ביום חמישי (9.6.11) פירסם כאן יובל בן-עמי טור מצחיק-עצוב שגולל את תלאותיו כעיתונאי חופשי (פרילנס) המקושש את פרנסתו מכתיבה עבור אתר "עכבר העיר אונליין". התברר לו, כך תיאר בטורו, כי האתר מוכן להעמיד לרשותו מונית מיוחדת שתסיע אותו מתל-אביב לירושלים ובחזרה (עלות של כ-500 שקלים) לקונצרט, אך אין כל אפשרות להמיר שירות זה בשכר גבוה יותר עבור כתיבתו (כ-250 שקלים לכתבה) או בהחזר מהיר יותר של הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית (שוטף + 60 יום). בשיאה של הדרמה הקטנה שפרש, כשהוא ישוב בעל-כורחו במונית המיוחדת לירושלים, היה נדמה לו שהגיע להארה: "אני נוסע במונית הזאת על חשבוני. הכסף הזה הוא הכסף שנשחק מהשכר שלי".
עכבר מאת מאסאשי טאקאנה (צילום: dcb aok, רשיון cc)
בחלוף סוף-שבוע אחד בלבד התברר לבן-עמי כי הטור הביקורתי שכתב על מקום העבודה שלו פתר את מצוקותיו באופן בלתי צפוי: הוא פוטר מעבודתו כמבקר תיאטרון וכתב תרבות של "עכבר העיר אונליין". למעשה, כפי שהוא עצמו הסביר מאוחר יותר, הוא לא פוטר, זאת מהסיבה הפשוטה שאין צורך לפטר עיתונאי חופשי. מספיק שירים טלפון בפעם הבאה להציע לעורך כתבה ויידחה בנימוס. מעסיקיו לא הכחישו שהטור שכתב ב"העין השביעית" הוא זה שהביא להפסקת העסקתו. "מערכת יחסים בין כותב לבין מערכת האתר היא כמו כל מערכת יחסים בין אדם לאדם, יש פה עניין של אמון ושני הצדדים צריכים לסמוך אחד על השני, ומכיוון שהדברים התערערו, נפרדנו", מסרו מ"עכבר העיר אונליין" בתגובה לאתר "וואלה ברנז'ה", שפירסם ידיעה בעניין.
מי שטרח על ניסוח התגובה הזאת מטעם האתר טועה, כמובן. היחסים בין כותב למערכת האתר אינם סתם "יחסים בין אדם לאדם". אלה יחסים בין עובד ומעביד, גם אם אינם מוגדרים כך בחוזה, וחשוב מכך – אלה יחסים בין עיתונאי למערכת עיתונאית. בן-עמי עשה מעשה עיתונאי ראוי להערכה: הוא פקח עיניו אל מול המציאות והבין שהוא עצמו הפך להיות סיפור חשוב יותר מהקונצרט שעליו עמד לכתוב. הוא הצליח, כמו עיתונאי טוב, לראות את האבסורד שבסיטואציה, את חוסר הצדק הבסיסי, ומיהר לדווח על כך. הוא סיפר ל"העין השביעית" סיפור קטן, שכמו כל סיפור עיתונאי טוב, מספר סיפור גדול וחשוב יותר.
השאלה אם עיתונאי יכול להשמיע ביקורת פומבית על מקום העבודה שלו, לחשוף משהו מהקרביים של המערכת, אינה עולה בפעם הראשונה. חילוקי הדעות בין עורך "הארץ" לשעבר חנוך מרמרי ובין המו"ל עמוס שוקן התנהלו בחלקם בתכתובת גלויה מעל דפי העיתון. אני, ככתבת התקשורת של "הארץ", מצאתי את עצמי מסקרת את התפטרותו הדרמטית של מרמרי ובהמשך מציבה שאלות בפני העורך החדש דוד לנדאו.
