הסיפורים על מעלליהם של הניצבים ומפקדי התחנות במשטרה צצים ועולים בתקשורת בזה אחר זה. אם היה מדובר בפוליטיקאים, לא אסתכן אם אקבע שמישהו מהם כבר היה מושיט את האצבע לעבר העיתונאים ומאשים אותם ב"מתקפה מתוכננת ומתוזמנת". אבל זה לא קרה. להפך, הציבור, ובעיקר הנשים והארגונים הלוחמים למען שוויון מגדרי, שיבחו את החשיפות והוסיפו הצעות מעשיות כמו מינוי אשה למפכ"לית או לשרה לבטחון פנים.

אני בא דווקא לקלקל מעט את החגיגה ולהאשים את התקשורת – לא על מה שפירסמה, אלא על מה שלא פירסמה. על כך שידעה לא מעט על מעלליהם של הניצבים ושל מפקדי התחנות והתנהגותם כלפי השוטרות שתחת מרותם. העיתונאים ידעו ולא כתבו. הכירו כמה מהסיפורים ושתקו. שמעו ואולי אף ראו את המבטים הלא תמימים שהחליפו קצינים בכירים עם שוטרות זוטרות וגיחכו בינם לבין עצמם.

עד לפני כ-15 שנה הייתי בעצמי, במשך שנים, כתב ועורך במקומונים ואחר-כך כתב לענייני משטרה ב"ידיעות אחרונות" – אבל הדברים מכוונים לכל כלי התקשורת. ראיתי, שמעתי, ידעתי על "סיפורים מהסוג זה" בצבא, במשטרה, ברשות המקומית, במוסדות חינוך ועוד. אף פעם לא דיווחנו על כך לקוראים. בברנז'ה העיתונאית המקומית, במפגשים בין עיתונאים מאמצעי תקשורת מתחרים, הוחלפו רכילויות עסיסיות על הקצינים הבכירים, על דירות המפגש שלהם, על הסטוצים עם קצינות ושוטרות. אף אחד לא חשב שצריך לספר על זה לציבור הרחב.

הנוהג העיתונאי הזה נמשך עד היום. זו אינה פיסת היסטוריה, אלא מציאות עכשווית. שמעתי זאת מעיתונאים הכותבים גם כיום בעיתונות המודפסת, משדרים בטלוויזיה או מדווחים ברדיו. כמי שחי יום-יום את התקשורת על כל רבדיה, אני יודע שהסיפורים על הנעשה במשטרה ובמוסדות ציבור אחרים ידועים ועוברים מפה לאוזן.

האם יקום כתב משטרה אחד שיכול להגיד במצפון שקט שהוא לא ידע משהו על מעללי הניצבים שהיו בתחום סיקורו? האם יקום עורך אחד מהתחום שלא הגיעו לאוזניו שמועות, סיפורים ואולי אף יותר מכך על הדברים הנעשים מדי יום במשטרה בתחום המיני?

יבואו הסניגורים ויגידו, "היו שמועות – אי-אפשר להוכיח", או "היו סיפורים, אבל בגדר של רכילות זולה". אז מה? מישהו עשה עם זה משהו? מישהו ניסה לבדוק? מישהו ניסה להתריע? מישהו כתב שמשהו לא כשורה בצמרת הפיקוד של המשטרה? לא ולא. כולם המשיכו לסקר, לדווח כרגיל על פענוח רציחות, סטטיסטיקה של גניבות, תאונות וכדומה. כולם המשיכו לשמור על "קשרים טובים" עם ניצבים וקצינים כדי שלא לפגוע במקורות המידע, חס ושלום. צר לי לומר כי ברגעי האמת של הדיווח העיתונאי – העיתונאים ניצבו דום.

לכן, כולנו אשמים. הכתבים, השדרים, העורכים וגם אלה שמסביבם בברנז'ה התקשורתית, כולל אנשי יחסי-ציבור, פרסומאים וכל מי שנמצא בקשר עם העיתונאים. אבל עיקר האשמה נופל על אנשי המקצוע העיתונאי, האוחזים בעט, במיקרופון או במקלדת. אלה ששמעו אפילו בדל של שמועה, סיפור או ידיעה – ושתקו. כל מי שלא עמד בחובתו הבסיסית של העיתונאי לחקור, לחפש ולפשפש בדברים שיש בהם עניין לציבור. הרי את זה מלמדים בכל קורס למתחילים במקצוע העיתונאות.

מה לעשות עתה? להרכין ראש ולהודות בטעות. להפנים את מה שקרה ולהבטיח לקהל הקוראים, המאזינים והצופים ש"שתיקה כזאת" לא תחזור.

יובל פלג הוא יועץ תקשורת ומרצה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית כנרת