כשאלון עוזיאל החליט לבצע ריקוד מחאה מול הלווייתו של סמי עופר הוא בוודאי לקח בחשבון, במודע או שלא במודע, כי במעשה זה נסתם הגולל על האפשרות שאי-פעם יעבוד כמנחה בערוץ הילדים. שיקול מעין זה יכול היה למנוע מאדם אחר להפגין שמחה לאיד מול הלווייתו של מיליארדר ציוני, אך עוזיאל עשה את פרנסתו מכתיבה בערוץ התרבות של אתר וואלה ובמקומון התל-אביבי "טיים אאוט", שני כלי תקשורת בעלי מסורת של סובלנות לתוכן אלטרנטיבי להכעיס.

ממברק הפיטורים שקיבל עוזיאל לביתו ימים אחדים לאחר המעשה עולה כי אתר וואלה דומה יותר לערוץ הילדים מכפי שניתן היה לחשוב. המפגש בין האיש שככל הנראה עשה בחייו יותר מדי כסף ובין האיש שעל פניו נראה שעשה בחייו יותר מדי סמים הסתיים בניצחון-לאחר-המוות של הראשון.

השטר והשורה (צילום: Mark Crossfield, רשיון CC BY-SA 2.0)

יובל דרור כתב באתר זה כי עוזיאל פוטר לא כעיתונאי אלא כאדם, וביתר דיוק – כחרא של בן-אדם. זו טענה שבסופה עולם ללא עיתונות, שכן למרבה הצער, בכלי התקשורת בישראל יש חארות למכביר (החולירות הם סיפור אחר, ולהם מן הראוי להקדיש רשימה נפרדת).

בלי לבדוק זאת מדעית אציע את האפשרות כי בכל כלי תקשורת מרכזי בישראל מועסק חרא גדול יותר מאשר אלון עוזיאל. בדרך כלל החארות הגדולים ביותר, או לפחות אלה שגורמים את הנזק הרב ביותר לעמיתיהם, הם לא פרילנסרים, אלא דווקא בעלי עמדות המפתח במערכות התקשורת: רכזי מערכת, ראשי מערכות חדשות ועורכים בכירים.

שלא יובן אחרת – כמה מהחארות הגדולים ביותר אחראים לעבודה העיתונאית הטובה ביותר, אך עמדת הבכירות שלהם מוציאה מהם את הסדיזם, כפי שרק עמדת בכירות יכולה לעשות. קשה לדמיין את עולם העיתונות הישראלי אם כלי התקשורת יפטרו כל עיתונאי שהוא גם במידה כזו או אחרת חרא של בן-אדם. אופיו של אדם הוא שיקול אחד שיש לקחת בחשבון, התרומה שלו לעסק היא שיקול אחר.

צודק דובי קננגיסר כשהוא מדגיש כי ההחלטה של וואלה היא כלכלית במהותה. מובנים המניעים של מנכ"ל החברה אילן ישועה, או של כל אחד אחר משרשרת הפיקוד המסחרית של האתר, בהחלטה לפטר את עוזיאל. אין לצפות מאדם, שהשורה התחתונה במאזן העסקי היא מרכז עניינו בחיים, שיפגין מידה כלשהי של סובלנות כלפי מועסק שפוגע בשורה התחתונה, גם אם העסק הוא במקרה כלי תקשורת.

בעולם התקשורת הישראלי כל תגובה אחרת מצד ההנהלה היא הפתעה לטובה, לא פחות. זכותו, ואף חובתו, של מנהל להיפטר מסיכון לשורת הרווח, ממש כפי שזכותו וחובתו של פרובוקטור לנקוט פרובוקציה במקום ובמועד הפחות נוחים לציבור הרחב.

אך בארגון עיתונאי, שאמור מעצם טבעו לשמור על חופש הביטוי ולפעול לקידומו, ישנו גם בעל תפקיד שהשורה התחתונה לא אמורה להכריע את מהלכיו – העורך הראשי. במקרה של וואלה זהו גדי להב, שנכנס לתפקידו לפני חודשים אחדים.

העובדה שלהב לא מנע את פיטורי עוזיאל מעלה שתי אפשרויות, ואלה אולי המסקנות היחידות שאפשר להוציא מהפרשה הזו: האחת, שלהב חושב שראוי לפטר את עוזיאל בשל מעשהו. השנייה, שלהב חושב אחרת, אך לא הצליח לעמוד אל מול לחצי שדרת הניהול בחברה. כך או אחרת, עובדי וואלה וקוראי וואלה למדו השבוע משהו על עקרונותיו של העיתונאי הבכיר באתר.