עיתונים וכלי תקשורת אחרים בבעלות פרטית ניתנים לחלוקה על-פי המפתח הבא:
- כאלה הנשלטים על-ידי אסופת בעלי מניות משתנה, משקיעים שחלקם אלמונים ורחוקים מהעובדים בהם. רחוקים עד כדי שליטה מחו"ל באמצעות זרועם הארוכה בארץ. למשל, ג'רוזלם פוסט בתקופות שונות.
- כאלה הנשלטים על-ידי בעל הון או משפחה אחת לאורך שנים: ידיעות אחרונות, הארץ וגם מעריב (בעידן נמרודי) וישראל היום.
בראשונים קשה לדבר לעתים על תרבות מפעלית נמשכת, על מסורת, או לתעד אותה ביסודיות. מנהלים כלליים ומוציאים לפועל באים והולכים בדלת מסתובבת ומביאים עימם אופנות חדשות בניהול. בדרך כלל: איך להפיק מוצר בפחות אנשים, בפחות כסף.
הנגישות של העובד העיתונאי מן השורה לבעל הבית קלושה, או שאינה קיימת כלל. המסורת המפעלית, אם גובשה אי פעם, יכול להיות שנולדה במסיבת העובדים האחרונה, בנאום העורך האחרון לפני שהוחלף. העיתונאים קולטים לא אחת בחושיהם החדים כי "האיש החזק" שמולו יעמדו ברגע האמת וביום הדין התעסוקתי שלהם איננו העורך, אלא המנהל. הם מבינים כי השיקולים הקובעים את המשך העסקתם הם כלכליים ולא עיתונאיים.
שוק קח-תן
אך בעיתונים המצויים בבעלות אדם או משפחה לאורך שנים רבות, בקבוצה סגורה של בעלי מניות יסוד, אפשר לזהות ולחקור תרבות מפעלית ותמורות שמתקיימות בה על-פני נקודות בזמן. יתרה מכך: אפשר להעריך את השפעת התרבות המפעלית על המוצר הסופי ועל איכותו העיתונאית. בעיקר, אפשר להעריך את השפעת התרבות המפעלית על העובדים.
מדובר במשתנים של מחויבות, היכרות אישית, חלוקה ברורה של מי לנו ומי לצרינו, הדגשים של מותר ואסור ורצוי, שמופנמים ומוטמעים ישירות או בחלחול נמשך אל תוך מצבת העובדים. מדובר במעין אמנה לא כתובה שמתקיימת או שאינה מתקיימת בין בעל הבית לבין עובדיו. מדובר גם בערכים של אתיקה ומצויינות עיתונאית. בידיעות היתה מעין אמנה כזאת לאורך שנים. עד שהלכה והתפוגגה.
נח מוזס, 1977 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)
ברשימה למגזין פירמה של גלובס, לאחר שהגעתי להסכם פרישה עם העיתון, כתבתי כי ידיעות אחרונות היה לי בית מקצועי טוב וראוי במשך שנים ארוכות. רגע המשבר והפרדה, שבא בעידן הקצר של העורך רפי גינת, אינו מעיד על השנים שקדמו לו.
כל-כך היינו עסוקים לאורך השנים במתיחת ביקורת על כל העולם – בתחום שלי, על פוליטיקאים – שהגיעה השעה לעשות גם חשבון נפש המכוון לעצמי. לעבר מה שהיה הבית המקצועי שלי. גם לעבר העיתונות הישראלית שהוא חלק ממנה.
אני כותב על ארנון מוזס ועל שורת העורכים, אך לא מתוך יצר רכילות ולא מתוך רצון לפגוע. לא רציתי להתמקד באישי אלא בתובנות שיש בהן כדי ללמד על הכלל, ועל מצב המקצוע שמשה ורדי, עורך ידיעות, כינה פעם ובצדק "מקצוע אהבתנו".
