"הלו אתם, הצילום אסור", צועק שוטר באפוד כהה, בידיו רובה מושחר, אחד מכמה שומרים חמושים המוצבים יומם וליל באמצע רחוב ניקולא אַפֶּר ברובע ה-11 של פריז. הרחוב הקצר והאפרורי למראה, שנקרא על שם ממציא פורץ דרך של מזון משומר, שיכן עד לאחרונה את מערכת "שרלי הבדו". אנשי השבועון הסאטירי, שלעגו לאסלאם כעיקרון ובזו להשלכות, פונו מכאן לפני חודש על אלונקות, מתים, פצועים וגוססים, בסיומה של מתקפת טרור שהשלכותיה המלאות על הרפובליקה החילונית עוד עתידות להתברר. כעת מוקפת הכניסה למקום בגדרות מתכת, והקהל הרחב אינו מורשה להתקרב.

מכונית משטרה מחוץ למערכת "שרלי הבדו" בפריז (צילום: "העין השביעית")

מכונית משטרה מחוץ למערכת "שרלי הבדו" בפריז (צילום: "העין השביעית")

משני צדי הרחוב ובסמטאות המובילות אליו הוקמו גלעדים מאולתרים שאחרי חודש נראים כמו ערימות מגובבות של אשפה: עיסת עיתונים וניירת שרוככה על-ידי הגשם והרוח, נרות כבויים, פרחים נבולים, עטים, טושים ועפרונות, בחבילות או בתפזורת. מעליהם מונחות שכבות טריות של חפצים מאותם סוגים שמזג האוויר החורפי טרם הספיק להשחית. צוות צילום יחיד וכמה מבקרים עומדים ממעל ומחפשים מציאות וממתקי עיניים. השוטרים, השרויים כעת בשולי הגארבג'-טיים של האירוע ההיסטורי המטלטל, משקיפים עליהם במה שנראה כמו שילוב של עצבנות ושעמום.

הזעקה הציבורית שקמה לאחר הטבח במערכת "שרלי הבדו", שלכמה ימים נדמה שאין כמעט צרפתי שאינו לוקח בה חלק, לא היתה אקט הצהרתי בלבד. זמן קצר לאחר מתקפת הטרור, על רקע עצרות ההמונים, התגייסו גופי מדיה צרפתיים וזרים להקמתה של קרן שנועדה לתמוך בשבועון ולאפשר לו להמשיך להתקיים.

העיתון "ליברסיון" מיהר לספק לניצולים מערכת חלופית, ובה הופק הגיליון שלאחר הטבח, שנדפס בכמה מהדורות בהיקף חסר תקדים של כשבעה מיליון עותקים, ונחטף מהדוכנים. העיתון "לה-מונד" תרם מחשבים; קבוצת ה"גרדיאן" הבריטית שיריינה 100 אלף ליש"ט; ענקית הרשת גוגל הוסיפה עוד 250 אלף יורו, והציבור הרחב הוסיף גם הוא סכום נאה. גדול התורמים, שזהותו ודאי מייסרת את ניצולי הטבח, הוא דווקא אחד ממושאי הלעג והבוז המרכזיים של השבועון הסאטירי: השלטון, ממשלת צרפת, שהודיעה כי תזרים 1.2 מיליון יורו לשיקום "שרלי הבדו".

גלעד ברחוב שבו פעלה מערכת "שרלי הבדו" בפריז (צילום: "העין השביעית")

גלעד ברחוב שבו פעלה מערכת "שרלי הבדו" בפריז (צילום: "העין השביעית")

החיבוק הממסדי הלוחץ הזה, שהתקבל בשבועון החבול במבוכה מהולה בהכרת תודה, יאפשר לו להמשיך לראות אור גם בשנים הבאות, שבהן מן הסתם יירד מסדר היום העולמי ויחזור לפרופורציות צנועות יותר, ההולמות עיתון המופץ בכמה עשרות אלפי עותקים במדינה שבה חיים למעלה מ-65 מיליון תושבים. בסביבה הקרובה של היוצרים, ובוודאי גם בקרב קהל הקוראים הנאמן, יש מי שרואה בכך גם סכנה יצירתית, העלולה לשמר את הקליפה, אך להרקיב את התוכן.