כל אלו פורסמו כידיעות עיתונאיות לכל דבר, ללא כל התערבות "מלמעלה". המסר שהועבר לעיתונאים במהלכים אלו היה ברור: אין נושא שאי-אפשר לכתוב עליו, אין אדם או גוף שחסין מביקורת, ובעיקר – אין לנו מה להסתיר. אני מודה שחשתי גאווה לעבוד בארגון שאלה הם המסרים שלו. היכולת של העיתונות לעסוק בעצמה, בעיקר כשזה לא נעים ולא נוח, היא תמצית הרעיון של חופש הביטוי.
אבל המציאות בשנים האחרונות השתנתה לבלי הכר. רותי סיני, לשעבר כתבת הרווחה של "הארץ", למדה זאת על בשרה כאשר אויים עליה בפיטורים לאחר שהעזה להשמיע ביקורת פומבית נגד הקו החדש של העיתון. זו לא היתה אשמתה, איש לא סיפר לה ששינו את הכללים. בן-עמי חווה את המציאות הזאת כעת מעמדת הכתב החופשי, שאין אפילו מחויבות לקרוא לו לשיחת שימוע או לשלוח לו מכתב פיטורים.
התגובה הכוחנית לחשיפת הקרביים של המערכת היא מעציבה. אין זו מדיניות מושכלת, אלא עדות לעמדה המבוהלת והמתגוננת של המערכות העיתונאיות אל מול המצב הבעייתי של העיסוק העיתונאי. בן-עמי לא באמת סיפר סיפור על נהג מונית שגזל את משכורתו. הוא סיפר על הפגיעה האנושה שפגע המעבר לאינטרנט באופן העסקתם של עיתונאים, איכות עבודתם ויכולתם להתפרנס בכבוד. בעוד שהשיח הנפוץ מכתיר את האינטרנט כ"חגיגה של דמוקרטיה", "אוטוסטרדת מידע" וכולי, יודע כל מי שעוסק בעיתונות לספר סיפור אחר לגמרי: על זילות המקצוע, שחיקת השכר, אי-היציבות, הירידה באיכות הכתיבה לטובת הכמות והשטחתם של כל ערכי הבסיס של העיסוק.
עצוב עוד יותר לגלות ששום דבר מזה לא היה ברור למעסיקים של בן-עמי. מהתגובה שנמסרה ל"וואלה" עולה שמנסחיה מאמינים כי הם עומדים משני צדי המתרס. עורכי האתר מייצגים את "המערכת" שמצאה עצמה תחת מתקפה, ואילו בן-עמי הוא העיתונאי שהחליט לפוצץ את עצמו באמצע דסק התרבות. זוהי עדות לתודעה כוזבת, סממן נוסף של חולשה. הם פיספסו את המסר העיקרי: זה באמת לא אישי. הסיפור אינו של "עכבר העיר אונליין" ואיש מעובדי "המערכת" אינו חסין מפני המציאות שתיאר בן-עמי. מי שיושב כעת בעמדת העורך יכול למצוא את עצמו מפוטר באותה קלות, בגלל סיבה זו או אחרת. אלון עוזיאל, שפוטר רק בשבוע שעבר מכתיבה חופשית ל"וואלה" (בנסיבות שונות לגמרי, יותר מוצדקות לטעמי), יוכל להעיד שאלה הם פני הדברים.
"המעמד שלך ככותב חופשי כל-כך נמוך", אמר לי בן-עמי כשדיברתי איתו, "שאפילו לא מפטרים אותך. פשוט שומטים אותך כאילו היית מגבון לח שכבר אינו לח". הנה עוד משהו לחשוב עליו: עיתונאי שמשתכר 200–250 שקל עבור כתבה הוא עיתונאי שאין לו הרבה מה להפסיד. הוא מבין בשלב מסוים שהעיסוק שלו הפך מפרנסה מכובדת לתחביב או אולי תרפיה אישית. אין זה מפתיע אם במצב עניינים כזה, לא אכפת לו להציג לעיני כל את קרבי המנגנון, גם אם הדבר יסתיים בעריפת ראשו שלו.