קו מעניין עובר בין "סצינת השוקולד" בטיסת ישראייר בשבוע האחרון, שבמהלכה התפרצה משפחה בצרחות ובקללות לעבר הדיילים, לבין "סצינת נפנופי הידיים" של רוני ("החבר לשעבר של שרה נתניהו") מאנה ושר התחבורה ישראל כץ בתוכנית הבוקר של רשת, נפנופים שהביאו את ח"כ שלי יחימוביץ' לעזוב את האולפן במחאה על הדיון ואופן התנהלותו המביכים.

כמו בטיסה, גם באולפן צריכים להיות כללי התנהגות בסיסיים, וצריך שהדייל האחראי, כלומר המגיש, יעשה לפחות מאמץ כן לאכוף אותם

אם ב"פופוליטיקה" בשנות ה-90 של המאה הקודמת היו מתפתחים חילופי מהלומות על החזרת שטחים או פירוק התנחלויות, הרי שבעידן הנוכחי, ובייחוד במערכת הבחירות של 2015, מתנהלים אולפני הטלוויזיה בדומה למטוס שבו נשברים כל הכלים בגלל עניין חסר חשיבות כמו חפיסת שוקולד. לכן לא מפתיע שדמות כמו מאנה (כזכור, "חבר לשעבר") משתלטת על דיון שלם רק כדי להצליח להגניב עוד חצי משפט על הבילויים של הבן של שרה, על ההמבורגר שאת שוויו נתניהו לא החזיר לו, או על התקופה שבה (בפליטת-פה פרוידיאנית) "יום שלם הייתי הולך ומלקק... מפרגן לגברת נתניהו".

ח"כ שלי יחימוביץ' לפני שעזבה את אולפן תוכנית הבוקר של רשת בשל האופן שבו השתלטו על הדיון "החבר לשעבר של שרה" רוני מאנה ושר התחבורה ישראל כץ, 18.2.15 (צילום מסך)

לפני שמגיעים לעזיבה של יחימוביץ', שעיקר עוצמתה וייחודה דווקא בשקט שבו התבצעה, כדאי להזכיר שהיו מיד אחריה עוד שתי עזיבות של אותו האולפן, במסגרת ההתפרקות המוחלטת של המשילות הטלוויזיונית. הראשונה היתה מצד המגישה הילה קורח, שבניגוד למקובל קמה, הודיעה לאברי גלעד שהיא הולכת לאתר את יחימוביץ' ויצאה.

הבא בתור היה מאנה עצמו, מחולל הסקנדל. אחרי שנאם במשך דקות ארוכות, מפסיק לרגע רק כדי להיזכר בעוד סיפור על "ארוחה של דן שילון" או "צעקות בעניין ליליאן פרץ", הוא החליט שגם לו אין טעם לחכות באולפן בשקט כשאחרים מדברים. "זהו, אני סיימתי, גם אני יכול ללכת?", שאל את המגיש אברי גלעד כאילו היה פקיד בקופת-חולים. ואז, בלי לחכות לאישור, קם מאנה ויצא בהפגנתיות, כשהוא חוצה את המסך מאחורי המנחה, כאילו האולפן שייך לאבא שלו והוא רק בא לביקור משפחתי, לצעוק את מה שיש לו בסלון על גרעינים, ולהמשיך הלאה.

הדרך לוורנה

נטישת אולפנים בזעם באמצע ראיון אינה תופעה חדשה בנוף הטלוויזיוני שלנו. אלא שבדרך כלל האקט הזה נעשה במחאה על גישתו של מראיין שאינו מגלה די אמפתיה, או לחלופין כמניפולציה שמטרתה להתחמק משאלות קשות מדי. יחימוביץ' לא כעסה על המראיינים במקרה המדובר, וגם לא מחתה נגד קו השאלות, אופיין או אפילו הטון שבו נשאלו. למעשה, זאת הפעם הראשונה הזכורה לי שמרואיין עוזב אולפן פשוט משום שמדובר בבזבוז זמן מוחלט.

יחימוביץ', שנראתה הולכת ומצטמקת בכסאה ככל שידיהם של מאנה וכץ הונפו בעוצמה ובזווית רחבה יותר אל מול פרצופה, הפכה לרוח רפאים קמל בהתרחשות שאין בה שום היגיון או סדר, ממש כמו הטיסה של ישראייר. וכמו שהדרך היחידה להפסיק את ההשתוללות בטיסה היא לעצור את מכירתם של המוצרים הפטורים ממכס ולסגת לתא הטייס, כך יחימוביץ' הבינה שהדרך היחידה לא להתבזות במפגן ההתרברבות של מאנה היא פשוט לנטוש ולנתק את כיסא המפלט מהאולפן במשיכת ידית.