בשליחות "שרלי"

452 ק"מ מדרום-מערב לפריז, מחוץ לפאב בוהמייני בשם "החתול השחור", ברחבה צנועה ומרוצפת לבנים, עומד גבר צעיר בחליפה וצעיף. לידו עומד אדם מבוגר, גם הוא בחליפה, והם לוחצים ידיים. מסביבם מקובצת עדה של צלמים, עסקנים ועוברי אורח. זהו היום הרביעי והאחרון של פסטיבל הקומיקס הבינלאומי באנגולם, שנערך בעיר זו השנה ה-42. אחרי כמה ימים של גשם ועננות כבדה, השמים כעת בהירים. במרכז ההתרחשות, מטר וקצת מעל כולם, ניצב עמוד תאורה ועליו שלט כחול קטן: "כיכר 'שרלי', למען ההגנה על חופש הביטוי". שני הפוליטיקאים ועוזריהם, על בימה קטנה, מציינים את חנוכת האתר.

אלן ז'ופה בטקס חנוכת "כיכר שרלי" באנגולם. מאחור, עם הצעיף: ראש העיר קסבייה בונפון (צילום: "העין השביעית")

אלן ז'ופה בטקס חנוכת "כיכר שרלי" באנגולם. מאחור, עם הצעיף: ראש העיר קסבייה בונפון (צילום: "העין השביעית")

הגבר המבוגר מבין השניים הוא אלן ז'ופה, ראש ממשלה ושר לשעבר וכיום ראש העיר הגדולה בורדו. הצעיר הוא עמיתו למפלגה קסבייה בונפון, ראש עיריית אנגולם הטרי. בונפון פרץ במפתיע לתודעה העולמית לפני חודש או חודשיים. מתוקף החלטה תמוהה שיצאה מלשכתו, הוצבו במרכז העיר כלובים גדולי ממדים שהוציאו את הספסלים הציבוריים מכלל שימוש, כאמצעי למאבק בחסרי הבית – החלטה שאחרי סיבוב נאה בפינות ה"מוזר ומעניין" של מדורי חדשות החוץ ברחבי הגלובוס הוחלפה בהתקפלותו המבוישת של הפוליטיקאי הצעיר, שנאלץ להסיר את הכלובים.

הפסטיבל השנתי, שנערך הפעם בסימן הטבח במערכת "שרלי הבדו", סיפק לראש העיר הזדמנות לתקן את תדמיתו הציבורית: בתוך שלושה שבועות הקים צוות הפסטיבל תערוכה מקיפה ובלתי מצונזרת על תולדותיו וגלגוליו של השבועון הסאטירי, וברחבי העיר פוזרו שלטי מתכת שעליהם הודבקו כמה מהשערים הפוגעניים והפרובוקטיביים ביותר של "שרלי הבדו". מודעה קטנה שהודבקה על גביהם קראה לציבור הרחב לסור למוזיאון הקומיקס העירוני ולפקוד את התערוכה.

שערים של "שרלי הבדו" כמודעת פרסומת לתערוכה על תולדות השבועון. אנגולם, גן בית העירייה (צילום: "העין השביעית")

שערים של "שרלי הבדו" כמודעת פרסומת לתערוכה על תולדות השבועון. אנגולם, גן בית העירייה (צילום: "העין השביעית")

במקביל הוחלט להעניק ל"שרלי הבדו" פרס הוקרה מיוחד כחלק מהמערכה על חופש הביטוי. בטקס חלוקתו, מאירועי הפתיחה של הפסטיבל, שבה תקרית הכלובים והיכתה את ראש העיר על חוטמו – ובהוראת חתני הפרס עצמם. אנשי "שרלי הבדו", הממעטים בהופעות פומביות מאז רצח עמיתיהם, שלחו לאנגולם את ידידם ז'אן כריסטוף מנו, מאייר, כותב, דוקטור לקומיקס וממייסדי הוצאת הקומיקס החשובה L'Association. מנו, ג'ינג'י בן 50 וקטיגור עיקש של הממסד התרבותי, התבקש להביא את הרוח של "שרלי" לעיר המנומנמת, המתעוררת מדי חורף לאחד מפסטיבלי האיור הגדולים בעולם.