הבנת האישים שבנו והובילו את העיתון, ואלה שעבדו בו בשירותם, היא חלק מהותי מהבנת דפוסי העבודה שנוצרו בו. דפוסים שהטביעו ומטביעים גם עתה את חותמם על אופייה של התקשורת הישראלית כולה. זהו איננו סיכום של מי שמביט אחורה בזעם. זהו ניסיון לחשבון נפש מתבונן ומעריך של עיתונאי המבקש להפיק לקחים.
ההחלטה לכתוב ספר נולדת במעמקי התודעה, גדלה שם כעובר, מתרגמת את עצמה ביום אחד לישיבה על מול מסך המחשב לצורך כתיבתו. הספר הזה, שכתב את עצמו, נולד באינסוף בקרים אשר בהם פתחתי את העיתון שבו עבדתי ועיתונים מתחרים וקלטתי עם הקפה של הבוקר את מארג האינטרסים שמאחורי הידיעות.
מי העביר מה דרך איזה שתדלן או מקורב. מי במערכת קידם ידיעה של מי, ומי דחק ידיעה אחרת לשוליים או לא הכניס אותה כלל. מה בא כמסר מעובד ומוכן להגשה מתוך דוברי הממסד פנימה, ללא ניסיון עיתונאי של ממש לנתח את החומר לפני הגשתו – ומה בא כדי לנגח את הממסד מבלי שנבדק בדרך יסודית.
מי סומן כמטרה נעה. מדוע הוא סומן כמטרה כזאת ומדוע דווקא עכשיו. מי שכתב ידיעות או כתבות נכון וקיצר ביד אומן מבלי לפגוע במהות, ומי לקח ידיעה שלי או של אחרים, ועיקר אותה בגרזן.
היכן היה ה"תן" בצורת הדלפה והיכן בא ה"קח" בצורת מחמאה או הכשר של המדליף ש"סירב להגיב על הידיעה". היכן בא תשלום מאוחר, מתוחכם מאוד, על הדלפה שבוצעה לפני שבוע. מי קיבל הטבה בדמות נסיעה ולאן – ומה נתן בתמורה.
עולם שלם ומרתק של יחסי כוח, ניהול חשבונות של שנים, אהבה ושנאה. מערכת יחסים מורכבת בין נבחרי ציבור ואנשי עסקים לבין אנשי תקשורת, וגם בתוך מסדרונות העיתון עצמו. עין זר לא תבין זאת.
בית "ידיעות אחרונות" ברחוב מוזס בתל-אביב (צילום: "העין השביעית")
היה סוג של ידיעות שהעלה אצלי תמיד את מפלס לחץ הדם והכולסטרול. לא רק בשל התוכן, אלא בעיקר מאחר שהן היו חתומות בשם האנונימי "מאת כתב ידיעות אחרונות" – סימן בדוק לידיעות שיש מאחוריהן מאזן אינטרסים נוסף שהוא מעבר לדיווח החדשותי. סימן בדוק וברור לכך שמי שכתב את הידיעה מעדיף שלא להיחשף – וטעמיו ונימוקיו עימו.
אני זוכר אסיפת עיתונאים בנוכחות העורך אלון שליו שבה קמתי על רגליי ותבעתי לסלק אחת ולתמיד את המוסד הקרוי "מאת כתב ידיעות אחרונות". השקיפות של הכותב, טענתי, היא חלק מאמינות הדיווח. זה פוגע באמון הקוראים.
אין לו הצדקה עיתונאית אפילו אם הכותב הוא תחקירן צמרת שרוצה להסעיר את שדה המחקר שלו ולהטיל אבן אל המים, כדי לעודד הזרמת מידע נוסף. גם לא אם הכותב הוא תחקירן צמרת בעיתון שרוצה לתגמל מקור או להכות על ראשו של מי שמדכא את המקור.
כמעט תמיד יכולתי לנחש מי כתב מה ולמה. אך היו גם לי הפתעות קטנות. ביומני, בפברואר 1992 אני מתאר אחת מהן שאירעה סמוך לכתיבת הפסקה.
