פרס ישראל

"הפרס זוהם, אולי ללא תקנה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המפנה לכתבה של אור קשתי, מי שחשף את התערבותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוועדת הפרס. "סערת פרס ישראל: המעורבות של לימור לבנת. הסרת המועמדות של דויד גרוסמן וסמי מיכאל. וההלם של שלושת השופטים שהודחו: 'זו שיטה של משטרים אפלים'", נכתב בכותרת המשנה על השער. "שמונה מתוך 13 שופטים בשלוש ועדות שונות בפרס ישראל התפטרו עד כה במחאה על התערבות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בתהליך הענקת בפרס. שני השופטים האחרונים שנותרו הם יהורם גאון, העומד בראש הוועדה בתחום הקולנוע, וחבר הוועדה, מוטי שקלאר. במקביל מתחזק גל המועמדים לפרסי ישראל, המבקשים להסיר את מועמדותם: אתמול היו אלה דויד גרוסמן, סמי מיכאל, חיים באר, רות דיין ורנן שור", כותב קשתי.

"פרס ישראל: הביזיון", נכתב באותיות ענק בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שעורכיו בחרו בהתרחשות במוסד הפרס כנשא ההתקפה התורנית על נתניהו. "היועץ לנתניהו: הפסק להתערב בפרס ישראל", נכתב בכותרת העמוד הפותח. גם הפעם, על העבודה העיתונאית שחשפה את ההתרחשות והביאה אותה אל השיח הציבורי אחראים כתבי "הארץ". "ידיעות אחרונות" הולך ומידמה ל"ישראל היום", כשהוא מרכיב את המתקפות האינטרסנטיות שלו על גבי פרסומים ממקורות חיצוניים. ב"ישראל היום" לא היו מסוגלים מעולם לעבודה עיתונאית של ממש, העיתון נולד בעל מום ועורכו הריכוזי מעולם לא איפשר לו להתגבר על נכותו. לא כך "ידיעות אחרונות", שלו עבר עיתונאי ארוך ויכולות עיתונאיות מוכחות. אלא שההשחתה משחיתה, וכעת נראה שגם ב"ידיעות אחרונות" שכחו כיצד עושים תחקיר או חושפים מידע. מה יעשו בעיתון אם "הארץ" יכרע תחת חובותיו וייעלם או יחליף בעלות? כנראה כמו ב"ישראל היום", יסתפקו בשכתוב הודעות לעיתונות של בעלי העניין.

אגב, ב"ישראל היום" נזהרים מסיקור מגמתי בוטה כרגיל את נושא פרס ישראל, בהתאם לנסיגה של נתניהו עצמו מההתערבות שחשב כנראה שיוכל לשומרה על אש קטנה.

פרס ישראל (ריאליטי אידר)

גם דרור אידר, האינטלקטואל השימושי של "ישראל היום", התייחס להתערבות בפרס ישראל, וצייר כרגיל תמונת עולם חד-ממדית, בדיוק כמו זו שהוא מתלונן עליה. זהו שכפול בזעיר אנפין של סיפורו של "ישראל היום" כולו – עיתון המוקדש למאמרי תלונה על הפרקטיקות העיתונאיות המושחתות של "ידיעות אחרונות", תוך שכפול מגושם של אותן פרקטיקות בדיוק בעמודים המקיפים אותם מאמרים. כך למשל עבור אידר התרבות הישראלית, שדה הספרות, לימודי הרוח והחברה – מעובדים ונפלטים לציבור קוראיו דרך פריזמה אחת, זו של הדיכוי וההתעלמות שחש הוא עצמו ותלה בדעותיו הימניות-דתיות. הבחירה הזו של אידר בוגדת בייעודה גם בכך שהיא מסכלת את ההסתכלות המפוכחת בדיכוי ובהדרה האידיאולוגיים שאכן קיימים בשדות שהוא סוקר.

לפני יומיים, אגב הדיון הציבורי בנסיונות ההתערבות של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוסד פרס ישראל, גייס אידר את המשוררת חוה פנחס-כהן לניגוח של "השמאל" ("החבורה הזאת", שאותה הוא מכנה "בדיחה") והגנה על נתניהו. "מכלול מפעלו הביקורתי של הירשפלד בתחום הספרות נגוע בפוליטיזציה", קבע אידר נחרצות וסיפק שתי דוגמאות (מן הסתם רק בשל חוסר מקום): לפני שמונה שנים לא הזמין פרופ' הירשפלד את פנחס-כהן לפסטיבל משוררים שהוא היה מנהלו האמנותי בשל עמדותיה הימניות, ולפני תריסר שנים "התכחש להסכמתו להעניק את פרס א.מ.ת לאהרן מגד". לדוגמה הראשונה הוא מעניק את הנפח המשמעותי יותר, תוך שהוא מפליג בשבחיה של המשוררת, שהיא "המוכשרת, הפורייה והמעמיקה ביותר כיום בשירה העברית", לדבריו.

באופן ממוזל, היום מפרסמת פנחס-כהן עצמה טור ב"מקור ראשון", עיתון אחר השייך לשלדון אדלסון, אולם כזה שעורכיו וכותביו עדיין משוחררים מההכתבות האבסולוטיות שבעיתון-האב. בכך מאפשרת פנחס-כהן, אשת רוח מהשורה הראשונה גם לדעתו של אידר עצמו, הצצה לאופן ההסתכלות על שדה התרבות של מי שעל אף שהוא מזוהה אולי כ"ימני", לא משעבד את כל כולו לפלח הגדרה מצומצם כזה.

"בטרם אומר דעה על מהומת ועדת השיפוט בספרות של פרס ישראל שהתרחשה השבוע, אומר כי הטיפול בנושא בחירת ועדת השיפוט בלשכת ראש הממשלה (שהוא גם שר החינוך) נעשה לדעתי באופן רשלני וחסר רגישות אנושית או ציבורית", כותבת המשוררת. "זהו טיפול ברמה של מפיק סדרת 'ריאליטי' בערוץ מסחרי. האם ניתן לקיים תוכנית 'ריאליטי' סביב סמלים?

