"ישראל היום" מפרסם זה שנים רבות תעמולת בחירות אסורה למען בנימין נתניהו, וזאת בניגוד להוראות חוק התעמולה, בניגוד לחוק מימון מפלגות ותוך פגיעה קשה בעקרון השוויון בבחירות, כך טוען עו"ד שחר בן-מאיר בבקשה שהגיש היום ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט סלים ג'ובראן. בן-מאיר מבקש מהשופט ג'ובראן כי יוציא צו המורה ל"ישראל היום" להפסיק לפרסם את התעמולה למען נתניהו בימי טרום בחירות ובכלל.
"על הסקאלה של עיתונות חופשית ואחראית מחד ושל עיתונות שיש בה אינטרסים מאידך, 'ישראל היום' כלל לא נמצא. הוא יצר לעצמו סקאלה משל של עצמו, של פלטפורמת תעמולה המתחזית להיות עיתון"
עו"ד בן-מאיר מזהיר בבקשתו, שהוגשה על-ידי עו"ד יצחק אבירם, מפני התופעה שבה "בעל הון (שאינו אזרח או תושב ישראל) מקים עבור מועמד לבחירות עיתון יומי, המופץ בחינם, ואשר משתלט על חלק נכבד של תחום העיתונות היומית (גם בשל חינמיותו וגם בשל זמינותו הבלתי מוגבלת), ו'תורם' לשם כך עשרות מיליוני דולרים". לדבריו, זוהי "סכנה מהותית, מוחשית ומיידית לקיומה של דמוקרטיה המבוססת על עקרון השוויון.
"הקמת עיתון המיועד למועמד מסוים בתפוצה כה רחבה ובחינם", מוסיף בן-מאיר, "הופכת את 'חופש העיתונות', שהוא בלב נשמת אפה של הדמוקרטיה, ללעג לרש, והיא בעצם יוצרת משטר אחר, שונה, משטר של בעל המאה. משטר בו אין כלל זכות לשוויון ההתמודדות בבחירות, אלא משטר זכויות שונה לגמרי, בו יש זכויות לבעלי ממון לפרסם תעמולה כאוות נפשם ויש זכויות מועטות ונפרדות לפשוטי העם".
לטענת בן-מאיר, בקשתו נובעת מהפרת הוראות חוק התעמולה, אך "ביסודה בקשה זו באה להגן על ערך חשוב הרבה יותר מאשר קיום הוראות חוק התעמולה, והוא הערך של עיתונות חופשית מחד ושל מניעת ניצול כוח כלכלי בלתי נדלה מאידך גיסא, כדי לשמש כתעמולת בחירות מאידך".
בן-מאיר מכנה את "ישראל היום" "פלטפורמת תעמולה לטובת המועמד המתחפשת לעיתון". לדבריו, "ישראל היום" אמנם "מתקרא בשם עיתון", אולם בפועל הוא "נוסד, נוצר, הוקם, קיים, עובד ופועל למטרה עיקרית ויחידה: לשמש פלטפורמת תעמולה לטובת המועמד מר בנימין נתניהו".
אמנם, מודה בן-מאיר, "בחלק מהדפים ובחלק מהכתוב באותה פלטפורמת תעמולה, ככל שאינה מתייחסת למועמד או למי שקרובים ומקורבים אליו, ניתן לראות (בקושי) סוג של 'מעין עיתון'", אלא שלדבריו, "גם 'מעין עיתון' זה בא לשרת ולאפשר את קיומה של פלטפורמת התעמולה, שכן אילו היתה התעמולה נדפסת כשלעצמה (כפי שלאמיתו של דבר היא מה שהיא), אזי סביר מאוד להניח כי תושבי מדינת ישראל לא היו בוחרים, בוודאי שלא בהיקף הקיים, לקרוא חומר תעמולה על המועמד על בסיס יומיומי".