הילה קורח ואברי גלעד בתוכנית הבוקר של רשת, מול ההתכתשות המילולית בין רוני מאנה וישראל כץ, 18.2.15 (צילום מסך)

יש הרבה מה לומר על חלקם של המנחים בהידרדרות של הדיון דווקא בתוכנית בוקר, שבה הנוכחים אמורים להיות "נינוחים" יותר, על כוס קפה. קורח נראתה מוטרדת באמת מהמסר שיחימוביץ' שיגרה לצופים, בעיקר בגלל משמעותו לגביה  ולגבי גלעד. נטישת האולפן הזכירה כי זוג המנחים היה אמור להבהיר למאנה שהגיע שעתו לשתוק או שיכבו לו את המיקרופון, ממש כמו שהדייל במטוס ישראייר הבהיר לנוסעים המתפרעים שהם "לא יגיעו לוורנה" אם ינהגו באלימות.

גלעד נראה מוטרד פחות. ייתכן שבמוחו עברה המחשבה על חצי הכוס המלא של התקרית – דיונים מפולפלים בפייסבוק (ובשורות אלה), אייטמים במדורי הברנז'ה ופוטנציאל לקצת גלים בבצה התקשורתית. שניהם לא טרחו או לא הצליחו להשתלט על הספינה בהנהגתם, ושניהם נגררו אחרי הרכילות מבית-היוצר של מאנה, שהזכיר בהתנהלותו את הדוד השיכור שמחרב את מסיבות כריסמס בלהג בלתי פוסק. שניהם גם לא הבחינו במצוקתה של יחימוביץ', שפעם אחר פעם ביקשה מכץ להימנע מהנפת זרוע הנפץ שלו אל מול פרצופה. הם לא הבחינו בכך כי מבחינתם אין מדובר ב"דיון" באולפן, אלא בקרקס בן 11 דקות שבו מי שמבצע להטוטים על טרפז טוב יותר הוא זה שזוכה בפרס: זמן מסך.

עד כאן, תודה ושלום

יחימוביץ' טוענת בדיעבד שעזיבה של אולפן צריכה להיות "אירוע נדיר במיוחד", ששמור למקרים קיצוניים. אני לא משוכנע שאני מסכים איתה. הגישה המקובלת היא שבשם "הדמוקרטיה" צריך להישאר דבוק לכיסא בכל דיון, גם אם מדובר בדיון ללא תרבות מינימלית של הקשבה.

אני נזכר בראיון שקיים נסים משעל עם נפתלי בנט בבחירות הקודמות – ראיון שהחל בהקנטות הדדיות והמשיך בעימות קולני במיוחד. בנט ענה, לשם שינוי, בכנות מופלגת באותו ראיון, כאשר הודה שאם יתבקש לפנות יהודים מבתיהם בהתנחלויות, ייאלץ לסרב פקודה ולשבת בכלא. במקום לנצל את הכנות הזאת לדיאלוג אמיתי ומעניין, פצח משעל בסדרה של הטפות מחנכות שכללו האשמות קשות. בנט נראה נסער וניכר היה שהוא חש מותקף באלימות מילולית מצדו של המגיש. ייתכן שראיון זה, שהפך בציונות הדתית לשיחת היום, שירת אותו בסופו של דבר, אבל ייתכן בהחלט שהיה יכול גם לקום ולהגיד: "עד כאן. עניתי לשאלתך בכנות, ואתה ממשיך לצרוח עלי כאילו אני בכיסא הנאשמים. תודה ושלום".

כמו בטיסה, גם באולפן צריכים להיות כללי התנהגות בסיסיים, וצריך שהדייל האחראי, כלומר המגיש, יעשה לפחות מאמץ כן לאכוף אותם. מגיבים רבים בפייסבוק התרעמו נגד מה שהם הגדירו כלינץ' של המנחה אמילי עמרוסי בח"כ יעל גרמן מיש-עתיד בתוכנית "שישי בבוקר" של  ערוץ 10 לפני כמה שבועות, בתגובה לביקורת של גרמן על דבריה של עמרוסי כלפי דראג-קווינס. אם גרמן חשה שהמנחה מתנכלת לה באופן לא הוגן – מדוע לא לקום ולעזוב אחרי שהעירה על כך פעם ופעמיים? האם אין זה חלק מ"חופש הביטוי" לנטוש דיון שזורם למחוזות בלתי ראויים?

במקרה אחר, גם הוא בתוכנית הבוקר של ערוץ 10, העידו המגישים אורלי וגיא ש"הופתעו" וחשו נבוכים מהמחווה סרת הטעם של הקדשת שיר לכבודם, בעיצומו של דיווח על פיגוע קשה. למרות המבוכה הם נמנעו מלנקוט פעולה, ולא מנעו מאנשי האולפן להתנהל על-פי התוכנית שנרקחה לפני הפיגוע. אלא שמגישים של תוכנית אינם אמורים להיות "מופתעים" כלל. אז והיום הם יכלו לעצור את האסון בשידור חי ולנסות לנווט חזרה את השידור אל חוף מבטחים. בדרך, היו מצילים גם את כבודם המקצועי.