"הניצולים של 'שרלי' לא יכלו לבוא, הם עדיין בהלם ולא רוצים להיחשף בפני הקהל והתקשורת, אז הם שלחו אותי", אומר מנו בשיחה עימו, הנערכת בפינה נסתרת של התיאטרון העירוני תחת עינה הבוחנת של שוטרת מקומית שתפקידה להשגיח על פתח יציאה סמוך. "אחרי שבהנהלת הפסטיבל הודיעו להם על הפרס, חברי לוז קרא לי ואמר שהוא מטיל את המשימה עלי. בנוגע לנוסח הנאום, לחברים ב'שרלי' היתה בקשה אחת: שכשאני מתייצב לנאום, אצהיר שראש עיריית אנגולם, עם הכלובים המתועבים שלו, הוא חתיכת אידיוט. בזמן הנאום הוא עמד כמה מטרים מאחורי, שמע הכל ואחרי זה לחץ לי את היד. נו טוב, הוא פוליטיקאי".

התקרית עם ראש העיר היא, מבחינת מנו, דוגמה לצביעות המאפיינת את החברה הצרפתית, על מנהיגיה הפוליטיים, החברתיים והדתיים, בתגובותיה לטבח "שרלי הבדו". הדברים שנשא בשם חבריו בשבועון הסאטירי, הוא אומר, נועדו לשרטט מחדש את הקו בין אויבים לידידים ולסייע במאמצי היחלצותם של היוצרים ששרדו מחיק הממסד שעליו תמיד הקפידו – כפי שניסח זאת בעצמו – לחרבן.

לוז, המאייר שהזכיר ד"ר מנו, מכהן כעת כאחד משני העורכים האמנותיים של "שרלי הבדו". גם הוא הביע אי-נוחות מהמצב המוזר שאליו נקלע השבועון, שהפך בעל-כורחו לסמל כלל-צרפתי, ומתח ביקורת על שירת ההימנון הלאומי בעצרות שהתקיימו זמן קצר לאחר הטבח. וילם, מהמאיירים הבכירים והוותיקים בשבועון, דבק במוטיב הפרשות הגוף ואמר ימים אחדים לאחר התקרית כי הוא מקיא על "החברים החדשים" של "שרלי הבדו", הכוללים כעת דמויות דוגמת מלכת אנגליה, האפיפיור ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין.

ז'אן כריסטוף מנו (צילום: "העין השביעית")

ז'אן כריסטוף מנו (צילום: "העין השביעית")

"המשימה שקיבלתי על עצמי לא רק נשאה אחריות עצומה, היא גם היתה קשה במיוחד בגלל השיח שנוצר אחרי התקרית", אומר ד"ר מנו.

"כל-כך הרבה דברים נאמרו על הטבח, הרבה חרא גם כן, ואני רציתי לשאת נאום שגם יכבד את המתים ואת הניצולים", הוא אומר. "קח למשל את הסלוגן 'אני שרלי' – אחרי הטבח, כל הפוליטיקאים בצרפת, וגם נתניהו שלכם, הכריזו על עצמם 'אני שרלי'. בנוטרה-דאם צילצלו בפעמונים לזכר ההרוגים. בשבילי זה היה מחזה מטורף – הרי ההרוגים היו אתיאיסטים גמורים ומתחו ביקורת חריפה על הדת ועל כל הפוליטיקאים האלה, אז מה לעזאזל קורה פה? בנאום שלי רציתי להדגיש: לא כל אחד יכול להכריז על עצמו 'אני שרלי'".

לא למכירה

הצרפתים אימצו במהירות ובצייתנות את תנוחת הדחליל. כמו בפריז ובחלקים אחרים של צרפת, בעקבות מתקפת הטרור שהחלה במערכת "שרלי הבדו" הוחלט על פריסה מוגברת של כוחות משטרה, יחידות מיוחדות וחברות אבטחה פרטיות גם באתריו הרבים של פסטיבל הקומיקס באנגולם.

ברגליים ישרות ובידיים פשוטות לצדדים התמסרו רבבות באי האירוע לבדיקות המדוקדקות, שהיו מחלצות נחירת מיאוס גם מישראלים למודי התרעות בטחוניות: מאבטח אחד בודק את אישור הכניסה, מאבטח שני בוחן את תכולת התיק ומאבטח שלישי מבריש את האורח במגנומטר. את יושבי הדוכנים פינו מהאוהל לפני פתיחתו לקהל, כדי שלא יפריעו למלאכתם של כלבים משטרתיים שאומנו לאתר חומר נפץ באמצעות חוש הריח.