"בפינה השמאלית של אחד העמודים ראיתי ידיעה קטנה שהיתה קשורה במישרין לתחום הכיסוי שלי – הכנסת. נכתב שם שחבר-הכנסת גדעון גדות, יושב-ראש דירקטוריון מפעל הפיס, החליט לפרוש מן הכנסת.
"הידיעה הובאה מאת "כתב ידיעות אחרונות". מי יכול היה לדווח לעיתון מתחום הכיסוי שלי על חבר-כנסת גדעון גדות? מי החצוף שלא טרח לשאול אותי האם אני רוצה להתחלק בקרדיט על הידיעה?
"היתה לשאלה הזאת חשיבות מיוחדת עבורי. ידעתי שגדות עומד לפרוש מן התפקיד בכנסת, אך בשיחת מזנון הוא ביקש ממני להמתין ולא לפרסם. 'כשאחליט סופית – הידיעה תהיה בלעדית שלך', אמר.
"אחת מאותן עסקות סביב כל סיפור בלעדי. אחד מאותם הסכמים קטנים שכתב עושה ביום עבודה, וזוכר. הפרתם היא הפרה של חוקי משחק לא כתובים. צריכה להיות סיבה טובה מאוד לעשות זאת. לכתבים ולחברי-כנסת יש זיכרון ארוך. גם לי.
"העברתי לגדות מסר דרך מזכירתו שאני כועס עליו. כשראיתי אותו בבוקר במסדרון סמוך למזנון הכנסת הוא חייך-גיחך לעברי בהתנצלות. לגדות, איש אוהב חיים, היו תמיד עודפי מטען של קסם אישי. גדות אמר לי:
"'אז מה, אתה כועס, חיים? אתה תסלח לי כשתשמע מי כתב את זה ואיפה. זה היה נוני והוא ישב מולי במשרד שלי. אם לא תסלח לי – תסלח לבוס שלך'".
כמובן. בעל הבית ארנון מוזס תפקד בהצלחה כמי שעומד בראש אימפריה כלכלית שאפתנית כשהוא מוביל מקומונים, מעורב ומושקע ברשת טלוויזיה בכבלים, מדריכי פנאי ומגזינים, עיתון נשים מצליח, עיתון נוער צבעוני. מותר לו לכתוב לפעמים ידיעה קטנה.
בקטע הזה של יחסי עובד-מעביד, לא היה ספק לאיש בבית ידיעות אחרונות או מחוצה לו מי הוא בעל הבית. גם לא לגדעון גדות. גם לא לי. הממלכה שקיבל ארנון מוזס מאביו הורחבה והתבססה. במבחן התוצאה, ארנון "נוני" מוזס היה ונותר סיפור הצלחה מרשים. האנשים שהתווכחו איתה בשלב זה או אחר השתתקו, או התאיידו.
היכן יישב היורש?
אך ארנון מוזס נאלץ לעמול קשה כדי לבסס את שליטתו בעיתון. אחד המבחנים הראשונים שלו, הזכורים לי היטב, הגיע מיד לאחר מותו של אביו, נח מוזס. השאלה שהעסיקה רבים וטובים במערכת היתה: היכן יישב היורש.
כמו בכל מפעל, משרד וחברה – מקום חניה צמוד בפתח המערכת ועוד יותר – מקום הישיבה שלך הוא תמיד עילה לקרבות אגו ומעמד.
כאשר חזרתי משליחות בת ארבע שנים בוושינגטון מצאתי שהמערכת עברה למשכן חדש, ושם הוקצה לי מקום באופן-ספייס, במרחב הפתוח.
אחרים דאגו לחלק לעצמם חדרים עם מחיצות הפרדה ואפילו, המעמד מחייב, חדרים עם דלת שאפשר לסגור ולזכות במעט פרטיות. זה היה, אולי, תרגיל כוח קטן של מישהו שביקש להזכיר לי לא לפתח שאיפות ניהול ולהוריד במעט את מפלס הציפיות שלי בפרק הישראלי הבא בקריירה.