"[...] העובדה שדווקא סביב הספרות מתחוללת מהומה המאיימת להפיל את יוקרתו של פרס ישראל מעידה שהספרות העברית היא המגרש האמיתי שבו מתחוללת העלילה הישראלית. כמו חכמי ישראל לדורותיהם, במשנה, בשיח התלמודי, הספרות העברית מבטאת את הרב-קוליות סביב סוגיות היסטוריות הבאות לידי ביטוי במישור הביוגרפי. הסופרים, המשוררים והפילוסופים הם ה'עדים' לזמנם, ובמקרה שלנו, לתקופתנו. הם הנביא העומד מול המלך, ועמדתם נובעת מתוך מניע רגשי ומוסרי המתפרש בזמננו לפוליטי.

"[...] הספרות הישראלית בשפה העברית על ריבוי קולותיה היא סמל לאומי, היא ביטוי של זהות, ומשום כך היא כמו נייר לקמוס למתח הפנימי בתוך החברה הישראלית. בימים אלה, ערב בחירות, כשהשלטון חרד להמשכיותו, סף הרגישות במשרד ראש הממשלה עלה עקב מאמר שכתב אריאל הירשפלד בקיץ האחרון נגד נתניהו, ויש המפרשים שקרא לסרב לשרת בצה"ל. סמל נגע בסמל, איש ספרות שהוא עצמו בעל סמכות שיפוטית בתחומו נגע בסמל לאומי אחר, בשירות החובה בצה"ל, באחד הביטויים לנאמנות אזרחית למדינה. מישהו החליט, ברוח הריאליטי, להפיח רוח בתחום המנומנם של הפרסים ולחולל סערה דרך מפגש הסמלים.

"אריאל הירשפלד, אבנר הולצמן, יגאל שוורץ, גיל הראבן ועוד כמה מהשמות המוזכרים הם בני דורי. עם חלקם למדתי באוניברסיטה לתואר הראשון, ועם כולם הדרכים מצטלבות מאז שנות השבעים, לאחר מלחמת יום הכיפורים. כולנו נושאים, כאנשי ספרות, ריחיים פוליטיים על הצוואר. שנות השמונים זכורות במאבק קשה ובלתי מתפשר בין גוש-אמונים לשלום-עכשיו, שנות התשעים סומנו במאבק על תהליך השלום וחלוקת הארץ ששיאם ברצח רבין. הספרות מלווה את המציאות הפוליטית; פעמים היא מקדימה אותה כמו 'הזמן הצהוב' שכתב דויד גרוסמן, ופעמים היא עוקבת ומעידה כמו 'קופסה שחורה' שכתב עמוס עוז, אבל ספרות טובה תמיד וללא יוצא מן הכלל מדברת בשפה מורכבת, בשפה שאינה 'בעד' ו'נגד'.

"צו השעה הוא להניח לפרסים ולסמלים ולפרק ה'ספרות' בסדרת הריאליטי של הבחירות, לתת מנוחה ומרפא לשיח המלבין פניהם של אנשים ברבים, ובספר דברי הימים של פרס ישראל ייאמר: בשנת תשע"ה לא ניתן פרס ישראל לספרות ליוצר ולחוקר בגלל בלבול תחומים וליקוי מאורות ציבורי. לשנה הבאה בירושלים".

בחירות 2015 (מן ההטיות בעיתונים)

"הבית-היהודי: נתניהו רוצה לחסל אותנו ולהקים ממשלת שמאל", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "אחרי שהסכם האי-תקיפה ההדדי הופר, מקורבי בנט יורים: 'רה"מ מנסה לחסל אותנו כדי לשבת עם המחנה-הציוני'. בליכוד מגיבים: 'לא נרכיב ממשלת שמאל'. בבית-היהודי מכינים את נשק יום הדין: סרטונים התוקפים אישית את נתניהו", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של עקיבא נוביק, הנפתחת בהצהרה שלפיה "השלום הקר בין הליכוד לבית-היהודי, שסוכם לקראת הבחירות, הסתיים השבוע והופך למלחמה קרה וחזיתית".

כך נראית המלחמה הקרה והחזיתית בתגובה שפירסם בנט עצמו היום בדף הפייסבוק שלו: "אחיי בליכוד: חדלו אש, בואו נביא קולות מחוץ לגוש. נשיא המדינה הודיע שיטיל את הרכבת הממשלה על ראש המחנה הגדול יותר, כפי שהחוק קובע. אני מודיע: אנחנו נתמוך בנתניהו לראשות הממשלה (כפי שעשינו בפעם שעברה) והוא יהיה ראש הממשלה הבא. נקודה. אחיי בליכוד: הקמפיין נגדנו מיותר. המטרה שלנו עכשיו היא להביא קולות מהמחנה השני. אתם יכולים לעשות את זה, אנחנו יכולים לעשות את זה. משלי הבקבוקים, סרטוני בנט משחק בטנקים בגן ילדים, כניסה למעוזי הציונות הדתית – לא יעזרו למחנה שלנו".

נתניהו, מעודד מהצלחת יציאתו מהארון בסוגיית מלחמות העיתונים, מפרסם אף הוא פוסט, שדווקא מתאים לתיאור של "מלחמה חזיתית" – אבל לא בנפתלי, אלא בנוני. "הבוקר, עוד ניסיון של Ynet ו'ידיעות אחרונות' להפיל את הימין ולהעלות את השמאל לשלטון עם עוד סיפור מצוץ מהאצבע. עיתונות החצר של השמאל רוצה לייצר תמונה (פיקטיבית) של פיצול במחנה הלאומי ולסכסך בינינו כדי להמליך את ציפי ובוז'י אחרי הבחירות. זה לא יעבוד להם. לליכוד ולבית-היהודי שותפות אידיאולוגית רבת שנים המבוססת על עקרונות של אהבת הארץ ושמירה על בטחון ילדינו. הבית-היהודי יהיה שותף בכיר בממשלתי הבאה, על אפם ועל חמתם של אלו הרוצים לראות שתי מפלגות ימין בינוניות באופוזיציה וממשלת שמאל קיצונית בשלטון".

