"התוכנית היא ליצור עיתון שיגיע שבוע-שבוע לידי כל אזרחי המדינה, על כל שכבותיהם ומפלגותיהם, וילווה אותם בכל ימי השבוע והחודש והשנה כולה. מטרתו היא להמחיש לאזרחי המדינה את הישגיה ודאגותיה של המדינה, ולשתף ולשלב אותם בהם. העיתון צריך לאחד את השבטים והחוגים והמעמדות מסביב למשותף לכולם, ולהדריכם לחיי אזרחות. הצורה והסגנון צריכים להיות פופולריים ביותר, ולהימנע מכל תעמולה ישירה".
התסכול השלטוני ממציאות תקשורתית זו הוליד שוב ושוב דיונים על הוצאת עיתון יומי או שבועון של הממשלה. מאבקים פנימיים ובעיקר מחסור בתקציב סיכלו את הרעיון הזה, למזלה של הדמוקרטיה הישראלית
במלים אלה תוארו בפברואר 1954 יעדיו של מגזין ממשלתי ואופיו, שנועד להעניק לראשונה לממשלה דריסת רגל משמעותית בשוק התקשורת המודפסת. המגזין – "שבועון מצויר" בלשון התקופה – היה אמור להיות מופץ לכל בית בישראל. מי שכתב את המסמך וניסה לקדם את רעיון הקמתו של המגזין היה לא אחר מאשר עורכו של "מעריב", העיתון הנפוץ ביותר במדינה באותם ימים, ד"ר עזריאל קרליבך.
זו לא היתה הפעם הראשונה שקרליבך ניסה לסייע לשלטון, שאותו תקף ב"מעריב" לעתים מזומנות, להקים עיתון ממשלתי. עוד בשנת 1949 הציע להדפיס שבועון עבור תחנת הרדיו הממשלתית קול-ישראל. "הממונה על ההסברה" באותם ימים היה גרשון אגרון, שפרש לשם כך לשנים אחדות מתפקידו כעורך ראשי של היומון באנגלית "פלסטיין פוסט" (ששינה ב-1950 את שמו ל'ג'רוזלם פוסט'). אגרון ביקש לנצל את שבועון הרדיו להסברה לכלל הציבור. אבל הצעתו של קרליבך לא התקבלה, והוצאת השבועון "קול ישראל" נמסרה למו"ל אחר. כשנתיים אחר-כך, כאשר התברר שהשבועון כשל בהשגת יעדי התפוצה והיה רחוק מלממש את תוכניותיו של אגרון, שוב ניסה קרליבך לקבלו לידיו, אך גם הפעם העסקה לא יצאה לפועל.
זלמן ארן, 1947 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)
קרליבך ראה בשותפות עם הממשלה פוטנציאל עסקי, והניח מן הסתם כי חיבור הדוק עם צמרת השלטון יוכל לסייע ל"מעריב" גם בתחומים נוספים. אך מי שנלהבו יותר היו שרים בממשלה ופקידים, שבמהלך העשור הראשון למדינה חלמו שוב ושוב על עיתון ממשלתי רב-תפוצה. מסרי הממשלה הגיעו אמנם לציבור באותן שנים באמצעות קול-ישראל, תחנת הרדיו שהיתה אז בשליטה ישירה של משרד ראש הממשלה, אולם השלטון לא הסתפק בכך: אישי הצמרת, כולם פוליטיקאים שחונכו על חשיבותה של המלה הכתובה, נאלצו להתמודד עם פער התיווך של עשרות יומונים ושבועונים מסחריים ומפלגתיים, שלכל אחד מהם היתה אג'נדה משלו.