"הליכודניקים נקראים היום אל הקלפיות", כותרת שער "ישראל היום", אוגוסט 2007
כמו כן, מוסיף בן-מאיר, "על הסקאלה של עיתונות חופשית ואחראית מחד ושל עיתונות שיש בה אינטרסים מאידך, 'ישראל היום' כלל לא נמצא. הוא יצר לעצמו סקאלה משל של עצמו, של פלטפורמת תעמולה המתחזית להיות עיתון". לדברי בן-מאיר, "הערה זו באה, בין היתר, כדי לחסוך למשיבים שלל טענות שאנו יודעים כי יועלו, לפיהם גם עיתונים אחרים בישראל 'אינם מושלמים'. אנו מסכימים מראש, אכן הם לא מושלמים, אבל לומר על 'ישראל היום' שהוא עיתון הרי זו גרסת 1984 של אורוול, בגרסת ישראל 2015 (ושהחלה עוד בשנת 2007)".
כדי להוכיח כי "ישראל היום" אינו באמת עיתון אלא פלטפורמת תעמולה צירף בן-מאיר לבקשתו שלל ראיות בשלושה מישורים: הקשר שהיה לנתניהו עם מקימי "ישראל היום" במועד הקמתו והקשר שלו עם יוזם ומממן העיתון שלדון אדלסון לאורך כל השנים האחרונות; ההטיות בתכנים הנכתבים על נתניהו בעיתון; והעדר כל מודל כלכלי בעיתון. בין היתר מסתמך בן-מאיר על עשרות פרסומים שראו אור באתר זה וכן על תחקיר שפירסם העיתונאי רביב דרוקר על "ישראל היום" בערוץ 10.
כמו כן נסמך עו"ד בן-מאיר על חוות דעת מקצועית מאת ענת באלינט, מומחית לפרסום סמוי בתקשורת וכותבת קבועה ב"העין השביעית". בחוות דעתה דנה באלינט בהרחבה בהבדל התיאורטי בין "עיתונות" ל"תעמולה", ומדגישה בין היתר כי ההבדל נעוץ בכוונות העומדות מאחורי המפרסם. לדברי באלינט:
בעוד שפעולתה של העיתונות נועדה, בראש ובראשונה, לייצר שיח ציבורי סביב נושא מסוים ולהביא להחלפת דעות במטרה להגיע לפתרון הטוב ביותר מבחינה ציבורית, הרי שבתעמולה (ולצורך העניין, גם בפרסום מסחרי) נעשה שימוש אסטרטגי בשיח לצורך השפעה על הקהל, כדי להביא למימוש מטרותיו של הדובר. במקרה הראשון מתקיים ויכוח אמיתי. במקרה השני – רק פסאדה של ויכוח שמאחוריה עומדת מטרה בלתי גלויה של הדובר ואין סיכוי אמיתי להביא לשינוי בעמדתו. השיח במקרה הראשון מבוסס על כנות ושקיפות – הכוונות של הדוברים באות לידי ביטוי בטיעונים שהם משמיעים. במקרה השני, הכוונה של הדובר אינה גלויה בדבריו ומחייבת ידע נוסף לגבי מה שמניע אותו".
באלינט מגיעה למסקנה כי "כדי לקבוע אם כלי תקשורת כלשהו משמש הלכה למעשה כשופר תעמולה לאישיות מסוימת, יש לבצע ניתוח מרובה שכבות המתייחס לנעשה מאחורי הקלעים, כמו גם לתוצר הסופי שמוצג לקוראים". מיד בהמשך היא ניגשת למלאכה ובוחנת את "ישראל היום" משלוש זוויות במקביל: מה הכוונה שעמדה מאחורי הקמת העיתון; אילו הטיות מאפיינות את הדיווח בעיתון באופן קבוע; וכיצד נתפס "ישראל היום" בשיח הציבורי.