שוטרים צרפתים משוחחים עם מבקר באחד ממתחמי פסטיבל אנגולם. השלט קורא לציבור הרחב לא להשאיר חפצים ללא השגחה (צילום: "העין השביעית")

שוטרים צרפתים משוחחים עם מבקר באחד ממתחמי פסטיבל אנגולם. השלט קורא לציבור הרחב לא להשאיר חפצים ללא השגחה (צילום: "העין השביעית")

מחמת הבדיקות הבטחוניות, לאורך חלקים ניכרים מהיום השתרך בכניסה הראשית לבית העירייה תור אנושי באורך משתנה. על חזית הבניין העתיק נתלתה יריעת ברזנט גדולת מידות ועליה חתול שחור, הקמיע של הפסטיבל, ובידיו שלט: "אני 'שרלי'". מול בית העירייה, מתחת למגדל הפעמון, הוצב צריף עץ פשוט מהסוג שבדרך כלל משמש מוכרים של ערמונים קלויים או צ'ורוס. בניגוד לבית העירייה עצמו ולעשרות הכניסות למתחמי הפסטיבל, בצריף אין מאבטחים, אף שזוהי הנוכחות הרשמית היחידה של "שרלי הבדו" באירוע.

הצריף של "שרלי הבדו", שהוצב מול הכניסה הראשית לבית עיריית אנגולם (צילום: "העין השביעית")

הצריף של "שרלי הבדו", שהוצב מול הכניסה הראשית לבית עיריית אנגולם (צילום: "העין השביעית")

במקום שלט המכריז על המרכולת הודבקו על חזית הצריף של "שרלי" כרזות הקוראות לקהל הרחב להצטרף לקהל המנויים ההולך ומתרחב של השבועון.

המפעילים, צעירים במעילים עבים ולחיים סמוקות, חולשים על ערימות מסודרות של הגיליון המיוחד שהופץ לאחר הטבח, זה עם הקריקטורה של מוחמד מזיל דמעה בשער. כשאחד מהם נשאל אם אפשר לרכוש עותק, הוא משיב בשלילה. הדבר היחיד שניתן לרכוש בצריף זה הוא מינוי קבוע לשבועון הסאטירי. מי שרוכש מינוי מקבל גיליון במתנה.

ההיענות, כך נראה, אינה גבוהה. אולי בגלל הגשם, אך ייתכן שגם בגלל הרכב הקהל. למרות מינון גבוה של איורים וקריקטורות, "שרלי הבדו" אינו עיתון קומיקס, כי אם מגזין סאטירי מאויר. אף שמתפרסמים בו קטעי קומיקס, ואף שרבים ממאייריו הם גם יוצרי קומיקס, אם מחלקים את מפת התרבות הצרפתית לאגפים, הרי שהוא משתייך יותר לאגף הסאטירי מאשר לאגף המאויר. אשר על כן, על אף שהמגזין והניסיון להשתיקו זכו למעמד מרכזי באירועים הרשמיים של הפסטיבל, נוכחותו באנגולם נשאה דוק מסוים של תלישוּת.

אנגולם, 2015 (צילום: "העין השביעית")

אנגולם, 2015 (צילום: "העין השביעית")

התפוצה של "שרלי הבדו" בתקופה שלפני הטבח היתה בירידה, אומר ד"ר מנו, ומצרף לקביעה אנקדוטה להמחשה. "אתה מכיר את סינֶה?", הוא שואל. "סינה הוא קריקטוריסט צרפתי ותיק, בן 84, אחד הטובים ביותר, אחד האחרונים. הוא עבד ב'שרלי' עד שלפני כמה שנים, כשהמנהל היה פיליפ ואל – אדם שאני לא מחבב – הוא פוטר כמו כלב. כשאירעה הטרגדיה, למרות המשקעים שהותירו הפיטורים, סינה הוציא מהדורה מיוחדת של המגזין שלו, 'סינה מנסואל', ועל השער כתב בגדול: 'קנו שרלי'. הבנאדם בן יותר מ-80, הוא שוכב עכשיו בבית-חולים, ועדיין מוצא כוח לעשות דבר כזה – ועל כך מגיע לו כל הכבוד.

