בין פסח ליום העצמאות יש ארבעה פסקי זמן שהמשמעות האדירה של כל אחד מהם ושל הרצף הסיפורי שביניהם מאגדת סביבם את מרבית האוכלוסייה היהודית בישראל: היציאה ממצרים, הנפילה לשאול תחתיות בשואה, הקרבת קורבנות המלחמה למען השיקום הלאומי, וחגיגות יום העצמאות המבשרות את הצלחתו של תהליך זה.
במהלך תקופה זו נערכות גם חגיגות המימונה, שמשנה לשנה מתרבות הקריאות להופכן לחג לאומי, אולם לא נראה שיש בתקשורת ואולי גם בציבור מי שבאמת משתכנע.
חגיגות המימונה בירושלים, 2011 (צילום: אורן נחשון)
אמנם התקשורת חוברת לפוליטיקאים הפוקדים את החוגגים ומכבירה מלים על ה"אחדות" וה"התקדמות" במיזוג הגלויות, אך במישור הסמוי, גם בשנת 2011 רוחשים קולות הרואים במימונה ביטוי של "אחרות" ו"השחתה".
השידורים מאתרי החגיגות נפתחו כתמיד במוצאי חג הפסח. כתבים בחליפות או בבגדי יום-יום דיווחו תוך הבלטת הניגוד בינם ובין החוגגים, הלבושים בבגדיהם המסורתיים, התקשו במופגן להגות את שמות המאכלים והתעניינו אצל החוגגות הצעירות כיצד הן שומרות על הדיאטה. למחרת הגיע תורה של סבתא ממה.
עורכי ynet בחרו בכותרת "סבתא ממה ממליצה על פייסבוק" כדי לפתוח את תיאור חגיגות המימונה של בלוריה גוזלן, המכונה סבתא ממה. קריאה שטחית של הכותרת נוסכת מסר אופטימי: סבתא ממה פוסעת אל המאה ה-21. קריאה של הכתבה מלמדת כי אין רחוק מכך. המשפחה החוגגת מתוארת על-פי מיטב מסורת "המשפחה המזרחית הרגשנית ומרובת הילדים". לסבתא ממה ניתן קול כדי שתתאר את מהלכי החג, אך היה זה קול עילג, קול של זרות: "אתמול היו כולם וגם אורחים רבים, עשינו 12 קילו מופלטה ועכשיו הגענו לכאן לנוח [...] אנחנו שרים שנהיה במימונה ובחיים בכלל מאושרים, מלאי מזל וברכה. לנו וכל עם ישראל".
והיכן הפייסבוק? הסבתא ממליצה עליו לא מתוך נסיונה כיצרנית תוכן גולשים. כל שהיא מציעה הוא לראות את האהבה המשפחתית המופיעה בתמונות שברשת.
הסבתא מספרת לכתבת כי ראשי העיר בת-ים נוהגים מעת לעת לפקוד את ביתה במימונה, וכך, אולי בלי משים, מאזכרת את "תרבות המופלטה". איש מבין המדווחים אינו מעז להשמיע בגלוי את הביטוי הזה, המקשר בין פולחן אכילה לבין תאוות הכוח והשררה של פוליטיקאים, אך הוא נמצא ברקע הדברים. כפי שנכתב ב"מעריב": "כשהמימונה בפתח הפוליטיקאים בשטח: פעם בשנה דואגים הפוליטיקאים הישראלים לטמון עמוק בחול את הבקבוק עם השד העדתי [...] כדי להתחכך בבצקים ובבוחרים".
זאת ועוד, כל כלי התקשורת בחרו מבין עשרות הפוליטיקאים לתעד את פואד בן-אליעזר נוגס במופלטה. אולי היה זה בשל החלמתו ממחלה קשה ואולי גם כיוון שהאיש הוצג תדיר כמי שממזג בין תאווה למזון, המשחיתה את מראהו, ובין ניהול לא הגון של מסעות בחירות. או, במלים אחרות, לספר על פואד משמעו גם לספר על תרבות המופלטה. שוב, בלי להגיד זאת במפורש.
נראה שרחוקה הדרך מהיום שבו המימונה תהפוך לחג לאומי גם בלבבות. לא כל עוד סמלי המימונה המופצים בתקשורת הם "אחרות" לשונית וויזואלית ופוליטיקאים ציניים הנוגסים במופלטה. במלים אחרות, אולי אנחנו מוזמנים לצפות במתרחש, אך לא לזנוח לרגע את המבט האנתרופולוגי בטקסיהם של האחרים: הסקרן, המתייג ואולי גם המלגלג.
ד"ר דוד לוין הוא חוקר תרבות בבית-הספר לתקשורת, המסלול האקדמי, המכללה למינהל