מאבקים על מקום ישיבה בחדר היו ונותרו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הצבעונית של העיתון. אמור לי היכן אתה יושב ועם מי אתה חולק חדר, ואומר לך מה מצב המניות העכשווי שלך במערכת.
זה קרה גם לארנון מוזס בכבודו ובעצמו.
מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס ועורך "ידיעות אחרונות" לשעבר משה ורדי (מימין) (צילום: משה שי)
השאלה אם מוזס ייכנס לחדרו של אביו המנוח היתה בשעתו שאלת מפתח במאבק השליטה שניטש בינו לבין דב יודקובסקי, שגבר לאחר מותו של נח בתאונת דרכים מול שערי בית ידיעות אחרונות באוקטובר 1985.
כמה מבכירי העיתונאים, שהיו מקורבים ליודקובסקי וחייבים לו את הקריירה שלהם, הפכו קלף לטובת הפטרון שלהם, בניסיון שכשלונו ידוע מראש, לבלום את דרכו של מוזס ג'וניור לשליטה מלאה בעיתון. הכניסה לחדר האב היתה אקט של נטילת סמכות והכרזת מלחמה.
מוזס הצעיר נטל אותה לבסוף, עם או בלי אישור ממישהו. הוא קבע עובדה. בשנים שבאו לאחר מכן חשבתי שחלק מהקור שהקרין כלפי ציבור העיתונאים היה פרי החלטה אישית שלא להניח להם להיות שותפים מעורבים כל-כך בקרבות השליטה על הסמכות ועל מעמדו בעיתון שלו.
הניסיון של נאמני יודקובסקי להפוך אסיפה כללית של העיתונאים ואת ועד העיתונאים בראשם לעוד תעלת קרב חוסמת לארנון מוזס היה קרב בלימה אחרון ומרתק. ציבור העיתונאים מעולם לא חזר עוד לעמדות הכוח שהיו לו אז. כל תרגיל כוח אפשרי נוסה כדי לעצור את נוני. לרסן את המרוץ שלו לשליטה מוחלטת על ירושת אביו. הייתי חבר בוועד העובדים וראיתי את התרגילים הללו מקרוב.
ב-19 בינואר 1988 קיבלו העיתונאים את המכתב הבא מאת ועד העובדים של העיתון:
אנו מודיעים בצער על ביטול המסיבה של חברי המערכת שנועדה להתקיים בשבוע הבא. מטרת המסיבה היתה בין היתר לציין אירוע חגיגי וחסר תקדים בעיתונות הישראלית: ידיעות אחרונות חצה בימי שישי את מחסום 500 אלף העותקים.המסיבה מתבטלת משום שהיום נקט מנכ"ל העיתון, מר ארנון מוזס, פעולה שהפרה את הסטטוס קוו בידיעות אחרונוות. הוא ביצע צעד חד-צדדי המרחיק השגת הסכם בין בעלי המניות ופותח פתח להידרדרות המצב בעיתון. אנו רואים בחומרה רבה את הצעד הזה, ועל כך החלטנו על ניתוק מגע בין כל חברי מערכות ידיעות אחרונות ולאשה לבין מר ארנון מוזס – החל מהיום".
אותו "צעד" היה הכניסה הסמלית לחדר המיותם של האב. הצעד היה מעין דגל של ארנון מוזס, שהודיע קבל עם ועולם שהוא איננו מתכוון להסתפק בסמכויות שמישהו בקרב בעלי המניות מתכוון להאציל לו. בפשטות – שהוא מעתה הבוס. ועד העיתונאים לא הסתפק בצעדי החרמה, שנוני לא שכח מן הסתם לעולם, אלא אף טרח והקים "צוות מצומצם מטעמו שיפעל להשגת הבנות בין בעלי המניות". חברי הצוות היו אריה אבנרי, אדם ברוך וסמי גרינשפן.