"בכל אופן, בגיליון הזה היה סטריפ מוצלח, שבו רואים את אחד הרוצחים אחרי שהוא מגיע לגן-עדן ופוגש סוף-סוף את הנביא מוחמד. ומוחמד אומר לו: 'מה לעזאזל עשית? הם כבר גססו, בתוך שנה הם כבר היו מתים, ועכשיו הפכת אותם לגיבורים, לקדושים מעונים – ומה קרה? הם מכרו שבעה מיליון עותקים!'. וזה דבר שמעולם לא קרה בצרפת. אפילו כששארל דה-גול הלך לעולמו, אף עיתון לא מכר שבעה מיליון עותקים. ועכשיו? עכשיו אפילו דודה שלי הכניסה את 'שרלי הבדו' הביתה. גם זה דבר שמעולם לא קרה קודם לכן".

חיבוק הדוב

"חרקירי", מתוך התערוכה על תולדות "שרלי הבדו" (צילום: "העין השביעית")

"חרקירי", מתוך התערוכה על תולדות "שרלי הבדו" (צילום: "העין השביעית")

מותו של שארל דה-גול, המדינאי הצרפתי הדגול, היה רגע מכונן באבולוציה של "שרלי הבדו", שהוא יציר חלציו של "חרקירי", מגזין סאטירי גס ועתיר דם, הפרשות גוף ואיברי מין חשופים שהוקם בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

גליונות נבחרים של "חרקירי" הוצגו בתערוכה שהוקדשה ל"שרלי הבדו"; על שערו של אחד מהם נראה תצלום של אפיפיור בתלבושת ייצוגית רגע לאחר שמרסקים את אפו בפטיש; בשער אחר נעשה שימוש בפין שהוצב כפורטרט, ובעמוד אחר מתוך המגזין מוצג פלג הגוף התחתון של אדם שהחליט להתיישב על מכונה לחיתוך נקניק ולפרוס את הישבן של עצמו. ב-1970 אסר הממשל על הפצת המהדורה השבועית של "חרקירי" בגין גיליון שלעג לאירועים לציון מותו של דה-גול. תשובתם של היוצרים היתה הקמת שבועון חלופי על בסיסה של אותה מערכת, "שרלי הבדו".

גוֹלוֹ, מאייר וקריקטוריסט צרפתי יליד 1949, יצר והתגורר ב-21 השנים האחרונות במצרים. ביוני האחרון חזר לצרפת, והוא מתגורר מאז באנגולם במסגרת תוכנית שהות אמנים. האמן, ששמו בתעודת הזהות הוא גי נדאו, החל לאייר בשנות ה-20  לחייו ב"חרקירי", ב"שרלי הבדו" ובמגזין-האח של השבועון הסאטירי, ירחון הקומיקס "שרלי מנסואל". אנחנו נפגשים בתום טקס חנוכת הכיכר על שם "שרלי הבדו", במרתף ריק של פאב שבו מוצגת תערוכת קריקטורות בהשתתפותו.

"שרלי הבדו", הוא מעריך, הצליח וזכה למעמד מרכזי משום שיוצריו השכילו לשמר בו את האנרגיות של מחאת מאי 1968. "אחרי שאירועי מאי 1968 שככו, חלק מרוח השינוי האנרכיסטית ההיא שרד, ואנשים הצליחו למצוא אותו ב'שרלי'", אומר גולו. "בשנות ה-90, כש'שרלי' חזר להתפרסם אחרי הפסקה של כעשור, זה השתנה. כשפיליפ ואל לקח את המושכות – על אף שעדיין התפרסמו בו חומרים מוצלחים, וכמה מהיוצרים הוותיקים נשארו – מבחינתי המגזין התרחק מהרוח המקורית שלו". גם צרפת, הוא אומר, השתנתה. "את הדברים החריפים שהופיעו ב'חרקירי הבדו', האבא של 'שרלי הבדו', היום אי-אפשר להגיד באותו האופן".

גולו (צילום: "העין השביעית")

גולו (צילום: "העין השביעית")

יוצר אחר שלקח חלק ב"חרקירי" הוא ברונו ליאנדרי, סאטיריקן עב שפם ונמוך קומה שחזותו מזכירה דמות שנשלפה מעלילות "אסטריקס". ליאנדרי, יליד 1951, שבחנות ספרים פריזאית נתקלתי במקרה בתצלום שלו נמחץ תחת ישבנו של מתאבק שמן בבגד גוף, כתב בשנות ה-70 ל"חרקירי" לצד שניים מהרוגי הטבח, ז'ורז' וולינסקי וז'אן קאבו. ב-1976 הצטרף לצוות של מגזין הומור סאטירי בן שנה, "Fluide Glacial".

