אלפר מתאר כך את התירוץ של מי שהיו מושאי הביקורות הקטלניות שלו. כעת, הוא כותב, הוא מבין כי זה אינו תירוץ – זהו הסבר. זו, כמובן, שטות.
בחצי מהכסף אפשר לעשות חצי מהעבודה, אבל חצי מעבודה טובה היא עדיין עבודה טובה – רק פחות ממנה. הבעיה האמיתית של כל-כך הרבה מהטלוויזיה והעיתונות שלנו, בעיה שאלפר כשהיה מבקר – לפני שהיה עורך ו"טאלנט" – הצביע עליה שוב ושוב, אינה שהם לא עשויים מספיק טוב, אלא שהם לא טובים.
הבעיה אינה טמונה בכך שהם מציעים פחות מאותו דבר, אלא בדבר עצמו שהם מציעים. הוויתור מתרחש לא כשמגיע הקיצוץ, אלא עוד בשלב הקונספט. ההתהדרות בציצים וריאליטי אינה פרי עבודתם של עיתונאים מוכשרים עם אילוצי תקציב, אלא של עיתונאים גרועים, פחדנים המבזים את מקצועם ואת עצמם. הסכנה האורבת ל"ז'ורנל" אינה קיצוץ בתקציבו, אלא בכנפיו. זו סכנה ברורה ומיידית.