ואולם זאב קם, הכתב הפרלמנטרי של "מקור ראשון", נשען על הפוסט של בנט כשהוא כותב: "למרות שראש הממשלה ביקש להכחיש את קיומה של יריבות בין הליכוד לבית-היהודי, נראה שבמפלגה הדתית-לאומית לא ממהרים להשתכנע בכנות כוונותיו".

מתוך דף הפייסבוק של נתניהו

ובינתיים, ב"ישראל היום", הכותרת הראשית מצטטת "סנטור רפובליקני לשעבר", שאומר: "אם אובאמה עוקף את הקונגרס – יש לו מה להסתיר". פעם חשבנו ש"ישראל היום" הוא עיתון של פוליטיקאי אחד (ורעייתו), אבל אולי, אחרי הכל, מדובר בעיתון שיש לו מפלגה.

בחירות 2015 (מן העיתונות)

"קירשנבאום חשפה: הדיל להדחת נתניהו ולהכתרת ליברמן", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", בעקבות פרסום בערוץ 2. "סגנית השר הפורשת מישראל-ביתנו גילתה בחוג בית: סיכמנו עם כחלון ויש-עתיד שליברמן יהיה ראש הממשלה", נכתב בכותרת המשנה. מי שמתעניין ביחסים הסימביוזיים בין ליברמן, שמעולם לא הורשע, לעיתונאים כמו בן כספית או עיתונים כמו "ידיעות אחרונות", מוזמן להיזכר באופן שבו סוקר ליברמן כשהדיל כונן.

הילו גלזר מגיש במוסף "הארץ" פרופיל של משה קלוגהפט, הספינולוג שעובד עם נפתלי בנט. קלוגהפט כבר מזמן אינו אלמוני, אבל חוג השפעתו המתרחב והולך מצדיק עוד ועוד כתבות שיצמצמו את הפער בין קדמת הבמה לאחורי הקלעים של המעשה הפוליטי. איך כותב גלזר: "עושה רושם שעבורו, שיטת הערפול היא לא רק כלי אפשרי אחד בארגז. היא נטועה בתפיסת עולם שלמה".

מס' 2 ברשימת עלה-ירוק, ד"ר ברקת שיף-קרן, זוכה לראיון מפרגן במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", כולל תצלום בפריסת פוסטר של החוקרת מחזיקה בפרח מריחואנה. לקהל המסורתי של העיתון יש בוודאי רתיעה מסורתית ממה שמוגדר כסם ושצריכתו אסורה על-פי חוק במדינת ישראל, ובחירת העורכים שלא להירתע מכך ולתת במה גם לקולות ספק-מרתיעים ראויה לציון ומצטרפת למסורת פלורליסטית ב"מקור ראשון".

ביבי, נוני, נוחי – אותה השיטה

כתבת השער של "דה-מרקר" מוקדשת לחלק מיומנו של נוחי דנקנר שהוגש לבית-המשפט במסגרת התביעה הפלילית נגד דנקנר באשמה של הרצת מניות. היומן נחשף באופן חלקי ותמוה ב"ידיעות אחרונות". כשמאוחר יותר ביקש דנקנר מבית-המשפט לאסור את פרסומו בפומבי – הבקשה נדחתה. "צהריים עם נוני, ערב אצל ביבי בבית", נכתב בכותרת המוסף. "היומן של נוחי דנקנר, מהימים שלפני הנפקת החברים, נותן הצצה לשיטה שאיפשרה לו לשלוט במנהלים, ברגולטורים, בפוליטיקאים, בבנקאים ובעיתונאים. נוחי הלך, האם השיטה נשארה?".

"היום זה כבר נראה כמו סיפור ישן, כמעט היסטוריה. היה היה פעם איש אחד, נוחי דנקנר, ששלט בחברה גדולה בשם אי.די.בי, אבל מאז נפל ואיבד את שליטתו ונכסיו הסיפור כבר לא חשוב, הוא לא ישפיע על הקוראים", כותב אבריאל. "אין טעות גדולה מזו, כי פיסות המידע שממשיכות לצוץ על דנקנר חושפות כיצד אדם אחד, יחד עם בן דודו, שלט במשך עשור שלם על המגזר העסקי בישראל. לכן חשוב להבין כיצד בדיוק הוא עשה זאת, ואיפה היו הגופים שהיו אמורים לבקר אותו ולהצר את צעדיו. דווקא לאחר שהאיש ירד מהבמה, חובה לברר: האם ייתכן ש'נוחי' הלך אבל השיטה נשארה?

"[...] כשדנקנר היה בשיאו הוא שלט בכ-400 מיליארד שקל של כספי ציבור: שליש מהסכום דרך השליטה בכספי החוסכים לפנסיה בכלל-ביטוח, ושני שלישים באמצעות בן הדוד דני, שכיהן כיו"ר בנק הפועלים – שהחזיק אז יותר מ-220 מיליארד שקל של פקדונות הציבור. מדהים, אבל באותה תקופה היו 400 מיליארד שקל כרבע(!) מכלל הנכסים הפיננסיים הזמינים של הציבור. [...] כדי שדברים כאלה יתאפשרו נדרשים אנשים נאמנים בעמדות מפתח, כמו זו של יו"ר ועדת ההשקעות, שבה מכהן עידו דיסנצ'יק. כשדנקנר ביקש להעביר כספי עמיתים לקרן משותפת לאי.די.בי ולבנק השווייצי קרדיט-סוויס, שדנקנר השקיע בו וגם קיבל ממנו הלוואות אישיות, אמר דיסנצ'יק את המשפט המדהים הבא: 'צריך להודות לדנקנר על ההזדמנות שהביא'".

השיטה – קווים לדמותה

"כך הפכה אוכלוסיית הזקנים במדינה לטרף שיווקי קל", נכתב בהפניה על שער המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", "הדור הנטוש: כתבה שישית בסדרה על מצב הקשישים בישראל" (אמיר שואן). סדרת כתבות קודמת של "ידיעות אחרונות" עסקה במערכת הבריאות. מדוע העורכים ב"ידיעות אחרונות" מורים לכתבים החוקרים שלהם להפנות את מרצם לטיפול בנושאים הללו, בטווח שבין מיטת בית-החולים למסדרונותיו?