ברונו ליאנדרי באירוע לרגל 40 שנה למגזין "Fluide Glacial" (צילום: "העין השביעית")

ברונו ליאנדרי באירוע לרגל 40 שנה למגזין "Fluide Glacial" (צילום: "העין השביעית")

לפסטיבל באנגולם הוזמן השנה כדי לקחת חלק באירוע שנערך לרגל שנת ה-40 לקיומו של אותו מגזין. באירוע עצמו, שלא נשא אופי חגיגי, לא היה ניתן להתעלם מהטבח בפריז. שניים מהרוגי "שרלי הבדו", סטפן שרבונייה (שארב) וברנאר ולהאק (טיניוס), היו בשנים האחרונות גם כותבים קבועים ב"Fluide Glacial", וכמה מניצולי הטבח הם משתתפים קבועים או מזדמנים בגליונות הירחון.

כמו ד"ר מנו, גם ליאנדרי חשדן כלפי הנסיונות הממסדיים לשיקום "שרלי הבדו". "אני לא מאמין בזה", הוא אומר בשיחה עימו המתקיימת בשולי אירוע שנת ה-40 לירחון. "הכרתי את ההרוגים כל-כך טוב, וגם עבדתי איתם, ולמרות זאת התקשיתי מאוד להזדהות עם טקסי ההוקרה. אני אפילו לא ממש חש בנוח לדבר עליהם עכשיו, זה עדיין מאוד כואב עבורי", הוא מוסיף. "הרוח של 'שרלי הבדו' היתה מתריסה, מרדנית ומאוד ביקורתית כלפי העולם הפוליטי והממסד", מסביר ליאנדרי. "כל האנשים שמהללים עכשיו את 'שרלי הבדו' שכחו שרק שבועיים קודם לכן הם שנאו את העיתון הזה, הם תיעבו אותו – כל מה שהם רצו היה שהאנשים של 'שרלי הבדו' יפסיקו לעשות את מה שהם עשו".

ד"ר מנו סבור שהתמונה מורכבת יותר, לפחות בנוגע להמונים. "הארבעה מיליון איש שיצאו לרחובות לא באמת ידעו מה זה 'שרלי הבדו'", הוא אומר. "הם יצאו לרחובות משום שלהרוג אמנים ועיתונאים זה פשוט דבר שלא עושים. חופש הביטוי הוא תנאי בסיסי לקיומה של חברה חופשית. טיניוס, הונורה, שארב, וולינסקי, קאבו – הרצח שלהם נגע גם באנשים שלא הכירו אותם, וכמובן גם בנו, שהכרנו אותם. שיהרגו אותם ככה, כמו כלבים? איך אפשר להרוג דבר כמו קאבו, שמעולם לא פגע בזבוב? זה פשוט לא שפוי. זה היה הלם אמיתי, וזו לדעתי הסיבה שהתעוררה תגובה ציבורית כל-כך גדולה".

חלון ראווה של סוכנות נסיעות. אנגולם, 2015 (צילום: "העין השביעית")

חלון ראווה של סוכנות נסיעות. אנגולם, 2015 (צילום: "העין השביעית")

עמדה דומה מביע גולו, המציע להפריד בין הזעזוע וגל ההזדהות הציבורי עם קורבנות הטבח והפגיעה בחופש הביטוי לבין השימוש שעשו במתקפה פוליטיקאים ואישי ציבור אחרים. "ההזדהות הציבורית לא היתה דבר מאורגן, היא היתה ספונטנית. כל האנשים שיצאו לרחוב, גם כאלה שלא היה להם מושג מה זה 'שרלי' – שמעו את החדשות ומיד יצאו החוצה כדי להביע התנגדות למעשים הנוראיים. זה היה הדבר הנורמלי לעשות", הוא אומר. "אחר-כך התמונה השתנתה. אחרי גל ההזדהות הראשוני, כשהפוליטיקאים נכנסו לתמונה, נראה היה שהם מנסים לסכם את המסר כך: 'או.קיי, אתם 'שרלי' ‒ אבל מעבר לזה, תסתמו את הפה שלכם'.

"הם אומרים שהם עומדים לצד העיתונאים הסאטיריים, כשבמציאות הם היו נגדם", מוסיף גולו. "האנשים של 'שרלי הבדו' התנגדו לדת, כל סוג של דת, הם היו נגד הצבא, הם בזו לפוליטיקאים. אחרי הטבח פתאום הניחו אותם באותה סלסילה עם המשטרה ועם הנשיא – כשזה הרי לא באמת כך, ומי שאומר שזה כך הוא שקרן.