התסכול השלטוני ממציאות תקשורתית זו הוליד שוב ושוב דיונים על הוצאת עיתון יומי או שבועון של הממשלה. מאבקים פנימיים ובעיקר מחסור בתקציב סיכלו את הרעיון הזה, למזלה של הדמוקרטיה הישראלית. "עיתון ממשלתי" כמו "פראבדה" או "איזבסטיה" בימי השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות מתאים למשטרים טוטליטריים. הוא מנוגד, מעצם מהותו, לאופיו הראוי של מרחב ציבורי במדינה דמוקרטית. בבריטניה, לדוגמה, נמתחה ביקורת חריפה על הממשלה ב-1926, כאשר שר האוצר דאז וינסטון צ'רצ'יל הוציא לאור יומון ממשלתי, ה"בריטיש גאזט", בתגובה להשבתת העיתונים היומיים על-ידי ארגוני העובדים כחלק משביתה נרחבת במשק.
ב-1954 התחדשו הדיונים על הוצאה לאור של שבועון הסברה ממשלתי רב-תפוצה. הגורם הפעיל ביותר לקידום היוזמה היה קרליבך. הוא ניהל על כך דיונים עם השר בלי תיק זלמן ארן, שמונה לטפל בענייני ההסברה בממשלתו של משה שרת. גם בן-גוריון, בשבתו בצריף בשדה-בוקר, היה בסוד התוכניות להוצאת העיתון, קיבל דיווחים מארן, ושמע עוד קודם לכן מקרליבך על הצורך "להשביח את היחסים עם הציבור", בין היתר באמצעות עיתון ממשלתי שבו יפורסמו "ידיעות על הנוצר בארץ".
על אופי העיתון המתוכנן כתב קרליבך כי איש לא יצפה לכך שתהיה זו "במה חופשית לווכחנות רעיונית ופוליטית, או ראי לתופעות השליליות בחיינו, או פורקן לביקורת נרגנת"
קרליבך שיגר לארן מזכר מפורט שפסקה ממנו צוטטה בראש טור זה. על פני 12 עמודים שירטט תוכנית מפורטת להוצאתו של "השבועון המצויר אשר יגיע לידי כל ישראל". הוא הציג תחשיבים כלכליים לצד רעיונות מערכתיים-תוכניים. כעיתונאי מנוסה היה מודע לבעייתיות שבהוצאת עיתון כזה, והעריך שהקוראים יתייחסו אליו תחילה בחשדנות כעיתון ממשלתי שיידרשו לשלם עבורו, והזהיר מפני ביקורת שתימתח בעיתונות ובכנסת על "עיתונות רשמית כפויה". לדבריו, הצמדת שבועון ההסברה הממשלתי לקול-ישראל חיונית כדי "להצדיק את עצם קיומו וחלוקתו", וכדי להבטיח את היקף הפצתו, שכן הוא יחולק לכל בעל מקלט רדיו במדינה.
על-פי המזכר, ב-1953 היו בישראל כ-240 אלף בעלי מקלטי רדיו, וכיוון שמסביב לכל מקלט יש לפחות ארבע נפשות, יגיע השבועון לעיני כמיליון איש ואשה. קרליבך הציע להקים מועצה מערכתית שבראשה יעמוד השר הממונה, תפקיד שנועד לארן. מועצה זו היתה אמורה לעסוק בתכנון כל הנושאים והמדורים שבהם יטפל העיתון נוסף להתרחשויות האקטואליות; אחת לשבוע ייפגש השר עם חברי המערכת לתכנון הגיליון השוטף; השר גם יהיה המתאם בין העיתון לגורמים הממשלתיים, כדי למנוע קשר ישיר אחר בין הממשלה למערכת. למנהל שירות השידור תהיה זכות וטו בעניינים הנוגעים לתוכן העיתון.
על אופי העיתון המתוכנן כתב קרליבך כי איש לא יצפה לכך שתהיה זו "במה חופשית לווכחנות רעיונית ופוליטית, או ראי לתופעות השליליות בחיינו, או פורקן לביקורת נרגנת". ארן דיווח לבן-גוריון כי שבועון השידור, שיעניק למדינה כלי הסברתי עצום, ייקרא "המדינה", ו"השם קובע את התוכן".
