עימותים פומביים בין מועמדים, ערב הבחירות, היו פעם עניין רציני. באמצע המאה ה-19 למשל. בקיץ 1858 ניהלו אברהם לינקולן וסטיבן דאגלס סדרה של שבעה עימותים בשבע ערים. שניהם התמודדו אז על מושב בסנאט מטעם מדינת אילינוי. המונים נקבצו לשמוע אותם בכל אחד מהעימותים. העיתונים שלחו לא רק כתבים, אלא גם קצרנים שתיעדו כל מלה. הנושאים היו כבדי משקל, בראש וראשונה שאלת העבדות. גם אופי הדיון שידר רצינות ועומק: על-פי הכללים שנקבעו בעימות הראשון דיבר תחילה דאגלס במשך שעה, אחר-כך השיב לו לינקולן במשך שעה וחצי, ודאגלס קיבל אחר-כך עוד מחצית השעה להגיב.
חרף התביעה הקטיגורית והרטוריקה הקדושה, ספק רב אם העימות הטלוויזיוני, בזוגות, בשלשות או בכל הרכב אחר, ישרת את ציבור הבוחרים
ב-157 השנים שחלפו מאז התקצרה הסבלנות האנושית לנאומים, ואמצעי התקשורת האלקטרוניים שינו את כללי המשחק. המפורסם בעימותים במאה ה-20 היה זה שנערך ב-26 בספטמבר 1960 באולפן CBS בשיקגו בין ג'ון קנדי לריצ'רד ניקסון. הוא המחיש לעולם כיצד אמצעי התקשורת השתלטו על הפוליטיקה, הטלוויזיה כבשה את מערכת הבחירות, ומראה העיניים חשוב שבעתיים מתוכן הדברים.
עכשיו דורשים ערוצי הטלוויזיה מהמועמדים להתייצב באולפניהם לעימותים של ערב הבחירות, ומנופפים ב"זכות הציבור לדעת". חרף התביעה הקטיגורית והרטוריקה הקדושה, ספק רב אם העימות הטלוויזיוני, בזוגות, בשלשות או בכל הרכב אחר, ישרת את ציבור הבוחרים.
ראשית, המועמדים הרי יגיעו לעימות אחרי אימונים ממושכים, סימולציות וחזרות. הם ינסחו הכל מראש, ייערכו לכל דפוס פעולה אפשרי של היריב, וישננו אותן סיסמאות שיבקשו לפזר. המערך היחצני המשוכלל – תחת הכותרת "ייעוץ אסטרטגי" – אינו מותיר כמעט מקום להתבטאויות חופשיות. משטר הייעוץ הקפדני מבקש לצמצם, בכל הזירות, שיח בלתי מבוקר עם המועמדים. כתבים פוליטיים בארצות-הברית גילו במערכות הבחירות האחרונות כי חלפו הימים שבהם חתמו יום של סיקור אסיפות וכינוסים בשיחה קלילה עם המועמד על כוס בירה בפאב. במאה ה-21, בעימותים ומחוץ להם, הכל מתוכנן ומבוקר כדי למנוע פליטות פה מביכות. לעימות יגיעו אפוא המועמדים כמו חיות מאולפות שאומנו היטב.
אהוד ברק ובנימין נתניהו נפגשים עת האחד יוצא מראיון באולפן בנווה-אילן והשני נכנס אליו, בפורמט שהחליף את העימות החזיתי בין ראשי המפלגות, 31.1.09 (צילום: גיל יוחנן)
שנית, כל אמירה של פוליטיקאי ערב בחירות היא בבחינת ספין – הצגת מידע או עמדה באופן שישרת את האינטרסים של הדובר. מענה שבושל היטב ערב העימות הוא ספין מזוקק. נכון שהוא אמור לשקף את עמדות המועמד, אבל גם אלה מותאמות מלכתחילה לאותו ציבור שסומן מראש על-ידי היועצים האסטרטגיים ועורכי הסקרים.
שלישית, ואם בספינים מדובר, הרי אלה יבואו לידי ביטוי לא רק בעימות עצמו, אלא גם ברגע שיסתיים, בפרשנויות שייכתבו וישודרו אחר-כך. הניסיון מלמד כי צופים בעימותים מתקשים לא פעם לקבוע "מי ניצח", ויש השפעה לא מובטלת לניתוחים שנשמעים באמצעי התקשורת השונים על תפקוד המועמדים בעימות. בדיוק בהקשר זה חדר המונח "ספין" לראשונה ללשון הפוליטית בארצות-הברית ב-1984. אז דיווח ה"ניו-יורק טיימס" על "חדר הספין", שבו מיד לאחר העימות הטלוויזיוני הסתערו על הכתבים והפרשנים יועציהם של המועמדים וולטר מונדייל ורונלד רייגן. כל יועץ ביקש להסב את תשומת לב התקשורת לנקודות החוזק של המועמד שלו בשידור, ולא פחות מכך להבליט את נקודות החולשה של הצד האחר.
רביעית, עימות באולפן טלוויזיה מעניק יתרון עצום למועמדים בעלי כריזמה תקשורתית, לאלה שיודעים לפלרטט עם המצלמה, ולמי שניחנו בדיבור רהוט ונחרץ. אבל האם מיומנויות אלה הופכות את בנימין נתניהו למדינאי ראוי יותר מיצחק הרצוג? והאם יכולותיו הטלוויזיוניות של יאיר לפיד מעידות על יכולתו להיות שר אוצר טוב יותר ממשה כחלון, שלא הפגין רהיטות כזו בראיון בערוץ 2?
ההיסטוריה מוכיחה שגם אנשים כבדי פה יכולים להיות מנהיגים ראויים. לא נחזור למשה רבנו, אבל נזכיר את לוי אשכול, שאמנם במאי 1967 גימגם כביכול בפני האומה (למעשה ביקש להבהיר מלה לא-מוכרת ששולבה בנאומו), אבל היה ראש ממשלה רב זכויות והישגים.
חמישית, המועמדים יכולים להתחרות בעימות בפיזור הבטחות ככל העולה על רוחם: לחסל את העוני, לחלק דירות בחצי חינם, להבטיח נישואים אזרחיים ומה לא. לרשותם עומד מנגנון שישחרר אותם מאחריות אם כל אלה לא יתממשו: השיטה הקואליציונית. "מעשה המרכבה" הקואליציוני מבוסס על עסקות של תן וקח ותובע פשרות רבות. כך הוא מבטיח שמפלגה הנכנסת לממשלה חייבת לוותר מראש על מימוש כמה מההבטחות לבוחרים. בנסיבות כאלה קל שבעתיים למועמד להבטיח ערב הבחירות, וכמובן גם בעימות, הרים וגבעות, ואחר-כך לשלוף את האמירה המיוחסת ללוי אשכול: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים".
המסקנה מכל אלה היא שהמרוויחים העיקריים מהעימות יהיו רשתות הטלוויזיה, שלא רק יציגו עצמן כמעניקות שירות ציבורי חשוב, אלא גם יזכו מן הסתם ברייטינג לא מבוטל. הבוחרים, לעומת זאת, יקבלו מעט מאוד תחמושת ראויה לרגע ההכרעה, מאחורי הפרגוד, ב-17 במרץ. העימות עבורם יהיה לא יותר ממנה מרוכזת של חוליי שיטת הבחירות והקמפיינים הפוליטיים במאה ה-21.