השאלה הזו מתחדדת אם מפנים את המבט אל היריבים מן העבר השני של רחוב האינטרסים, "ישראל היום". העיתון, שעורכו הראשי מנקה אותו מתחקירים ומעיתונאים חוקרים, מחזיק בכל זאת עיתונאי מוערך אחד שהתפרסם בתחקירים נשכניים ואינו בגיל גמלאות. גם הכתב הזה, רן רזניק, מתמחה בתחום הבריאות.

מה, אם כן, מושך עיתונים כמו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", המרגישים צורך לכסות את ערוות הסיקור המוטה שהם מגישים בעלי תאנה של עיתונות חוקרת, לתחומי הכיסוי הללו, הרחק מהשחיתות השלטונית, השדה הפוליטי, עולם העסקים או המגזר הציבורי? ובכן.

נחום ברנע

נתניהו פוחד מסיפורי שרה, שכן הם עלולים להביא לחקירות שיחשפו שחיתות אמיתית, כותב נחום ברנע בטורו ב"ידיעות אחרונות", "לכן חייבים לעשות כבר עכשיו דה-לגיטימציה ל'ידיעות אחרונות' ול'הארץ'". ברנע יודע שנתניהו, בפוסט המפורסם שלו שהפך את מלחמת ההון-עיתון-שלטון לגלויה, התקיף בחריפות יוצאת דופן את "ידיעות אחרונות" וזיכה במחמאות את שאר העיתונים שמותחים עליו ביקורת – ובמשתמע, "הארץ". מדוע אפוא מוסיף ברנע את "הארץ" לרשימה? ובכן, מאותה סיבה שהוא לא כותב את השם המפורש "ישראל היום", הגם שהוא מתייחס אליו בטורו.

סיפורים מהמצודה

רועי צ'יקי ארד מגיש במסגרת טורו במוסף "הארץ", "הבוחר הנודד", ראיון עם דוד מרחב, "מי שהיה מנהל יחסי-הציבור של מכון ז'בוטינסקי וכותב ב'מקור ראשון'",  וחושף טפח מעניין מההתנהלות במרחבים הפחות מוכרים של הפוליטיקה והתקשורת. "במסגרת עבודתו התיידד עם חני בלייווייס, הנושאת בתואר ראש לשכת ראש הממשלה במצודת-זאב", כותב ארד על מרחב. "לדברי מרחב ואנשי ליכוד נוספים, בלייווייס מייצגת את האינטרסים של שרה נתניהו במצודה. מרחב היה בחור צעיר, משכיל והישגי ששאף גבוה – למשרת חבר-כנסת בליכוד. הוא היה מוכן לעשות הרבה כדי לרצות את האנשים למעלה ולטפס. הוא הפגין נשכנות נגד השמאל ומול המחאה החברתית וצייתנות מלאה כלפי בלייווייס, אבל אז קיבל בקשות שלא יכול היה להיענות אליהן: לטענת מרחב, רצו שיהפוך למרגל.

"'חני בלייווייס אמרה לי, תעלה לכנס עם דני דנון ותגיד לי מה אומרים'. אבל לנתניהו היו עוד יריבים פוליטיים במפלגה. 'כשאנשי גאווה בליכוד עשו מעשה שלא ייעשה והחליטו ליצור קשר עם פייגלין', מספר מרחב, 'אמרה לי חני, תשיג לי מידע על אמיר אוחנה והחברים שלו. הם לא הבינו מה הוא עושה עם פייגלין. הרי או שאתה עם ביבי, או נגדו'. לדבריו, אף על פי שלא סירב, נמנע מלהלשין והבקשות חדלו. 'הבנתי שזה לא בסדר', הוא אומר.

"[...] לדבריו, צייתנות היא הדבר החשוב ביותר לעובדי המצודה. 'במצודה אסור לדבר בפומבי נגד נתניהו. אסור לדבר נגד הגברת. אנשים שרוצים ליצור קשר עם ראש הממשלה מחפשים ליצור קשר עם הגברת. וחני היא ערוץ לשרה, יש לה את הטלפון של שרה. אם אמרת משהו נגד ביבי, אתה מסומן אצלה. היא עושה את עבודתה מצוין. אם אתה רוצה לעבוד במצודה, אתה צריך קשרים. יש היררכיה, יש סדר'. [...] עוד מקורות בליכוד שפניתי אליהם הביעו עמדות דומות כלפי בלייווייס. 'חני פועלת בצורה כוחנית', טוען מקור בליכוד, שמפנה אותי לכתבה 'חני המסננת' באתר 'ליכודניק'. 'היא זורקת אנשים מאירועי ראש הממשלה, מבזה אנשים. כתבו מכתבים לנתניהו אנשים בכירים. זה הגיע אליו, והוא לא עושה כלום. כולם רועדים ממנה, כי עובדים שם הרבה אנשים שדואגים למשרות שלהם'. המקור, שבעצמו מתפרנס מהליכוד ולכן לא רוצה לפגוע בסיכויי ההישרדות של נתניהו, מגדיר בכל זאת את האווירה במצודה כ'אווירה דוחה, נוסח האינקוויזיציה'.

בשובל התגובות לראיון מאשימה בלייווייס את מרחב כי הוא "עובד ממורמר של מכון ז'בוטינסקי", ואילו נתניהו מוסר כי רודפים אותו.

שחיתות

גידי וייץ ויניב קובוביץ מגישים במוסף "הארץ" תחקיר על שחיתות לכאורה בשלטון המקומי. "אלי אלעזרא, איל הון ודמות נערצת באשקלון, התגייס לתמיכה נמרצת באיתמר שמעוני בבחירות לראשות העיר, לכאורה, בלי לבקש ממנו דבר בתמורה. אלא שמאז קידם שמעוני את עסקי הנדל"ן של הטייקון בדרך שיכולה להניב לו רווחים הנאמדים ב-200 מיליון שקל. האם מדובר, כפי שטוענים רבים, בניגוד עניינים בוטה? והאם ראש העיר הוא מריונטה המופעלת על-ידי בעל הון?", שואלת כותרת המשנה.