עמוס רגב, העורך הראשי של "ישראל היום" (צילום: "העין השביעית")
הקשר הצמוד בין נתניהו לבעלי העיתון, תהליך מינוי בעלי התפקידים בו והמודל הכלכלי המפסיד שלו מעידים, טוענת באלינט, כי "המניעים להקמת 'ישראל היום' היו קשורים קשר ישיר ואישי לנתניהו ולרצון לתמוך בו כאישיות פוליטית דרך כלי תקשורת הרתום למטרה זו".
ההטיה הקבועה למען נתניהו בתוכן המתפרסם ב"ישראל היום" תחת העורך הריכוזי עמוס רגב, טוענת באלינט, מעידה על "רמיסה בוטה של העקרונות שאמורים להנחות עבודה עיתונאית ועל קיומם של סממנים בולטים האופייניים למסרים תעמולתיים לטובת נתניהו האיש".
לדבריה, "עקרון העצמאות של עיתונאים וריחוקם מלחצים של מוקדי כוח הוחלף ב'ישראל היום' ברתימתם של שורה של עיתונאים לשירות נתניהו, בין אם על-ידי בחירה סלקטיבית של עיתונאים לפי קרבתם לנתניהו, או על-ידי העסקתם בסביבת נתניהו, וגם באמצעות מדיניות עריכה שכוללת שכתוב מגמתי וגם צנזורה של ממש. בכך מעביר העיתון את מחויבותו מקהל קוראיו למחויבות בלעדית למסוקר יחיד אשר עליו יש לכתוב רק באופן חיובי – ראש הממשלה נתניהו. עניין זה גם פוגע במחויבותם של העיתונאים לאמת, קרי הצגת העובדות בהקשרן, כמו גם המחויבות לשרטט לקוראים תמונה רחבה ופרופורציונלית".
לטענת באלינט, המדאיג ביותר ביחס לעבודת העיתונאים ב"ישראל היום" הוא "אופן הצגת העובדות בעיתון". באלינט מתריעה מפני "[ה]ברירה הסלקטיבית והמוטית הנעשית לעובדות אלו בדרך לפרסומן בעיתון, ככל הנראה באופן שיטתי על-ידי העורך הראשי או מי מטעמו", ומדגישה כי "הסלקטיביות בהבאת העובדות היא בליבת מה שמבדיל לדעת צמד חוקרי התקשורת [תום רוזנסטיל וביל קובץ'] בין עבודה עיתונאית לתעמולה".
בהמשך טוענת באלינט כך:
התמונה הרחבה שפרשתי כאן מעידה כי לא מדובר במעידות מקריות, כמו אלו המתרחשות בכל כלי תקשורת בשכיחות גבוהה, אלא בשיטה המיושמת לאורך זמן, באופן עקבי, תוך שליטה ריכוזית ומכוונת של בעלי סמכות המקושרים ישירות לנתניהו, חלקם חבים לו את מינוים באופן אישי. יש בכך כדי להעיד שהעיתון כולו רתום באופן אסטרטגי לקידום איש אחד, אולי אף הוקם אך ורק לשם מטרה זו, וראשיו נוקטים בכל אמצעי כדי לממש אותה, יום אחרי יום".
בסיכומה של חוות הדעת קובעת באלינט כי "סיקור נתניהו ב'ישראל היום' מכוון ורתום כולו בראש ובראשונה לצורך האדרתו של נתניהו האיש והפוליטיקאי, האדרת משפחתו וסביבתו הקרובה והעלמה וטשטוש של כל דבר ביקורת עליו. ככזה, נכון הרבה יותר לראות אותו כדבר תעמולה מאשר דיווח עיתונאי [...] ניתן לומר בביטחון גבוה כי 'ישראל היום' הוא פרסום המוצג אמנם בידי בעליו כעיתון חופשי ומאוזן, אך למעשה הוא רתום רובו ככולו להפצת תעמולה למען אדם אחד המכהן כיום כראש ממשלת ישראל".
תב"כ 20/61
עוד על העתירה לוועדת הבחירות נגד "ישראל היום"
15.02.2015
16.02.2015
24.02.2015