במשך אלפי שנים אנשים מחפשים תשובות לשתי שאלות: מי אשם במצב ומי יציל אותם. בחיפוש אחר האשם, מצאה האנושות הסברים נסיבתיים ופתרונות שונים ומשונים שהשביעו את רצון ההמון. אחד מהם, מנהג השעיר לעזאזל, ידוע עוד מימי בית-המקדש. השעיר הוא תיש שעיר, שהכהן הגדול מעביר אליו את כל חטאי ופשעי בני ישראל. לאחר מכן מושלך התיש המסכן מצוק גבוה (עזאזל) וגופו מתרסק בהגיעו לקרקע. בני ישראל נושמים לרווחה, מתנקים מחטאיהם וחוזרים לסורם עד הפעם הבאה. היום מסתפקים במנהג הכפרות בערב יום-כיפור.
לכל תקופה האשמים שלה: נשים שהועלו על המוקד והואשמו כמכשפות, מדענים וחוקרים פורצי דרך שטענו לגילויים ותיאוריות שעירערו על הקביעות הדתיות והמסורתיות, חילונים שהקדימו את זמנם, משוררים שהעזו יותר מדי, מתנגדים פוליטים, קומוניסטים, זרמים דתיים, הומוסקסואלים ועוד ועוד. וכמובן, יהודים. לכל תקופה קמו המצילים שלה, שסימנו את האשמים והפכו אותם למטרה לגיטימית לפגיעה. ה"מצילים" היו מנהיגי דת, שליחי המשטר למיניו, מלכים, ראשי ממשלות ונשיאים, ראשי כיתות, מנהיגי כנופיות ואישים פוליטיים.
"היהודי" היה מאז ומתמיד החשוד המיידי לכל אורך דברי ימי האנטישמיות למיניה. הוא לא היה צריך לעשות כלום, אלא רק לחיות במקום מסוים בקבוצת המיעוט המתבדלת שלו, או אפילו בקבוצה שביקשה להשתלב ולהיות כמו כל שכניה. גם התקופות הטובות התהפכו באחת, כי ברגע המשבר, כשחיפשו גורם למצב הקשה ומטרה לכוון אליה את רגשות התסכול, הפך היהודי אשם בכל מה שאפשר להעלות על הדעת: סיכון הדת השלטת, המצב הכלכלי המחורבן, פולחני דת מומצאים כמו שימוש בדם ילדים נוצרים למצות הפסח, קריסה חברתית, מיעוט משאבים וכל דבר שאיפשר הפניית אצבע מאשימה למטרה מוגדרת, שבאמצעות תעמולה ודמוניזציה מתעלים אליה את רגשות התסכול והפחד כדי למצוא את הפתרון הנכסף.
במדינת ישראל נחשפנו לשיח ציבורי שבו מסמנים כל מיני אשמים בתופעות לא מובנות או מאיימות: שלמה בניזרי האשים את ההומוסקסואלים ברעידות אדמה. הרב עובדיה האשים בדרשתו השבועית את חיילי צה"ל במותם שלהם עצמם משום שלא התפללו ולא שמרו מצוות. גולדה האשימה את הפנתרים-השחורים שהם לא נחמדים, בצבא מאשימים את הש"ג ונתניהו לא מפסיק להאשים מתחילת דרכו הפוליטית: מהקונספירציה שמאחורי הקלטת הלוהטת ועד לשמאל ששכח מה זה להיות יהודים וכמובן התקשורת שרודפת. אותו ואת אשתו.
האדמה לא רעדה בעקבות האשמות אלו, אלא להפך. יותר ויותר אנשים בישראל מאמינים היום יותר מאי-פעם בהסברים מהסוג הזה. גם אם התוכן נראה בעייתי, הוא מוגש מטעם בעלי סמכות, כהסבר מנומק הנבלע על-ידי מי שרוצה תשובה שתמזער לו את הדיסוננס בין יראת הסמכות לבין מציאות מלאת סימני שאלה. כשאדם עם סמכות ציבורית גבוהה מציע לנו מטרה מושתקת או מטרה שממילא אינה בעמדת קונסנזוס ציבורי, למה לא להאמין לו? למי יאמינו כשהברירה היא בין נבחר ציבור שאנו משלמים עבור גדולתו ונבחרותו, מצפים ממנו שיפתור עבורנו שאלות קיומיות, לבין סתם אחד, שהוא רק בן-אדם כמו רובנו?
את הנוסחה הזו אימצה גם סוללת הסברה מטעם ראש הממשלה ומשפחתו, המאשימה את אב-הבית לשעבר מני נפתלי, כמו גם עובדים קודמים שבאו בטענות ותביעות כלפי בני הזוג, בחיבור לכוחות חתרניים וזדוניים. נפתלי הפך באחת למואשם בהשתייכות לקבוצת אלו-שרודפים-את-נתניהו, כלומר אויבי עם ישראל. ההסברה מטעם משפחת נתניהו מאשימה את נפתלי בבזבוז הכספים המטורף ובהשתייכות לכוחות שתכליתם להרוס את הזוג נתניהו ולאיים על שלום המדינה, התקשורת המסקרת והחוקרת היא אויב שצריך להילחם בו משום שהיא עוזרת לאויבים כמו מני נפתלי והשמאל. השמאל מואשם בשיתוף פעולה עם דאע"ש כדי למסור את המדינה לארגון הטרור וכך הלאה.
השיטה חוזרת על עצמה: הצפת השטח בתעמולה שגם אם היא פרדוקסלית, היא משווקת על-ידי נציגים עם סמכות ציבורית, סלבריטאים, סוללת דוברים ועורכי-הדין המנוסים ביותר, המפנים אצבע מאשימה אל עבר מטרה המוגדרת כהתגלמות כוחות הרשע, חברה בקבוצת האויבים המאיימים להפריע לדמות היחידה המסוגלת להילחם על קיומנו ולהצילנו מהשמדה: נתניהו. ההסברה מצהירה על כוונתה לרסק את האויב כאן מבית: את אלו שמבטאים ביקורת על מדיניות הממשלה או סתם דורשים את זכויות העובד שלהם. הכל מגויס כדי להפוך אותם לאויבים מרים, וכל זה כדי להציל את המדינה ולהנציח את שלטונה של פיגורה פוליטית.
ואולי מישהו שכח כאן איך זה היה פעם להיות יהודי?