עבירות מין

"לפי עדויות חבריה לסיעה, סיפרה חברת-כנסת מוכרת שבכיר בשירות הציבורי תקף אותה מינית לאחרונה. אלא שכעת היא טוענת שהיא לא זוכרת את המאורע", נכתב בכותרת המשנה לטקסט לא ארוך של גידי וייץ במוסף "הארץ", ובו הוא מספר על נסיונותיו להוציא את הסיפור אל האור.

"פרשת הניצבים" חשפה מכנה משותף נדיר בין הליכוד למחנה-הציוני, כותבת אורלי גולדקלנג בטורה בפתח המוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". גם "נשות המחנה-הציוני" וגם נתניהו הודיעו כי יפעלו למינוי אשה לתפקיד המפקדת הכללית של המשטרה. "איש לא דיבר על הפשיעה המאורגנת או הלא-מאורגנת, איש לא אמר דבר על האלימות הגואה. המפכ"לית המיועדת, מתברר, תיבחן במידת הצלחתה במיגור ההטרדות המיניות בקרב פקודיה", צולפת גולדקלנג. "קשה להניח ששינוי בקודקוד הניהולי [...] יביא לשינוי המתבקש, אבל מה שחמור יותר בפתרון החפפני הזה הוא הנחת היסוד שמסתתרת מאחוריו, ולפיה כדי שגברים ישלטו בעצמם וינהגו בנשים בכבוד הראוי, יש להציב משגיחות כשרות בכירות שידאגו לכך", היא כותבת בהמשך הטור. "הפתרון הזה לא שונה מהפתרונות החרדיים, שדוגלים בהרחקה קיצונית בין המינים כדי לא לעמוד בניסיון, או בהצגת גדר הפרדה בניחוח הפסול של 'אין ערבים – אין פיגועים'".

ערבים ויהודים

"במסגרת הפעילות של ארגון שאני מקדם יחד עם שותפים ערבים ויהודים, להגברת ייצוג החברה הערבית באקדמיה הישראלית, פגשתי לפני חצי שנה באחד מיישובי הצפון אשה ערבייה צעירה, משכילה, מצליחה ורהוטה. נפגשנו לשיחה על הארגון ועל החסמים העומדים לפני החברה הערבית בכלל, והנשים בחברה הערבית בפרט, בדרכן למיצוי הכישרון שלהן באקדמיה ובעולם היזמות המדעית", כותב דוד זוננשיין בביקורת על הספר "מבעד לכוונות הטובות: מתווה לחיים משותפים של יהודים וערבים בישראל", המתפרסמת בפתח "ספרים", מוסף "הארץ".

"90 דקות שיחה חלפו כתשע, וכשסיכמנו וקמתי ללכת עצרה אותי ואמרה: 'אני חייבת לשאול אותך – אתה גבר, אשכנזי, מתל-אביב, עם ניסיון ניהולי בכיר בעולם ההייטק, מרושת ומקושר. אתה פריבילגיה מהלכת. למה אני מעניינת אותך? כלומר, באופן מדויק יותר, למה מעניין אותך להגיע לכאן ולדבר איתי במקום להרוויח טוב, לחיות טוב וליהנות בדל"ת אמותיך בתל-אביב?'. התיישבתי חזרה בכיסא והירהרתי בשאלה שלה. היא ליוותה אותי כל הדרך חזרה, עד שעצרתי את המכונית בצפון הישן של תל-אביב.

"נזכרתי בפגישה הזאת מיד כשהתחלתי לקרוא את ספרו של שולי דיכטר, 'מבעד לכוונות הטובות', ואותה שאלה עלתה בי ביתר שאת לגבי כותב הספר. דיכטר מסביר אמנם בקצרה את הסיבות שהובילו אותו להקדיש חלק ניכר מחייו לחיים משותפים ליהודים וערבים ולשוויון. 'רק שנים מאוחר יותר אוכל להבין נכוחה כי תחושה עמוקה של צורך בביטחון קיומי נוכח אימת ההיכחדות היא שהניעה אותי להאט את המירוץ הציוני שלי אל ראש הצוק, ולהשכיל לרדת בו אט-אט לעומק התהום' (עמ’ 17).

"אך התחושה לאורך הספר היא שההסבר חסר. השאלה מה משך את דיכטר לעסוק בנושא הזה במקום ליהנות משלל הפריבילגיות שנולד אליהן היא שאלה פוליטית לא פחות משהיא שאלה אישית. דרך התשובה לשאלה הזאת אפשר ללמוד מהו הדבר שמגייס אנשים לעסוק באחד הנושאים המוכחשים ביותר בציבוריות הישראלית".

ציטוט

"שדרות היא במובנים רבים מיקרוקוסמוס של ישראל", אומרת הבמאית האמריקאית לורה ביאליס לאלישיב רייכנר, שריאיין אותה ל"מקור ראשון" לרגל צאת סרטה על אודות חתונתה עם מוזיקאי תושב שדרות, "האופן שבו אנשים מהמרכז מתייחסים לעיר הזו ולא מבינים לגמרי את מה שקורה שם דומה לאופן שבו העולם מתייחס לישראל".

ענייני תקשורת

נוחי. בהמשך כתבתו של איתן אבריאל שהוזכרה לעיל מתייחס הכותב להיבט הנוגע לעיתונות בתוך יומן הפגישות של נוחי דנקנר. "השיטה של דנקנר, אולי השיטה של כל טייקון שגורלו תלוי בשוק המקומי, כוללת עוד ציר מרכזי אחד, ומתברר שדווקא לו הקדיש דנקנר את מירב זמנו – עיתונות ותקשורת. מבט על היומן של דנקנר מוכיח שחלק נכבד מפגישותיו וזמנו הוקדש לעיתונאים, עורכים, בעלי עיתונים ובכירים בחברות מדיה.

"עם ניר חפץ, אז עורך 'מעריב', העיתון שבו דנקנר שלט ועליו הוא שרף מאות מיליוני שקלים של כספי ציבור, הוא נפגש כמעט כל יומיים. הוא נפגש עם נחמיה שטרסלר ('הארץ' וערוץ 2), עם עופר נמרודי (הבעלים הקודם של 'מעריב'), עם ג.יפית, עם הכתב המקורב גולן חזני ('כלכליסט'), עם מיכל גרייבסקי ואבי בלשניקוב (אז בעל השליטה המעשית בערוץ 10), עם שלדון אדלסון (בעלי 'ישראל היום'), עם נוני מוזס (הבעלים והמו"ל של 'ידיעות אחרונות'), עם שי גולדן (עורך ב'מעריב'), עם שי שלו ('גלובס'). ושוב: אלה הם רק האנשים ששמם מופיע ביומן, שכמובן אינו מפרט שיחות טלפון, ועל רקע הלהיטות בעיסוק בתקשורת, אפשר רק לנחש שהיו לו עוד מגעים כאלה.