"ראיתי בפייסבוק קריקטורה שסיכמה את זה יפה: רואים בה את ראש הממשלה מנואל ואלס עם בלון דיבור שאומר, בפרפרזה על האמרה האסלאמית: 'יש שרלי אחד, ושארב הוא נביאו היחיד. וכל מי שלא חושב כך – לכלא'. מה שהם מעוניינים להציג כלפי חוץ זו תמונה שלפיה כל האנשים בצרפת מחזיקים באותן דעות, ושהפוליטיקאים הם הכוח שמגן על עליהם, כשבפועל הם רוצים לקחת חירויות כדי להגן על חירויות אחרות – שזה דבר מטופש מיסודו".

המונים נושאים שלטים ועליהם עיניו של עורך "שרלי הבדו" שנרצח, שארב. פריז, 11.1.15 (צילום: לורנס גיי)

המונים נושאים שלטים ועליהם צילום עיניו של עורך "שרלי הבדו" שנרצח, שארב. פריז, 11.1.15 (צילום: לורנס גיי)

גולו וד"ר מנו מבקשים להדגיש כי חרף העובדה שהטבח בוצע ממניעים אסלאמיים, ראוי להפריד בין הרוצחים לרוב אחיהם לאמונה. "יש לך משוגעים כאלה בכל הדתות, כולל בנצרות וביהדות. לנו למשל, באירופה, היתה במאה ה-16 מלחמת דת ארוכה מאוד בין הקתולים לפרוטסטנטים", אומר גולו. ד"ר מנו, בהקשר דומה, מוסיף: "במשך מאות שנים אנחנו, הקתולים, התנהגנו כמו חזירים ועשינו דברים איומים בשם ישו. למרות זאת, כמו שאמר שארב, כבר כמה מאות שנים שאנחנו מרשים לעצמנו לצחוק על ישו. אז למה לצחוק על מוחמד זו בעיה? אני יכול להבין למה הם עלולים להיפגע מזה, אבל זה לא אומר שהם צריכים להיפגע מזה".

הקרע הבולט שהתגלע בין הקהילה המוסלמית בצרפת לשאר הציבור, אומר גולו, מנוכס כעת באופן ציני לצורכיהם הפוליטיים של גורמים מכל קצותיה של הקשת הפוליטית בצרפת. "יש משהו נורא באופן שבו הפוליטיקאים משתמשים באירוע לשם קידום עצמי", הוא אומר. "לא רק בימין עושים שימוש כזה ב'שרלי', גם בשמאל יש מי שמנסים להשתמש ב'שרלי' כדי לטעון שכל המוסלמים טרוריסטים. בשני המקרים הניכוס הזה משקף סכנה גדולה. לראות אותם מבשלים את הרעיונות המסוכנים האלה באמצעות הטרגדיה של 'שרלי', מי היה מאמין".

התודעה של הילדים

אי-הנוחות שמעורר החיבוק הממסדי אינה רק נחלתם של מאיירים וסטיריקנים. ג', גיטריסט מקומי, מספר שהוא ולהקתו היו אמורים לנגן בטקס חנוכת כיכר שרלי בנוכחות ראש העיר ויתר הנכבדים. הנגנים, המתגוררים יחד בקומונה מחוץ למרכז העיר, חשו לא בנוח עם המעמד והודיעו למארגנים על ביטול הקטע המוזיקלי מחשש לגשם, שבסופו של דבר לא הגיע. בלילה שלפני כן, באחת הסמטאות המקשרות בין הרחבה המדוברת לבית העירייה, התייצב הרכב הנשפנים מרובה הנגנים שמנהיג מ', סקסופוניסט ואחד מעמיתיו של ג' לקומונה וללהקה.

להקת הנשפנים, לפני תחילת הצעידה (צילום: "העין השביעית")

להקת הנשפנים, לפני תחילת הצעידה (צילום: "העין השביעית")

באוויר המקפיא, המבותר בטיפות דקות של גשם ספורדי, נוצצת מדבקה שחורה על קצה הטרומבון המוביל: "אני שרלי". המתופף, טיפוס גרום ומחויך, מסובב את המקלות באוויר ומסמן ללהקה להתחיל לנגן את שיר הנושא מתוך "טרמה", סדרת המופת על ניו-אורלינס המשתקמת לאחר ההוריקן קתרינה, והם צועדים במעלה הרחוב כשמסביבם נע לפי הקצב קהל מעורבב של מקומיים, קומיקסאים, קומיקסאים שהם גם מקומיים, חובבי קומיקס שאינם קומיקסאים ואינם מקומיים, וגם כאלה שכן, כמה ילדים ושתיינים שיצאו מהפאבים הסמוכים, אוחזים בכוסותיהם.

