חגיגות הצמיחה הכלכלית, כפי שבאו לידי ביטוי בתקשורת, העלו על פני השטח נטייה ישנה, ומוטעית, לראות בייצוא – כשלעצמו – הישג שיש להשתבח בו, ובו בזמן לחשוש מן הייבוא ונזקיו.

כך מאמר המערכת ב"הארץ" שיבח את המגזר הפרטי על שהשכיל להמשיך לייצא חרף הקשיים, ונחמיה שטרסלר תקף את שרגא ברוש, בין השאר בטענה שהתנהלותו עלולה לפגוע בייצוא. ב"כלכליסט" ובמוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" הסבירו שהגידול בצמיחה משמח במיוחד מפני שחלק ממנו נובע מהגידול בייצוא.

תפוז ישראלי (צילום: דורון הורוביץ)

הייבוא, לעומת זאת, זוכה ליחס הרבה יותר שלילי. לא רק שבאופן כללי הייבוא מואשם לעתים קרובות בגרימת אבטלה ושאר רעות חולות, אלא שבאותם המאמרים ממש, שבהם מערכת "הארץ" ונחמיה שטרסלר משבחים את נפלאות הייצוא, הם מזהירים מפני ה"תחרות קשה עם הייבוא" ומהנזק שנגרם כש"התחרות מייבוא גורמת לפיטורים ולהורדות שכר בענפים המסורתיים, הנתקלים בתחרות עם מדינות אחרות".

בקיצור, ייצוא זה טוב, ייבוא זה רע. נשמע הגיוני אולי, אבל הטענה שייצוא זה טוב וייבוא זה רע מעידה בעיקר על אי-הבנה של המציאות.

יש רק רווח אפשרי אחד מייצוא: הוא מאפשר לממן את הייבוא. המשק הישראלי מעמיס את פרי עמלם של עובדיו על אוניות ושולח אותו לחו"ל במקום לצרוך אותו בעצמו רק משום שבתמורה מעמיסים משקים זרים ערך דומה מפרי עמלם של עובדיהם ושולחים אותו למשק הישראלי.

הייבוא והייצוא של ישראל. מקור: הלמ"ס. לחצו להגדלה

העובדה שהעסקה הזו, כמעט כמו כל עסקה, מתווכת באמצעות כסף משכיחה את העובדה הבסיסית הזו: התמורה האמיתית היחידה לייצוא הישראלי איננה "דולרים", אלא הייבוא שמתאפשר בזכות ה"דולרים" האלה.

העובדה שייצוא אינו אלא דרך לשלם עבור היבוא מביאה לכך שמבחינה כמותית הם קשורים זה לזה בטבורם. כפי שקל לראות מן הגרף המציג את ערך היבוא וערך היצוא של המשק הישראלי משנת 1980 ועד שנת 2009, לייבוא ולייצוא של ישראל יש בעקביות ערך כמעט זהה.

זה כמובן אינו מקרי. כאמור, התמורה שהמשק הישראלי מקבל עבור ייצוא של מוצרים ישראליים היא ייבוא בעל ערך דומה של מוצרים זרים.

כל חלק בטענה שייצוא כשלעצמו הוא טוב וייבוא הוא רע הוא לכל הפחות אינו מנוסח נכון. אבל גם בלי להידרש לדקויות – מסקנה אחת אפשר לנסח בנחרצות: שני חלקי הטענה אינם מתיישבים זה עם זה. הייבוא והייצוא הם שני פנים של אותו המטבע. ראיית הייצוא כדבר חיובי שיש לעודד אותו ולשמוח בגידולו, תוך נטייה לחשדנות כלפי הייבוא, מייצגת גישה שיש בה סתירה פנימית: הגדלת הייצוא משמעה כמעט תמיד גידול דומה בייבוא.

מי שרוצה לעודד פתיחת מפעלים ישראליים שיתמקדו בייצוא, מעודד באותה הנשימה סגירה של מפעלים ישראליים שלא יצליחו להתחרות בייבוא שיגדל. הנטייה המרכנתליסטית הרווחת – אהבת ייצוא ושנאת ייבוא – מעידה על כשל של התקשורת הכלכלית להעניק לצרכניה ידע בנושאים כלכליים.

המרכנתליזם אינו נובע מטיפשות, אלא מהאינטואיציה שרואה במדינה עסק שצריך למכור מה שיותר ולהוציא מה שפחות. גישה זו היא חלק ממה שחתן פרס נובל בכלכלה פול קרוגמן כינה בלעג בספר באותו השם "Pop Internationalism".

אבל ככל שהאינטואיציה הזו נראית סבירה, היא לחלוטין שגויה: מדינה אינה עסק ובוודאי שאי-אפשר לראות בהפרש שבין ההכנסות מייצוא להוצאות על ייבוא את שורת הרווח שלה. התקשורת הכלכלית, שאחד מתפקידיה החשובים הוא להשכיל את הציבור בתחום הכלכלי, לא רק שאינה עושה זאת כשהיא עוסקת בקשר בין הייבוא לייצוא, אלא שהיא באופן אקטיבי מעודדת את החשיבה המרכנתליסטית השגויה.