"[...] אז מדוע מנהל של עשרות חברות עסקיות ממוקד כל-כך בתקשורת? את התשובה אפשר למצוא בדרך שבה רבים מכלי התקשורת סיקרו את האירועים הכלכליים המרכזיים שבהם דנקנר היה מעורב בעשור האחרון. כשנגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר, ביקש להרחיק את דני דנקנר, האיש שלו בבנק הפועלים, 'כלכליסט' ו'ידיעות אחרונות' יצאו להגנתו, וניסו לטרפד את ההדחה. כשוועדת הריכוזיות החלה את עבודתה, אותם עיתונים קבעו שכלל אין ריכוזיות, ואם יש כזאת, הרי שאינה מזיקה, ואף מועילה למשק. אחד העיתונים מיתג את העיסוק בנושא כ'פופוליזם הריכוזיות'.

"לעיתונות יש תפקיד מרכזי בשיטה של דנקנר, וזו של שאר הטייקונים המתמחים בשוק הישראלי המקומי. גם כאשר מאות רגולטורים, מנהלים ופוליטיקאים פועלים על-פי דבריו, צריך הטייקון להבטיח את נאמנותם ולהרתיע מתנגדים, ואת זה הוא עושה באמצעות השפעה על התקשורת. הרי איש לא רוצה להתעורר עם כתבה שאינה מחמיאה לו ולאינטרסים שלו, וכמעט כולם תלויים בתקשורת למהלך הקריירה. עתידם של פוליטיקאים נקבע ישירות על-ידי התקשורת, גובה שכרם של מנהלים בכירים תלוי במידה רבה בתדמיתם ובמה שנכתב עליהם – ובעיקר במה שלא נכתב – בעיתון. רגולטורים קשובים ורגישים באופן חד לתמונה שמצטיירת בעיתונים".

עוד מזכיר אבריאל בטורו כי "למרות הצהרותיו על מתן יד חופשית לעיתונאי 'מעריב', נראה מהיומן שאת העיתון הוא ניהל באופן אישי, לרבות הקו המערכתי. ביומן מופיעות פגישות קבועות עם חפץ ואחרים על 'תוכן' ועל 'שיווק'".

ביבי. בתוך הראיון של רועי צ'יקי ארד עם דוד מרחב שהוזכר לעיל מקדיש ארד מקום נרחב לעיתון "מקור ראשון" ולעורכו אז, אמנון לורד.

"במצודה עבד סך-הכל זמן קצר, בין אוגוסט 2011 למאי 2012, אבל זה הספיק לראות את הכביסה המלוכלכת. ב'מקור ראשון' היה מ-2008 בעל טור דעות שנשאו כותרות נוסח 'לעצור את טירוף השמאל'. מרחב הוא לא האיש הטהור בסיפור: אלמלא משרתו במכון ז'בוטינסקי שהניבה 6,000 שקל לחודש ברוטו היתה מקוצצת, הוא היה ממשיך בכיוון הזה. בהקשר לווידויו של מרחב, אפשר להרהר ברוח הרעה וברקב הפושה בבסיס מפלגת השלטון. אבל מאלפת לא פחות הדרך של דוד מרחב, צעיר ביקורתי ומשכיל, שהפך מאידיאליסט רושף לאדם שיעשה הכל בשביל כוח והמסלול שבו המריא מהשמאל הקיצוני לימין הרעשן ובחזרה. 'הייתי מדבר עם אנשים X וכותב ב'מקור ראשון' Y, הדבר החשוב היה לכתוב בעד ביבי', הוא מספר. 'היה לי חבר שניתק איתי קשר, כי הוא לא מסוגל לחיות את זה. אמרתי לו, 'שמע, אין לי ברירה'. עם הזמן אתה לומד לחיות עם הסכיזופרניה. מה שהיה חשוב זה נתניהו, המנהיג'. אני שואל אם הוא היה אופורטוניסט. 'זה יותר גרוע מאופורטוניזם. היתה לי פשוט תאוות כוח'.

"[...] בהשפעת 'איבדנו כל אשר יקר היה', ספרו של אמנון לורד שגולל את המסלול שעשה ממפ"ם לליכוד, נפגש מרחב ב-2008 עם לורד, עורך 'מקור ראשון'. 'הוא הפך לדמות בחיי', אומר מרחב. וכשהחל לכתוב ב'מקור ראשון' מעיד על עצמו מרחב כי 'נע באופן דרסטי ימינה'. תחת יד העורך המנוסה של לורד הפך מרחב לאחד הכותבים הלהוטים בעיתון נגד השמאל. לדעותיו הוסיף את האמינות של מי שחיכך בשרו במדמנת הפוסט-ציונות ואת הידע ההיסטורי הרחב שלו על המקורות האידיאולוגיים של השמאל, שאין לכותבים רבים מהימין, ולמעשה יש למעט כותבים בני גילו מהשמאל.

"[...] 'המטרה היתה דמוניזציה שיטתית של השמאל', הוא אומר. 'כולל תקיפות אישיות'. בתחילה, נלהב מגילוי הימין, האמין בפרי עטו, על אף שהבחין כי הכתבות עברו פסילה או אישור על-פי השאלה אם הן משרתות את ביבי. לדבריו, הופתע גם לראות תוספות בדפוס: 'לפעמים חשבתי שהמאמר היה בעד ביבי, אבל הובן כנגדו ואמנון צרח עלי, 'אתה רוצה להפיל את נתניהו?!'. זה היה מגוחך. היה ברור שמי שמייצג את ביבי זה אמנון' (אמנון לורד בתגובה: 'לא זוכר שכעסתי על מרחב בעניין מאמר').