במבט לאחור, אלה היו רגעים הזויים שלא יחזרו לעולם. צוות של עיתונאים, שאין להם מניות בחברה מצליחה המרוויחה מיליונים, הופך לגורם מתווך בין הניצים בחבורה מצומצמת משפחתית של בעלי מניות, ומנסה להפיק מכך כל רווח אפשרי לציבור העיתונאים שאותו הוא מייצג.
זאת היתה סאגה שנועדה לכישלון, וידעתי זאת מיד. יוסף ג'קסון מלאשה, "יוניוניסט" ותיק ותמיד נאמנו של מוזס ומיישר הדורים עם מוניטין, ניסח עימי הודעה שניסתה להוריד את כולנו מהעץ. היה ברור לנו כי הקרב נגד מוזס הוא כריתת הענף שעליו נשב בשנים הבאות.
ההודעה השמורה עימי בכתב יד משותף שלי ושלו על נייר מתפורר קוראת לשני המחנות בעיתון – יודקובסקי ומוזס – "ליישר את ההדורים".
כתבנו כך: "הוועד נענה לפניית המנכ"ל מוזס ומבטל את הודעת ניתוק המגע. הוועד ידווח לחברים על תוכן ההידברות בין המחנות והוא שב וקורא לכל בעלי המניות ללכת בדרך של הידברות מתוך שאיפה להגיע להסכם שיאפשר לעיתון להמשיך בתנופת ההשגים. אנו מזמינים את הוועד לפגישה עם ארנון מוזס".
אכן התקיימה פגישה בין הוועד לבין ארנון מוזס, בנוכחות מרים מוזס וזאב מוזס. לאחר הפגישה ביטל הוועד את הודעת "ניתוק המגע" עם ארנון מוזס, שגם כשנולדה נשמעה מגוחכת להחריד. אבל אז עוד הרשו לעצמם עיתונאים בידיעות לנתק מגע עם בעל הבית שלהם. בשנים האחרונות הגלגל התהפך: הוא מנתק, לעתים, מגע עימם.
כאשר פרשתי בינואר 2006, לאחר עשרים ושבע שנות עבודה, ארנון מוזס, שעימו היו לי יחסי עבודה ושיח תקינים מאוד, לא החליף איתי ולו גם מילה אחת. לא בטלפון ולא פנים אל פנים. לא שיחת סיכום ולא זר פרחים. לא תודה ולא שלום וגם לא מכתב, שהוא טופס פרידה שגרתי חתום בשמו על-ידי מזכירה עם ברכת "תצליח בכל אשר תפנה דרכך".
לא רחוק ממקום מגורי בשכונת צמרת הבירה בירושלים עמד פעם מרכול שהיה קרוי מיסטר זול. אני מוכן להמר שאם הייתי עובד שם בנאמנות עשרים ושבע שנים כנער משלוחים, מישהו היה טורח לשגר לי מכתב תודה קצר בסופה של הדרך. זה לא קרה ב"עיתון של המדינה" בדצמבר 2005.
אני כותב את הדברים ללא עודפי מטען רגשי. זכותו המלאה של הטייקון הזה, שמאות אנשים ונשים עבדו ועובדים בשירותו, להחליט שהוא אינו רוצה עוד בגינונים שכאלה ביחסיו עם עובדיו. לא בכניסתם לעיתון, ולא בצאתם ממנו. אם אני מנסה להבין את מוזס, אני חוזר לרגעים שאחרי מות אביו. העיתונאים בחשו לו שם בקדירת המפעל, סיכנו את מעמדו כבעל בית. מצב שלא חזר ולא יחזור עוד בבית ידיעות אחרונות, שכבר איננו בית.
הטקסט שלעיל לקוח מתוך הפרק "שורת עורכים ומו"ל אחד", שנכלל בספר "המקצוע שנתפש ברשת", מאת חיים שיבי, שראה אור בשנת 2015 בהוצאת קונטנטו-דה-סמריק