קורא, שהעיד על עצמו "מזועזע", שלח מייל. הוא "לא בקיא מי יודע מה בספורט", אבל נקלע לאתר "הארץ", קרא את הטור של אורי משגב על מעברו של גילי ורמוט מהפועל תל-אביב למכבי תל-אביב, ונחרד. "האם זו מסורת להתייחס לשחקן שחוצה את הקווים כאל זבל של בנאדם? מה זה הרצח אופי הזה?", שאל.
משגב איבחן בטורו שוורמוט הוא "ילד מפונק בגיל החביון", קבע שהוא חדל אישים, והרוח הכללית בטורו נשבה בוז כלפי הכוכב שהמיר את דתו והפך בן-לילה מאדום לצהוב. אוהד מן השורה קורא טורים מהסוג הזה בלי להניד עפעף. עריקה של שחקן לקבוצה יריבה נחשבת, מסורתית, לחילול קודש איום ונורא, וכשהסיבה הרשמית למעבר היא שכר גבוה יותר, כל האמצעים כשרים: מניעיו המשוערים של ה"בוגד" ינוסחו כעובדות גמורות, הישגיו יגומדו, עתידו ירופד בנבואות שחורות והבחירה שלו – הלגיטימית בכל תחום חיים אחר – ללכת אחרי הכסף (בהנחה שזו הסיבה היחידה), הופכת לחטא שאין עליו כפרה.
בזמן שבכל העולם, וגם בארץ, שחקנים נודדים בין קבוצות וארצות משלל סיבות שהכסף הוא הראשונה שבהן, בחירה של שחקן לחתום בקבוצה שנחשבת מסורתית ליריבה שנואה היא לא פחות מנעיצת סכין בגב האומה, כלומר, הקבוצה הנעזבת. יצוין כי משגב הוא אוהד מוצהר של הפועל תל-אביב.
משגב לא היה היחיד ששיפד את ורמוט על מנגל הנאמנות. מעברו הדרמטי של השחקן הדיר שינה גם מאסף אבולעפיה מערוץ הספורט. גם הוא, כעיתונאי-עורך ואוהד הפועל תל-אביב, כינה את המעבר במלים בוטות בטור שפירסם באתר ערוץ הספורט: "אי-ג'נטלמניות, חוסר נאמנות ושכחה", "ורמוט מחק קריירה שלמה [...] רק בשביל להפוך לפסיק קטן בהיסטוריה של האימפריאליזם הצהוב" וכן הלאה.
טורי האוהדים של משגב ואבולעפיה
אפשר להבין את כעסם ותסכולם של אוהדים מחציית קווים כזו. להם מותר להתבוסס ברומנטיקה השבטית, הכוזבת תמיד, שלפיה הקבוצה היא "בית", ובית, יודע כל אוהד וחבר-כנסת, לא עוזבים. לרוב האוהדים כדורגל הוא מרכיב מרכזי בביוגרפיה שלהם, לרוב ילוו את קבוצתם האחת מילדות עד מוות, וכל אירוע – מפנדל שנוי במחלוקת ועד שיטת משחק – נחווה על-ידיהם כעניין אישי שלהם, שיש להם זכות מולדת להתערב בו או לפחות להגיב עליו בקול. עבור האוהד כדורגל הוא לעולם לא "רק ספורט", ושחקן קבוצתו הוא לעולם לא רק שכיר של ארגון מסחרי. על החוזה הרגשי הזה בנוי כל העסק, ולעיתונות יש תפקיד עצום בליבוי האתוס.
אלא בעוד שילד שתלה פוסטר של מס' 14 מקבוצתו האהובה מעל מיטתו, וגילה מאוחר יותר שאותו שחקן אורז את נעליו לטובת היריבה העירונית, רשאי לקרוע את הפוסטר של הבוגד ואף לחוש אבוד ואומלל – מבוגר, על אחת כמה וכמה עיתונאי, ראוי שיפגין חוש מידה ויכולת איפוק. אבל אבולעפיה, למשל, מזדהה לחלוטין עם הילד המדומיין הזה, ומשתמש בשברון הלב המשוער שלו כדי לנסח קינה מגוחכת ומתנשפת: "אותם ילדים כתבו סטטוסים, פנו בדמעות למבוגרים שראו הכל, ושאלו, 'למה'", כתב בטורו. אבולעפיה, "מבוגר שראה הכל", עומד מול העוול הנורא, כמו כל התותחים וכל החיילים וכל הגדולים וכל החכמים, חיוור פנים, ולא מוצא תשובה.