"[...]  כך אומר מרחב היום. באותן שנים היה להוט לרצות את נתניהו/לורד אף ביחס לשאר העיתון. בימי המחאה החברתית, אותה ראה כקונספירציה (ציטוט מקרי: 'צעירי המחאה החברתית לצד הגייסות מהכפרים הערביים הם הבסיס למאבק למען רפובליקה סובייטית בישראל'), אמר אורי אליצור ז"ל: 'מספיק עם הדוד מרחביזם בעיתון'. מרחב טוען שבמחנה שלו ב'מקור ראשון' כינו את הכותבים הדתיים ובהם אורי אליצור, שהיה אז בצוות העריכה, 'האוטיסטים'. היום הוא חושב אחרת. 'אורי אליצור היה היחיד בעיתון עם דעה עצמאית, בניגוד לכתבי העיתון האחרים, שלא היססו להלל את נתניהו. לכן ביבי העריך את אליצור יותר משאר הכותבים ובכה בהלוויה שלו. אמנון הוא עיוור לחלוטין'. לורד מכחיש את הכינוי: 'לא כיניתי את הדתיים 'אוטיסטים'. יכול להיות שהתלוננתי על איזשהם קשיים בהתרשמות, אבל לא בצורה כזאת'.

"[...] מרחב התרשם שלורד כעורך עמד בקשר הדוק עם בית ראש הממשלה, שהיתה בו השפעה על תוכן הדעות. 'אמנון אמר פעמים רבות, 'דיברתי עם שר האוצר', או 'ראש הממשלה התקשר, כי התפרסם מאמר שלא מצא חן בעיניו'. הבנתי שכל מה שאמנון אומר מגיע מגבוה מאוד'. מרחב ניצל זאת כשרצה שראש הממשלה יגיע למחות על הפיגוע בבר-נוער והפעיל את אמנון לורד ליצור קשר עם מזכיר הממשלה צביקה האוזר, נגד מחנה נתן אשל.

"לורד, שכיום רק כותב ב'מקור ראשון', מאשר את הקשר בעניין הבר-נוער (גם האוזר זוכר משהו כזה), אך שולל את שאר הטענות: 'יש לאנשים כל מיני פנטזיות ואובססיות לגבַּי. הקשר האינטנסיבי עם נתניהו מתבטא בכך שדיברתי איתו פעמיים בטלפון בשנה האחרונה ונפגשתי איתו לפני כשנתיים. אני מיודד עם שטייניץ, אבל הקשר כבר הרבה זמן רופף. לגבי נתניהו אני לא עיוור; אני פשוט לא עיוור משנאה. כבר בתחילת דרכו ניסו לפגוע בו באמצעות רצח אופי לאח יוני נתניהו, כעבור שנים גילו שישנה שרה'".

ביבי (2). "המתקפה החזיתית בעמוד הפייסבוק של נתניהו ובמודעות ברשת, על מו"ל קבוצת ידיעות אחרונות, ארנון (נוני) מוזס, העירה לחיים את פחדיהם הקמאיים של מנהלי שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים. כשראש הממשלה מסיר את המסכה מעל פניו ואת הכפפות מעל ידיו ומאשים את מוזס במזימה להפילו ו'לסגור את 'ישראל היום' (כאילו ביבי והביביתון חד הם), לא רק שהוא מתייצב בגלוי לצד התעמולתון שלו, הוא גם נתפס כמי שמאותת על כוונותיו העתידיות בתחום התקשורת", כותב יוסי ורטר ב"הארץ".

תגובות מתוך דף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות"

"לכוונות המשוערות הללו יש שם הרווח במסדרונות ערוצים 10 ו-2: ישראל היום מטולווז. או לחלופין, מעשה חינמון בטלוויזיה. כך זה יתבצע: בשנה הבאה שיטת הרשיונות אמורה להחליף את שיטת הזכיונות. כל בעל ממון יוכל לרכוש רישיון מהרגולטור ולפתוח ערוץ טלוויזיה. בהנחה שנתניהו יישאר בלשכת רה"מ, למאן דהוא עשוי להיות תמריץ להקים לו ביביתון טלוויזיוני, על-פי רקורד ההצלחה המוכחת של המוצר המודפס. יבוא מי שיבוא, בגלוי או באמצעות איש או חברת קש, יקבל רישיון, יקנה כמה 'טאלנטים' במשכורות חלומיות, יוריד את מחירי ה'ספוטים', הפרסומות, לרצפה, יציף את השוק הרווי ממילא, וימיט אסון כלכלי על הערוצים היריבים. כי נוסחה מנצחת לא מחליפים.

"אחרי בחירות 2006, ביושבו באופוזיציה עם 12 מנדטים עלובים, נהג נתניהו לשנן לאנשיו: 'אני צריך עיתון. אם יהיה לי עיתון, אוכל לנצח בבחירות'. והופ, בתוך שנה, העיתון נולד. לא קשה לדמיין אותו מפנטז על השלב הבא: ערוץ פרטי, מעין פוקס משודרג לעניים, שחברת החדשות שלו תעשה העתק ושדר לתדרוכי הדובר, שפרשניו יעוטו מדי ערב על היריבים הפוליטיים ויעשו מהם קציצות ברוטב דם, שכתביו יסקרו בנימה אוהדת ומלטפת את ביקוריה הממלכתיים של הגברת במחוזות הילידים אסירי התודה, ושמהדורת החדשות שלו תיפתח מדי ערב בציטוט ציוני, לאומי ונחוש מפי המנהיג האהוב.

"בשנים האחרונות עובר נתניהו תהליך מואץ של פוטיניזציה. הוא התרגל להאמין שאין עוד מלבדו. נכונותו לדרדר את היחסים הרעועים ממילא עם נשיא ארה"ב במחיר של נאום בחירות בקונגרס, המלחמה שאסר על התקשורת והחורבן שהוא ממיט על מוסד פרס ישראל הם כלים בשירות המטרה הקדושה, לגנוב עוד מנדט מהבית-היהודי. המטרה מצדיקה את האמצעים, אין רסן, אין מוסר ואין מוסרות ואין לדעת מה קדנציה שלישית רצופה, ויותר מעשר שנים מצטברות בשלטון, יביאו בכנפיהן. אבל יהיה מעניין לעקוב.