למגעים עם קרליבך היה מימד נוסף, שחרג מעבר לעיתון הרדיו: הועלתה בהם גם הצעה לסגור את "הדור", יומונה המקרטע של מפא"י, ובמקומו לצרף עמוד יומי קבוע מטעם המפלגה ל"מעריב". על-פי אחד הדיווחים לבן-גוריון, קרליבך הבטיח כי כחלק מההסכם "יימנע מהתקפת המפלגה גם בשאר העמודים". גם רעיון זה, כמו ההצעה להקים את "המדינה", לא קרם עור וגידים.
ראש הממשלה דוד בן-גוריון עובר ברמת-גן בשובו מביקור בארצות-הברית, 7.6.1951 (צילום: טדי בראונר, לע"מ)
ב-1958, שנת העשור למדינה, שוב החלו דיונים על עיתון ממשלתי שיישלח לכל בית בישראל. היוזמה באה אמנם מאנשי קול-ישראל, שביקשו לחדש את הופעתו של שבועון או דו-שבועון כדוגמת ה"Listener", בהוצאת ה-BBC בבריטניה, אך בממשלה היו מי שראו בכך שוב הזדמנות לחדור לתחום העיתונות הכתובה. כך ראו זאת גם מבקרי הרעיון, פוליטיקאים ועיתונאים. אלה טענו כי המגזין החדש, שתפוצתו תהיה גדולה יותר מהתפוצה הכוללת של העיתונים היומיים באותה תקופה, ינוצל בעיקר לחיזוק מעמדה הפוליטי של מפא"י, מפלגת השלטון.
אחד המבקרים, עורך עיתון "הבוקר", כתב כי במדינה שבה, ב-1958, ראו אור 23 עיתונים יומיים במגוון שפות, 87 שבועונים, 30 דו-שבועונים, 76 ירחונים ו-24 רבעונים, אין צורך בעיתון ממשלתי. גם יורשיו של קרליבך ב"מעריב" הביעו חשש כי לקראת הבחירות לכנסת ב-1959 יהיה זה "עלון מפלגתי שיחדור אוטומטית כל יום חמישי ל-350 אלף בתים".
בדיון סוער בממשלה תמכו ראש הממשלה ויתר שרי מפא"י בהקמת העיתון. "אני יודע שזה יועיל לעם", הסביר בן-גוריון. "עם זה אינו יודע מה נעשה במדינה, אינו יודע אילו כוחות יצירה צפונים בעם וצריך שיידע, צריך להגדיל בטחונו בעצמו, שיידע מה שיש ויידע גם הכשלונות – אני בטוח שגם זה יובא". בן-גוריון לא הסתיר את תסכולו מכך שנסיונות קודמים להסברה לציבור בקנה-מידה רחב כשלו "כי האנשים [שעסקו בכך] לא היו מוכשרים".
תומך נלהב היה שר האוצר לוי אשכול, שסיפר לשרים: "כשאני יוצא בצהריים מהעבודה, אני רואה את הפקידים והפקידות רצים וקונים 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב'. אולי אם יהיה עיתון זה, יקנו קצת פחות עיתונות זו, אולי יקנו פחות 'העולם הזה' וכל העיתונות המצוירת". לדבריו, עיתון הרדיו עשוי גם להגיע לידי אזרחים ששום עיתון אחר אינו מגיע אליהם.
בתום הדיון החליטה הממשלה, ברוב של שבעה נגד חמישה, להוציא את העיתון לאור, אולם יעילותו ככלי הסברה לכל בית הצטמצמה משמעותית: השרים קבעו שהשבועון לא יישלח באופן גורף לכל מחזיקי מקלטי רדיו, אלא רק למי שיבקש לרכוש מנוי. בסופו של דבר נכשל הניסיון להעניק לממשלה כלי ביטוי מודפס שיגיע לעיני אזרחים רבים. הגיליון הראשון של השבועון "רדיו" ראה אור בנובמבר 1960, וכלל לא הפך לכלי הסברה ממשלתי. הוא גם לא חולק לכל בעלי מקלטי הרדיו במדינה, אלא נמכר ב-25 אגורות לגיליון. סופו שנסגר כשנה לאחר שהחל לראות אור. כך הגיע לקצו ניסיון נוסף להוציא לאור עיתון ממשלתי.