התיאטרון הרגשי המתלהם הזה, שעיתונאים לוקחים בו חלק תוך שהם מאשרים אותו ומתקפים אותו, הוא רק אחת מתופעות הלוואי של הגבול המתפורר בין עיתונאי ספורט לאוהד. זהו תפקידם של עיתונאים להציע לאוהדים, ילדים כמבוגרים (פער הגילים נמחק ביציעים), תמונת מציאות מאוזנת, רחבה, עם מרחק אירוני בריא, ולא ללבות את רגשותיהם חסרי המידה כלפי בחירה מקצועית של שחקן אחד.
הם יכולים למשל להזכיר שבענף שבו יש קבוצות שיכולות לשלם סכומים מטורפים כדי לבנות סגל שחקנים נוצץ, לצד קבוצות שהמגרש שלהן הוא בקושי מגרש חניה – נאמנות היא מטבע שחוק במיוחד. כשקבוצות מנוהלות כבר מזמן בציניות ובגחמנות על-ידי בעלי הון, ואילו אחרות מדשדשות ללא תקווה בשוליים, נדידת שחקנים מוכשרים במיוחד היא רק מרכיב אחד בפוליטיקה המסועפת של המגרש הספורטיבי.
כששחקן בוחר שלא לסרב ל-400 אלף יורו שהוצעו לו במכבי תל-אביב ל-3.5 עונות, והוא לא הראשון (ראו שמעון גרשון), וגם לא יהיה האחרון – לצווח לעברו "בוגד" כאילו לא נמכר למעשה באישור קבוצתו משמעו לוותר על התמונה הרחבה, המורכבת, להחליף אותה בציור ובו קו אחד, "נאשם" אחד, פיון אחד במשחק שאהבת הספורט, אחווה משפחתית ונאמנות לסמל הם רק מרכיבים שלכל היותר משחקים לידיהם של המושכים בחוטים, ובשטרות היורו כמובן.
קולות הנהי והזעם על ה"בגידה" וה"עריקה" מוזרים עוד יותר כשהם שוצפים ממקלדתם של משגב, שעבר בזמנו מ"הארץ" ל"ידיעות אחרונות" תמורת הצעה מפתה, ואבולעפיה, שהמיר את מקום עבודתו ב-one לטובת ערוץ הספורט, שזה בערך כמו לעבור מהפועל למכבי (או להפך, תלוי במתבונן).
דווקא ממי שמכירים את מושג ה"נאמנות" משני צדיו היה אפשר לצפות לקרירות הדעת, ולפחות לזהירות, בבואם לשפוט מהלך כלכלי נטו של קבוצות ושחקנים. אפשר היה גם לצפות מהם להאיר ולנתח באור רלבנטי ומאוזן את מושג ה"נאמנות" המסוכן, שהוא לפני הכל כלי להסטת הדיון ממגרש אינטרסים לגיטימיים יותר או פחות לעבר דה-לגיטימציה של שחקן אחד במשחק הגדול.
כל חייו ועוד קצת
רייכרט, חיכה או לא חיכה? הכותרת שנמחקה מאתר one
"רייכרט: כל חיי חיכיתי ללבוש את החולצה האדומה". הכותרת הזו הוסרה מ-one זמן קצר לאחר עלייתה. בן רייכרט שיחק עד לפני שבוע במכבי תל-אביב, שם הרבו לשרוק לו בוז בגלל היותו אוהד הפועל תל-אביב בצעירותו. בשבוע שעבר עבר להפועל תל-אביב במסגרת עסקת גילי ורמוט, אבל בסיום העונה הוא אמור לחזור למכבי. בשבת האחרונה ספג קיתונות של בוז ושנאה מאוהדי הפועל במשחקו הראשון במדי הקבוצה, ואז בא למחרת one ופירסם ציטוט מפיו, שאמור להרגיע את האדומים, ומצד שני לגרום לו בעתיד לבלגן אצל הצהובים.
אז רייכרט אמר את הציטוט המיוחס לו, או לא אמר? סוכנו של השחקן הוא אבי נמני, אחד שיש לו דיבור ישיר עם אופירה אסייג, מנהלת התוכן של one. כך או כך, כאמור, הידיעה הזו הוסרה במהרה.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il