"מקורות במטה הליכוד ידעו לספר השבוע כי הרעיון להשתלח בתקשורת כחלק מן הקמפיין מונח זה זמן על שולחנו של נתניהו. בבלפור התלבטו: האם לומר 'התקשורת' או למקד את האש בשטן מרחוב מוזס. מרבית היועצים סברו כי לא יהיה זה נבון או מדויק לנקוט לשון מכלילה. התקשורת היא גם החינמון של שלדון אדלסון. אם נתניהו יאמר: 'התקשורת, חוץ מ'ישראל היום'', יהיה בכך משום גול עצמי, כי זו תהיה הודאה במובן מאליו: שהמוצר המדובר אינו חלק מן הזירה התקשורתית, אלא פמפלט או מנשר בעברית צחה.

"חייבים להודות עם זאת שהטיפול שלו 'זוכה' נתניהו מקבוצת 'ידיעות', ובעיקר מאתר ynet, מוטה באורח בוטה לרעתו וחורג לעתים קרובות מעבר לגבולות הביקורת הנשכנית והלגיטימית שבה מתכבד כל ראש ממשלה. בעיניו ובעיני רעייתו, מוזס הוא אב כל חטאת ומקור כל רע השולח את זרועות התמנונים שלו גם לכלי תקשורת אחרים ומזין אותם במידע שלילי, על מנת לפזר את הרוע. נבחרי הליכוד הופכים שלא בטובתם לכידונים במסע הוונדטות האישי של ביבי את שרה. מי שלא מסתער, מי שמפגין מורך לב, נחשד בעבירה החמורה מכל: נאמנות כפולה. לא בין ארה"ב לישראל, בין שלדון לנוני.

"בבית ברחוב בלפור בבירה נוהגים לסרוק כל כותרת, אייטם וצילום בעיתון ובאתר. החל מן העמוד הראשון ודף הבית, וכלה בעמוד האחרון וטורי הרכילות והסלבס. הכל נתפס כחלק מן הקונספירציה המרושעת – להפיל את הליכוד. כל עוד לא היה בידיו של נתניהו כלי נשק יעיל משלו שנותן פייט הגון למוזסים, ניתן היה להזדהות עם מנטליות הקורבן שלו. במצב הנוכחי באמת שאין לו זכות להתבכיין על סיקור חד-צדדי. אבל מבחינה אלקטורלית, אין ספק שהמהלך היה מחוכם: הוא קבע סדר יום. הוא גם שירת את צורכי הפנים שלו: משחר ימיהם הליכודניקים עוינים את ה'תשקורת' ועוינים את כתביה. כשמנהיגם מנופף למול עיניהם בחריץ גבינה או בעצם עסיסית ונוטפת שומן, כעיתון של המדינה, תגובתם היא פבלובית.

"במערכת הבחירות הזו, כך נדמה, הכל חשוף ושקוף. משתינים מעל המקפצה. אין שום מעצורים, אין בושה, אין סטייל, אין פאסון ואין הדר. ביד ימין ראש ממשלת ישראל מעלה פוסט בעמודו הרשמי נגד מו"ל של עיתון ומשגר (באמצעות בנו הבכור יאיר, כך על-פי מקורות במטה הליכוד) את צעירי הליכוד להפגין מול בניין המערכת שלו. ביד שמאל הוא מעלה לאותו עמוד פייסבוק מאמר המהלל את יופייה, הליכותיה הנעימות וסגולותיה הארוטיות של אשת חיקו. 50 גוונים של אפור, נעבעך, במעון הרשמי. הכל מותר, הכול עובר, ואין דבר שהוא גרוטסקי מדי".

קומדיה. גילי איזיקוביץ מראיינת בכתבת השער של "גלריה" את אודי כגן ("משיח").

מתוך דף הפייסבוק של "מעריב", היום

מה דעתכם, במי תומכים בדף הפייסבוק של "מעריב"? בגבר המאיים, טרוט העיניים ומחורץ הפנים שמימין או בזוג הפרזנטורים מוחלק הפוטושופ שמשמאל? ההפניה, אגב, היא למאמר של בן כספית, ואם כך, התשובה ממילא בגוף המאמר...

מתוך דף הפייסבוק של מגזין "מוצ"ש"

באזז במגזר. מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" חוגג 200 גליונות. את הגיליון פותחים טורים של שלושת עורכי המוסף בארבע שנות קיומו (משך הזמן הקצר לא מפריע ליוצרי המוסף להכתיר את העורך הראשון בתואר "מיתולוגי"). "יש רבי על השער! איך הם שמו לי רב על שער מגזין תרבות? ואיך בדיוק אני הולכת למכור את זה עכשיו?" הוא הציטוט של תגובת "מנהלת המכירות" לגיליון הראשון של המגזין, שמביא אלעד טנא. "'מוצש' עשה מיד באזז במגזר", הוא מעיד. "'מוצש' גם שייך לז'אנר ייחודי ונדיר, ודאי בימינו המתוקשרים לעייפה, של עיתון שיצר לעצמו קהילה", כותב אריאל שנבל. "ברגעים האלו אנחנו מאחלים לעצמנו להמשיך ולהביא שיח מקורי, אמיץ ומעניין ולספק מראה של חיי המגזר, אך גם להביא קלילות משמחת", כותבת לימור גריזים-מגן, העורכת הנוכחית.

תסכול. "את לומדת את האיש, נוסעת אליו, יושבת אצלו שעות, לומדת אותו עוד קצת, בוררת מה חשוב ומה פחות. יושבת לכתוב כתבה של 2,800 מלה [...] שולחת את הטקסט, עורכים אותו, לומדים אותו עוד קצת, מוציאים ציטוטים וכותרות וכיתובים, מנסחים הפניה לתוכן, הפניה לשער המוסף, הפניה לשער בחדשות. זהו, מדפיסים. ואז הכתבה עם שר החינוך לשעבר שי פירון מגיעה לקוראים, וכולם מדברים על התמונה" (אורלי גולדקלנג מספרת על התגובות לפרסום ב"מקור ראשון" בשבוע שעבר).