כמה צרפתיות קפואות חוטם רוקדות מסביב לנגנים משהו שמזכיר מחול קריאולי, כשלפתע בוקע מחנות היין הסמוכה הבעלים המאושר ובידיו בקבוק גדול מידות. הוא נעמד למרגלות חברי הלהקה, חולץ את הפקק, מחווה בידיו תנועה שאומרת "תתכבדו", ואחרי כמה שניות חוזר כשבידיו בקבוקים נוספים. הקהל שהתאסף מסביב ללהקה מתערבב כעת עם קהל שותי היין הממלא את הכניסה לחנות, כולל האלכוהוליסט המקומי חובב הזרים הבלתי נמנע. "מאיפה אתם?", הוא שואל בצעקות כל מי שנראה לו מחוץ לעיר, והערב יש הרבה כאלה.

כיכר שרלי, שבשלב הזה עדיין אינה מכונה כך רשמית, ריקה. החנויות בסמטאות שיוצאות ממנה סגורות כעת. בחלונות הראווה שלהן דואגים המוכרים להציב מדי שנה דמויות קומיקס וספרים. השנה נוספו לקומפוזיציות גם הצהרות הזדהות עם "שרלי הבדו", כולל החתלתול שמצהיר "אני שרלי" מחזית בית העירייה וגליונות של השבועון מעורר המחלוקת. סוכנות נסיעות מקומית, השוכנת מול בית העירייה ומאחורי הצריף הזמני של "שרלי הבדו", רוקנה את כל חלון הראווה שלה כדי לפנות מקום לגליונות שעל פינותיהם נמתחו סרטים שחורים לאות אבל. בראש התצוגה שובץ הגיליון שעל שערו נראה הקומיקאי האנטישמי דיודונה מחווה מועל יד הפוך מתוך עכוזו.

אנגולם, 2015 (צילום: "העין השביעית")

אנגולם, 2015 (צילום: "העין השביעית")

ז'אן כריסטוף מנו סבור שזו סיבה ראויה למידה של אופטימיות. חרף הביקורת שיש לו ולעמיתיו על החיבוק הממסדי, כשהוא נשאל על ההחלטה לפזר ברחבי העיר את עמודי השער של "שרלי הבדו" על תקן מודעות לתערוכה, הוא מוצא לנכון לשבח את המארגנים בפה מלא. "אני מעריך את זה מאוד. זה מוכיח שיש להם ביצים", הוא אומר. "הם אמנם לא שמו את השערים עם הנביא, אבל כמה מהחומרים האלה מאוד חזקים וחריפים, והם הוצבו בכל הרחובות כך שכולם, כולל ילדים, יכולים להיחשף אליהם. אז בראבו, כל הכבוד.

"זו תשובה מצוינת לטרור", הוא קובע. "כשמתרגמים את המעשה הזה למלים, הוא אומר דבר כזה: לכם יש רובי קלשניקוב? או.קיי, אבל תביטו לרגע בציור הזה. הרובים המזדיינים שלכם יכולים להרוג בן-אדם בשתי שניות. אבל האיור הזה, הוא נמצא כאן והוא יכול לשנות את התודעה שלכם, ואם לא את התודעה שלכם, אז את התודעה של הילדים שלכם".

ברונו ליאנדרי, לעומתו, צופה אל העתיד במשקפת קודרת יותר. "אני חושב שצרפת תמיד תהיה חופשית", מצהיר הסטיריקן המשופם כשהוא נשאל מה לדעתו יהיו ההשלכות ארוכות הטווח של הטבח על חופש הביטוי במדינה. "צרפת תישאר חופשית, אבל יש יוצא דופן. אני חושב שבנוגע לאסלאם, או לאסלאם הרדיקלי – זה לא יהיה ככה. כולם יסתמו את הפה. במובן הזה, לדעתי, רוצחי המאיירים של 'שרלי הבדו' ניצחו", הוא אומר, ורץ לתפוס רכבת.